את, אני והמלחמה הבאה 3

לפעמים הדרך הכי טובה לפצח תשתית רעיונית סבוכה נמצאת במשפטים פשוטים. שירים פשוטים. תהיות פשוטות. לא הוגים גדולים או פילוסופים מפולפלים יורידו לך את האסימון, שהסיסמאות ששולחות אדם למלחמה כבר אלפי שנים הן ריקות מתוכן (או במקרה הישראלי – לא סופרים מנופחים מחשיבות עצמית), אלא הארה קטנה של אדם קטן ברגע מאוד קטן בחייו. לי זה קרה בפעם הראשונה שצפיתי בפסטיבל וודסטוק. כולם סיפרו לי על הסולו של ג'ימי הנדריקס, אבל הדבר היחיד שנשאר לי בראש אחר-כך היתה ההופעה האקוסטית של Country Joe and the Fish. חוזר ושר כמו עשרות אלפי ההיפים היפים את השאלה הבסיסית שכולם שכחו: למה בעצם אנחנו נלחמים? ("One, two, three, what are we fighting for?"),

מעבר ללחן המקפיץ וקולו הכריזמטי של ג'ו מקדונלד, השיר The "Fish" Cheer / I-Feel-Like-I'm-Fixin'-To-Die Rag, שזכה גם לכינוי Vietnam Song, מכוון בדיוק לנקודה האישית הזאת. לנקודה הקטנה שהרבה חיילים מדלגים עליה; הנקודה למה בעצם אני, שיש לי במקרה הטוב 70 שנה לחיות, צריך להקריב את חיי למען אגו של כמה פוליטיקאים שלא מסוגלים לפתור את הבעיות בינם לבין עצמם. למה אני צריך לשלם את המחיר? שוב. ושוב. ושוב. זאת נשמעת שאלה מאוד טבעית, אבל כולנו פסחנו עליה כאשר הופיע הצו המרושע בתיבת הדואר ומיד עלינו על מדים בדרך למשימה הלאומית הצודקת, אבל הבאמת צודקת, הפעם.

השיר הזה, שכוחו נמצא לא מעט בלחן שחודר לך לתוך העצמות ולא נותן לך להפסיק לזמזם איך ברגע אחד של חוסר שיקול דעת נשמתך נמצאת בשערי גן עדן, גורם לעצור. לעצור ולהבין שאתה בעצם חלק מתעשייה שלא מפסיקה לרגע. תעשייה של מלחמות, שרק החלאות שמובילים אליה והפראיירים שעובדים בה מתחלפים. המנגנון הוא אותו מנגנון. הטריק הוא אותו טריק. וחוסר שיקול הדעת של הפראיירים הוא אותו חוסר שיקול דעת. האם גם אתה רוצה להצטרף לשרשרת הארונות, או שאתה מעדיף לעצור שנייה ולשאול את עצמך: למה בעצם? למה אני? למה בכלל? למה שלא תלכו להזדיין ותעזבו אותי ואת כולנו בשקט?

כשהתותחים רועמים, הטנקים מסתערים, אזעקות מייללות יום ולילה והשמיים מטיחים אש וגופרית, ממהרים המדינאים הנכבדים להתאסף בחדרי חדרים, לפמפם במקטרות, ללגום מהוויסקי ובמצח חרוש קמטים להביע את דאגתם מהמצב ואת תקוותם לפתרון מהיר. התקשורת מתריעה מדי יום על סבל אזרחים חפים מפשע והתמונה המאפיינת היא של מסת פרצופים בלתי מזוהים שבמקום לעורר חמלה ורחמים, מעוררת עם חלוף הימים אטימות רגשית בקרב הצופה. בימים כאלה, השאלה שעולה תמיד במוחי היא: מה בדבר האינדיבידואל? כיצד מתמודד האדם הבודד עם התופת ושומר על שפיות דעתו במקביל?

"מעבר לאשמה ולכפרה", ספר המסות של ז'אן אמרי, הלוא הוא הנס מאייר, נפל לידי לפני שנים רבות והשפיע עלי עמוקות בשל הדיון בכוחה של הרוח, בכוחו של האינטלקטואל להתמודד עם מפלצתיות האדם בעתות מלחמה. ניצול שואה, ששהה, בין השאר, במחנה אושוויץ, מאייר היה יהודי מתבולל שנולד באוסטריה ב-1912. כאגנוסטיקן מוצהר, לא היה לו כל קשר ליהדותו או לשום אמונה דתית, מיסטית ופוליטית אחרת והוא חרת על דגלו את אהבת האסתטיקה, הפילוסופיה, השירה, הספרות והתרבות. עם זאת, כשהגיע רגע האמת – ההתמודדות עם מערכת החוקים הנאצית ועם האנשים שיישמו אותה ברוע בלתי מתקבל על כל בר דעת, נותר הנס מאייר האינטלקטואל (שבחר לשנות את שמו אחרי המלחמה לז'אן אמרי מתוך ניסיון להתנער מיהדותו הכפויה), ללא מילים בפעם הראשונה בחייו. כל הכלים האינטלקטואלים לא יכלו לו אל מול הזוועה, ההרג, הרוע האנושי, הסבל, העינויים ומציאות נוגדת כל הגיון, שאפילו בסיוטים הנוראיים ביותר אף איש רוח לא היה יכול להעלות אותה על דעתו.

אמרי היה חלק מקבוצה של אינטלקטואלים, בהם גם הסופר היהודי-איטלקי פרימו לוי, שניצלו מזוועות השואה, אך מבחינה רוחנית מצאו את מותם במחנות. בניגוד לאסירים המאמינים, שהצליחו לשאוב כוח מ"חסדו של האל" שלו הפתרונים או מכוח ה"קומרדים", לא הצליחו אמרי ועמיתיו אנשי הרוח להשלים עם העובדה ש"ערכי הרוח אין בהם כל תועלת" (אמרי) אל מול אותה מציאות וכי ההוויה, "הדבר", המילה - חרבו של האינטלקטואל - ריקה היא מתוכן. שנים רבות לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, לא הצליחה קבוצה זו לשקם את רוחה: אמרי בחר ליטול את חייו ב-1978, לוי מצא את מותו ב-1987 בתאונה, ספק התאבדות והסופר היהודי-פולני יז'י קושינסקי התאבד בטביעה באמבט ב-1991.

לאחר הקריאה בספר הבנתי עד כמה נוראה בעבור, איש הרוח, ההתמודדות - לא עם הרעיון האסתטי של המוות - אלא עם ההבנה הנכוחה כי אין דבר בטוח יותר מאשר המוות, הבנה שיכולה להתגשם רק בעתות מלחמה. למעשה, הבנה זו אינה מאפשרת לאיש הרוח להמשיך בחיים גם אם פיזית הוא עדיין חי. באותה נקודה התבהר לי עד כמה נוראה היא המלחמה במיוחד בעבור האינטלקטואל שאובדנו גדול מנשוא, עד כמה נוראה ההבנה שאין האדם יכול, בעצם, לשים מבטחו באנושות, האחראית מחד ליצירות המופת מרוממות הרוח ביותר ומאידך, למעשים האכזריים ביותר. ועד כמה נוראית היא תחושת קריסת הרוח ואהבת האדם והידיעה הוודאית שהחיים מעתה והלאה ריקים הם מתוכן וממשמעות.

כמו רוב הטקסטים, גם "נושאי המגבעת" של נושאי המגבעת, הוא ברובו מבוך של אסוציאציות סתומות, שבין סמטה אחת לשנייה שלהן נמצא סודו של היקום. כן, הימים הופכים קצרים, כן זה לא נורא, כן אני משועמם, הכל נכון. אבל מה יש לכם להגיד על הזוועות האלו? ביקרתם בהר הבופור וחזרתם ממנו; מה יש לכם להגיד עכשיו? המגבעת, כמו כל הגדולים, לא נתנו תשובות, רק ארבע מילים, שתיים מהן מסוננות כמו קללה של חייל מפטרל בשתיים בלילה שחברה שלו נפרדה ממנו ב–SMS, שתיים מהן היא כל המציאות הישראלית כולה. "הבני זונות, האדמה מקולקלת". כן, אתם בני זונות, וכן, אתם קלקלתם לי את האדמה. עכשיו נראה אתכם מגייסים אותי לצד שלכם.

ללוסין, גיבור הסיפור "ילדותו של מנהיג", היה גורל ברור. הוא נולד להנהיג. לוסין נולד בצרפת בסופה של מלחמת העולם הראשונה, בן למשפחה ימנית, לבעלים של מפעל אותו הוא אמור לרשת. הצרה עם לוסין היא שהוא אדם תמהוני וספקן, תכונות בלתי ראויות למנהיג. לוסין יוצא למסע במטרה לצקת משמעות לחייו ולהצדיק את ייעודו. הוא מחפש פתרון למצוקותיו הקיומיות בפילוסופיה ובפסיכואנליזה אך אלו טומנות בחובן אכזבות בשל הסיבוכים והעצבות שהן מביאות עמן.

לוסין מנסה להגדיר את עצמו מתוך הזדהות ודמיון לאדם או רעיון, אך מרים ידיים עם ההבנה שאין תשובות ברורות ומיידיות. את הפתרון הוא מוצא בסופו של דבר ברעיון גס, זול ומאוד ברור – אנטישמיות. הוא חש שייכות וכוח על ידי הבדלה מהותית בינו לבין האחר. לוסין מתקשה לומר מה הוא כן, אבל מאוד ברור לו מה הוא לא – הוא לא יהודי. מרגע זה עתידו הופך צלול והוא מקבל על עצמו את ייעודו, זה שהוריו חלמו בשבילו עוד בטרם נולד; להנהיג.

על מנת להנהיג, חייב אדם לתפוס עצמו נעלה ונבדל מאחרים. תחושת בדלנות זו עשויה לצמוח מתוך השכלה, הומניות, כריזמה; אך באין תכונות אלו, היא עלולה להבנות סביב רעיון אחד, גס, זול ומאוד ברור – דחיית האחר. סיפורו של סארטר מזהיר אותנו מהיסחפות אחר מנהיגים, שכן תחושת ההבדלות שלהם היא מקור הסכנה. כמובן שיכולה להיות מנהיגות אחרת שתציע רעיונות מורכבים יותר, כאלה שלא יציבו אותנו בחזית מול האחר, כי אם בחזית אחת עמו. אבל זה כבר דורש הבנה עמוקה וכואבת יותר של המציאות – וזה הרבה פחות סוחף, ועם זה לא יוצאים לשדה הקרב.