במה חדשה

את קולו של ארתור רמבו, המשורר הצרפתי בן המאה ה-19, תמיד דמיינתי מהול בציניות. אי אפשר לצפות מאדם שכותרת אחד משיריו היא "סונט חור התחת" שייקח את החיים ברצינות רבה מדי. מה גם שמטרתם המוצהרת שלו ושל חבורת "המקוללים" המפורסמת שהקיפה אותו היתה להוציא את האוויר מעולם השירה הנפוח שמשל אז בפריס. הוא אומנם מת צעיר, בגיל 27, אולי ראשון גיבורי הרוק'נרול שחנך במותו את המספר המקולל הזה, אבל בזמן הזה הספיק לשתות הרבה, לעשן מה שבא ליד, להיפצע מירייה שנורתה מהאקדח של בן זוגו ולהשלים ספר בשם "עונה בגיהינום". לילד הנצחי של השירה הצרפתית אמור היה להיות קול חרוך ומורעל לפחות כמו זה של קורט קוביין.

ערוץ שפועל ביוטיוב מזה תקופה מפריך את הפנטזיה הזאת: בעזרת פלאי הטכנולוגיה הנפיש האתר את אחת מתמונותיו של רמבו, הצמיד לה דיבוב וגרם למת לחזור ולשורר את שיריו. אין בקולו שמץ מהסערה ששזורה בביוגרפיה שלו: רמבו ניחן שם בקול מתקתק, נוגה להפליא, ונימת ההקראה שלו נוטפת דביקות. אי אפשר לדעת מי צודק – המאזין, שציפה לשמוע רמבו מזוהם, או יוצר האתר, לונדוני בשם ג'ים קלארק, שדמיין את רמבו בתור הגרסה הנשית של עופר ניסים.

הויכוח עם קלארק רק מחריף כשמנגנים את תמונתו המונפשת של וולט ויטמן, המשורר הלאומי של ארצות הברית. הרי איך אפשר שלא לשמוע פאתוס במילים "הו רב חובל, רב חובל שלי" ואילו מול אלה שמקריאה האנימציה של ויטמן באתר אפשר כמעט לראות את הטלפרומפטר. אלא שאז מסתבר שבעמודת הקטעים הנוספים, זו שמופיעה בצד הימני של הדף ביוטיוב, מסתתרת גרסה נוספת של השיר, ואילו בה יש לויטמן את אותו קול מוכיח, את אותו טון מטיף שעולה מהשירים שלו. גם אוסקר וילד זכה לקריינות שתואמת את תדמיתו, אבל נו, באמת, כמה כבר קשה לחקות דרמה קווין בריטית?

כל המשוררים המופיעים באתר, שמדובבים בשלל שפות, הסתלקו מזמן לעולמם. עד כדי כך, שהמשורר האנגלי ג'יימס שרלי, שנפטר בשנה המצמררת 1666, לא זכה לתמונה משלו ונאלץ להסתפק בגולגולת. אולי בשל כך פונק במוזיקה אלקטרונית על רקע השיר שהקריא. שאר המשוררים, ביניהם בודלר, לורד ביירון, דילן תומס, אמילי דיקנסון, סילוויה פלאט ואף ותיקי רנסנס מופלאים כמו פטררקה ודנטה, מוצגים, יחד עם עוד רבים וטובים, בתמונה או איור. האנטר ס' תומפסון הוא כנראה צעיר המונפשים ומהסיבה הזאת מפעילי האתר לא התקשו ליצור חיקוי די מדויק של קולו בדיבוב שהדביקו לו – הקטע מ"פחד ותיעוב בלאס וגאס" שבו מפורט מלאי הסמים במכונית המסע – ובאופן מפתיע תומפסון מקריא את עצמו לא פחות טוב מג'וני דפ.

השאלה שעולה מצפייה בקטעים היא האם אין כאן שוד אלים של נדבך חשוב בחוויית הקריאה? האם לא מדובר כאן בעוד טקס קבורה למילה הכתובה, כשבתפקיד הקברנית במקרה הזה מכהנת האנימציה? יש חשש כזה. הרי הספרות והשירה מבקשות להתקיים בחלל ריק מגירויים חיצוניים מלבד הטקסט, מרחב סטרילי שמגרה את הדמיון להשתחרר מכבליו ולעוף מעבר לחומות הממשות שמקיפות אותו. אולם התחושה היא שכוונת היוצרים, דווקא על פי ההשקעה שניכרת באתר, היתה להלל את השירה ואת יוצריה, מפעל שנבע מתוך התפעלות מהיצירות בגרסת המקור המודפסת. מהסיבה הזאת זהו אתר שרק פותח את התיאבון למילה הכתובה כמו ניחוח של ספר ישן וטוב.