איזה רוח

נוגרה מדויקת שבמילה אחת מסבירה את כל הבלאגן הסהרורי והבלתי חוקי בעליל שגוסטפייס מביא איתו לשולחן. עם שותפו הוותיק רייקוואן ומתוך אלבום שאמנם רשום על שמו של האחרון, אך גוסט היה שותף מלא ליצירתו; הקלאסיקה השנייה של חברי הקלאן- "Only Built To Cuban Linx”. וכשפייס אחר, סקרפייס במקרה דנן, פותח בשאלה שאולמרט שלנו די מחבב - "אתם רוצים לפתוח במלחמה, הא?” אנחנו נכנסים לעוד מעשיית קוק משובחת ובלתי מעורבבת, שרוכבת על ביט מהסיוטים של ה-FBI נרקחה על ידי ריזה, אז עדיין גאון מורעב.

מלנכוליית סול מתפצחת מתקליט ישן היא משהו שעומדת בבסיס גוסטפייס והאתוס שלו; אולי אפילו הצד השני, הרכרוכי, של מי שבאמת נראה, נשמע וגם מתנהג כמו גאגנסטר אמיתי. גוסט הוא איש שיכול לפרק לבנת קוק ובאותו ערב גם לסיים חבילת טישיו משיר של הדלפוניקס. השילוב של התכנים הקרימינליים על מצע הקרמל של הסול - יחד עם קול הפלצט ההיסטרי של האיש - יוצק משמעות נוספת ומעדכנת למונח 'ניאו סול'. במקור מתוך אלבום הבכורה, אירון מאן" וכאן ברמיקס של די ג'יי עם שם אדיוטי ואוזן משובחת. הגיע הזמן שארית'ה וגוסט ישבו לדבר.

ביצ'ס. ולא סתם כאלו שמשתרללות לך מאחורי הגב. החומרים מהם עשוי הבלוז. מאז ומתמיד. ולגוסט יש את הבלוז. תמיד היה. כבר מ-”36” של הוו טאנג ובטח כשהוא יוצא לקרב לבד. עוד אחד מ"איירון מאן" והראשון בסדרת שירים של גוסט על נשים שעושות לו רע. וכמו איש בלוז אמיתי גוסט אוהב לחזור על השגיאות שלו. בכל אלבום תמצאו את השיר על ההיא, זאת שהריחה לו את התחתונים והלכה לאבד את שלה במקום אחר כשהוא יצא לעבוד. ביצ'ס. איך אפשר בלי.

דילה וגוסט. נשמה דיגטלית פוגשת אחת שרוטה. ולהיפך. מתוך EP שגם MF Doom שותף לו. לנוכח השיר הזה קצת מצער לחשוב מה היה קורה עם גוסט היה מרחיב את מעגל ההפקה שלו מעבר לאנשי השבט ונותן לדילה מקום. אני לא יודע מה מנצח כאן יותר, הגיטרה, הצליל המיוסר של הכינור שחותך ת'גבוהים, המילים של גוסט ("ג'סיקה אלבה היא אחת מהנשים שלי") או כל הקססה. מהשירים האלו שרק בשמיעה חמישית מתחילים להבין מה נסגר איתם. 2:22 של סיוט נפלא.

קשה להבין על מה הוא מדבר כל הזמן. אותו דבר על אמרו על וויליאם ס. בורוז או על סרטים מסוימים ומוקדמים של לואיס בונואל. אנשים שפירקו בכוונה את הכוונה של מה שאנחנו רגילים להשתמש ללא כוונה – מילים. וגוסט כפי שהוא מעיד על עצמו הוא "תרפיסט של סלנג". הוא מושיב את כל תבניות החריזה של ההיפ הופ ומכניס אותן לשגעת. אני יודע שזה עלול להישמע יותר מדי, אבל ככה הוא גוסט. תמיד נשמע יותר מדי וכשזה פוגע על הביט הנכון – ויש לו כאלו לרוב – זה קטלני. פראנואידי כמו חולה כלבת. זו יציאת אומנות מיללת על פלסטיק. הסאונד של אדים מתאדים. ובעיקר זה שיר ששמים כשאף אחד לא מבין על מה אתה מדבר. יהההה.

אני לא יודע על מי הוא פותח את הפה ככה, אבל ממש לא הייתי רוצה להיות במקומו. בפרסונת טוני סטארקס שלו, גוסט מעיף פה שיר דיס על ביט ללא אישור, של בארי ווייט. נאס, מוס דף ואחרים ישבו על אותו ביט בתחילת העשור. אף אחד מהם, ויש כבוד, לא מתקרב לזה. גרסה שלא יצאה מעולם באופן רשמי בגלל אישורים של דגימות. כאלו הם השירים הטובים של גוסט. לא צריכים אישור של אף אחד.

עד עכשיו זה היה משחק ילדים. “סופרים קליינטה" הוא מאסטרפיס. לבחור ממנו שירים לאוסף של גוסט? ס'אמק, הוא האוסף גוסט הכי טוב שיש. הנה הראשון מבין שלושה שהצלחתי לחלץ מהאלבום המושלם הזה, שמעביר את ההיפ הופ מהניינטיז לאלפיים בקלאסה. האלבום עם הכי הרבה סול במוזיקה. עדיין עם ריזה על הפקה מופתית וגם אם תשמעו רק את השירים האורגינלים שנדגמו כאן תקבלו וואחד אלבום סול. “אפולו קידס" – חצוצרות, כינורות, תופים הולמים בטירוף, אחד רייקוואן ומעשיית בלאקספלוייטיישן מתרחשת לך מול האזניים. שמישהו יעשה מזה כבר סרט.

עוד אחד מ"סופרים" שמספר מה קרה לוו טאנג מאז תחילת העשור. כאן מת'וד מאן, עדיין בסטוטוס של כוכ- על, עושה מערוף לגוסט ומתארח באחד מהשירים הטובים באלבום. שמונה שנים אחר כך הוא יתחנן שגוסט יזרוק לו איזה בית. ככה זה. יחד עם קאפדונה,, מאסטה קילה והאיש שלי, רדמן, על ביט שדוגם את "Hard times” של בייבי יואי, הם מביאים וואחד גוד טיימס בשיר שהמילה "לופ" בורחת באימה מפניו. וו-טאנג היו פעם רוצחים, אין גאלה.

ביץ' מספר 2. וכנראה גרועה הרבה יותר מהראשונה כי יצא כאן חתיכת שיר. גוסט מפורק. כמו גבר אמיתי הוא מספר בכנות את הסיפור הכואב מכולם – האישה שלך מזדיינת עם מישהו אחר. האמא של הילדים שלך מראה את פרצופה הסקס שלה למישהו אחר, שגם יומו יגיע. במעטפת של שיר סול א לה- דלפוניקס הוא נותן כאן המנון מנצח לגברים מופסדים שבוכים בלילה. אל תתנו לדביקות בפזמון להטעות, הבתים משוננים כמו הוריקאן למצח.

גוסט הוא ללא ספק המחייה הגדול של הסול בהיפ הופ. הוא תמיד במיטבו כשהוא רוכב על שיר מפעם עם זמרים מפעם והפקה מתוזמרת, שרק פעם ידעו לעשות. מאלה הוא עושה קלאסיקות היפ הופ. הפעם הוא לוקח את זה שלושה צעדים קדימה (או אחורה) – כשהוא יושב על שיר שלם, לא על חלק ממנו שנחתך ללופ, אלא אשכרה עם הזמר – פרדי סקוט – ומביא כאן יציאה לא הגיונית. משהו שרק גוסט יכול לעשות.

בניה הטובים של סטאטן איילנד מתארחים אצל גוסט בעוד קלאסיקה מ"סופרים". בשקט אחד המשירים הטובים של הקלאן אי פעם, משהו שכנראה לא יחזור. גוסט כמו דון אמיתי נותן מקום לחברים ומפציץ עם הבית הרצחני שלו. נאמנות. זו המילה של השיר הזה. ריזה מספק את התת-כותרת בביט מהחלומות האפלים ביותר.

כל מה שטוב בגוסט, גם אחרי שכבר שמעתם את הטוב ביותר ממנו.

זה עסק משפחתי. ממש כמו השיר של סליי סטון שדגום כאן. גוסט מארח את המשפחה הקרובה, אחיו טרייך דה גוד, ראפר שמזכיר את הימים הטובים בהם Big L עוד הרטיב מקרופונים בפריסטייל, עוד כמה מהת'יאודור יוניט – הקרו שגוסט הקים כדי לשמור על השרשראות שלו במקום וכמובן את רייקוואן, דה בראדר פרום אנות'ר מאדר של גוסט.

אולי הדבר הקרוב ביותר של טוני סטארק/ פריטי טוני/ גוסטפייס קילה לשיר מצפון עם הסיבות ללמה מקומות כמו ווגאס עדיין מאירים למרחוק גם לאלו שמעולם לא יגיעו לשם. תמיד, זה יהיה אותו הדבר, אלוהים.

אין כמו אמא. גם כשהיא מתעצבנת. גוסט, בסופו של אוסף, שר על אמא שלו ואיך בניגוד להיום פעם ידעו לחנך ילדים לעולם.

רמיקס שעשו לגוסט עם "הוט מיוזיק" באיזה מיקסטייפ. לא ישב עד הסוף אבל מעלה חיוך. או, זה חם.