פרק ראשון: ברוריה הפקות

"ברוריה?"
"כן, סימי?" "מה מהבהב לי פה? זה סימן של כלי תחבורה?" "כן, סימי, זה סימן של רכבת"
"אה"
"את יכולה לאשר את המשבצת הזאת" "ללחוץ אישור?" "כן כן, סימי, רק תלחצי אישור וזה הכול" "בסדר גמור" "יופי" "ברוריה?" "כן, סימי" "פתאום קפץ לי על המסך שעון כזה, את רואה? הוא בכלל סופר לאחור" "נכון מאוד, סימי" "למה הוא סופר לאחור?" "הוא סופר לאחור בדיוק את הזמן עד ש-798 ד' הווה ייכנס לקרון הרכבת ש-456 א' הווה נמצאת בו"

הסנדלים שלי זרוקים מתחת למושב הקשה, שנוסעים אחרים שישבו עליו לפנ?י הוציאו לו את מילוי הריפוד, אולי זרקו אותו מהחלון. הבטריות נגמרו כבר לפני שעות, ובכל זאת האוזניות עדיין מונחות על האוזניים שלי, מרחיקות ממני מעט את חריקות הגלגלים.

השדות הצהובים מתחלפים באדמה צחיחה. מדי כמה שניות נגלה עוד בית עגול שנראה עשוי מג?מא, כמו התיבה של משה. ילדות קטנות מכוסות בפיסות בד מטונפות רצות יחפות במקביל לרכבת. סרטים צבעוניים בשערן, הן קופצות בדילוגים כמו איילות פרועות. אני מחפשת את הנקודה שבה השטחים החקלאיים נתחמים בכבישים או בעמודי חשמל, ורואה רק קו שקוף של אופק שקוע בתוך שמים כהים. אני מסתכלת על הסנדלים שלי, שעומדים להתפורר מרוב הליכה בערים של הודו, מרוב טיפוסים על ההרים.

האבזם של הסנדל השמאלי כבר נקרע פעמיים. אולי הגיע הזמן לזרוק אותם. נדמה לי שאיבדתי תחושה של זמן. הזמן שנעצר בלוויה. הזמן שבו נסעתי להודו. הזמן שטיילתי עם עצמי עד לאותו יום בדלהי שבו צחי הופיע. זמן הנסיעה בקרון הרכבת הזה. אני מורידה את האוזניות, מנסה לנקות את החצאית שלי מהרוח החולית שנדבקת אליה, ומיד מתייאשת. כל נסיעה ברכבת הודית היא תמיד כל כך ארוכה. איש צעיר עובר ליד המושב שלי, נושא גיגית פח גדולה מלאה צ'אי וארגז עם חטיפי שמן מסולסלים. אני מסרבת בנימוס, אבל הזרועות הדקות שלו עדיין מחזיקות את המשא הכבד מעלי כאילו הוא משקל נוצה. בשביל שיזוז הלאה, למושבים הבאים, אני צריכה להרים את הקול. איך לעזאזל הגעתי לרכבת הזאת? בהתחלה מיכאלה עלתה לכפר שלנו. אחר כך היתה השיחה עם פינטו מאחורי הבית, ליד עץ התפוחים.

העפעפיים שלי כבדים מעל העיניים. המושב קופץ מתחתי. אני מניחה את הראש על המשענת ומנסה לתת לכל זה להתרחק ממני, לרוקן את הראש ממחשבות.
"ברוריה?"
"כן, סימי" "השעון הזה עוד שנייה מגיע לאפס" "בסדר גמור, סימי. לחצת אישור?" "כן, ברוריה" "אז הכול כבר יקרה מעצמו. רוצה קפה?" "לא, תודה, ברוריה"

אני פותחת את העיניים לאט. בחלון ילדה עם שיער שחור אסוף מוציאה לעברי לשון. היא מתרחקת ממני מהר ונעלמת. בין הסורגים שורות של מטעי קוקוס חותכות את תמונת השקיעה.
"שלום," אני שומעת קול מוכר ומסובבת את הראש. ניר עומד שם, בכניסה לקרון. הרוח מפזרת את השיער הצהוב שלו. תיק גדול ששמו רקום עליו תלוי על כתפו.

"איזה קטע," הוא צועק אלי, מתעלם מהנוסעים המקומיים שסביבנו. זאת פעם ראשונה שאני שומעת את ניר צועק. הוא מתקרב, מניח את התיק ומחבק אותי, משתהה מעלי. ריח סבון מוכר מתגנב לנחירי. הריח של צחי. הריח של האוטו של ניר חותך את הכבישים בלילה ואני וצחי חבוקים זה בזה במושב האחורי. "איזה קטע," הוא חוזר, "אני לא מאמין שאני פוגש אותך פה." "מה אתה עושה פה?" אני מפ?נה לו מקום לצדי. "גואה," ניר מחייך, ונקודת החן הכהה נעה על צווארו, "את יודעת." "כן, אני גם בדרך לשם." "אני רואה." ניר מוציא מהכיס קופסת סיגריות הודיות שנמעכה ומצית לעצמו אחת בגפרור דקיק. "אני רואה," הוא חוזר, כאילו רק עכשיו הבין שאותי הוא פגש ברכבת. עצי הקוקוס מתחלפים בשיחי קנאביס. ניר מסב את תשומת לבי אליהם ואנחנו בוהים בהם דרך הסורגים. "זה לא נגמר, הנופים האלה," ניר אומר. "איזה ענקית ההודו הזאת." האצבעות שלי מתכווצות לאגרופים. אני שואלת מהר, לפני שאתחרט, "איפה השארת את צחי?" ניר מחייך אלי ושותק. המבט שלו מתרוצץ ממני לחלון. אני מחזקת את מטפחת התכלת סביב השיער שלי. "עם מיכאלה," ניר אומר בשקט, "הם נשארו למעלה." הוא מרחיק את הסיגריה כדי שנחיל העשן הדק לא יפגע בי. "עם פינטו, בהרים." אני לא אומרת כלום. אם לא היו עוברים החודשיים שבהם לא ראיתי את ניר הייתי מרשה לעצמי לבכות, אבל אני נושכת את הלשון בתוך הפה. הכתף של ניר נחבטת בשלי עם טלטול הרכבת. ניר שומע את השקט שלי. לא, זה לא הזמן להזיל את הדמעות. "זה את עזבת," הוא מפ?נה קווצת שיער בהירה מהמצח שלו. עכשיו הוא מדבר אלי בטון המוכר. טון שקט מדי.

מחלחל. "נכון," אני אומרת, "אבל הייתי צריכה לעזוב באותו יום שהיא עלתה אל ההר." זכרתי את העיניים השקופות של ניר שקופות יותר וכחולות יותר. שמים כהים נוסעים במהירות בחלון, רוח מלאה אבק מתנגשת לי בפנים. ניר מעשן את הסיגריה שלו. אני רוצה לשאול אותו אם צחי קם לראות את הזריחה עם מיכאלה, אם התפוחים של הכפר במטע מאחורי הבית עוד טובים, אם פינטו מדבר איתה ואומר לצחי שהיא הרבה יותר מתאימה לו ממני. אם פינטו מצלם אותם על מרפסת העץ ומבטיח לקחת אותם לטיולים בג'יפ שלו אחרי שיחזרו לארץ. "את יודעת שצחי מאוד כעס על פינטו." "למה?" זאת השאלה הנכונה, אבל הקול יוצא ממני מרוסק. "על מה שהוא אמר לך ביום שעזבת. אנחנו שנינו ממש כעסנו עליו. את האמת, אני חשבתי שהוא ממש יצא אידיוט על מה שהוא אמר לך, אבל צחי ממש התפוצץ וצעק עליו. אחרי שהלכת, צחי לא דיבר איתו כמה ימים בגלל הקטע הזה." אני מרימה את הסנדלים, משחילה לתוכם את כפות הרגליים שלי.

כפות עייפות. "את חייבת להבין משהו," ניר משתתק לרגע ואז ממשיך, "עד שטסת להודו... בעצם, עד שצחי פגש את מיכאלה... בעצם, עד לאותו יום שהלכת, את היית הכול בשביל צחי. את היית החיים שלו באופן טוטאלי. את הרי יודעת את זה, אני לא באמת צריך לספר לך. ואז, כשהלכת, הוא נשאר די שבור.

הבנאדם עזב את כל החיים שלו באמצע ונסע לחפש אותך כמו משוגע בהודו מרוב אהבה, גרר אותי ואת פינטו אחריו," הוא מגחך, "ואז את מתרחקת ממנו, ובסוף גם לוקחת את הדברים שלך והולכת." הפנים שלי תקועות בין הסורגים של החלון. ניר שותק. אני רוצה לענות לו, להגיד שאני זו שעכשיו לבד ברכבת שנוסעת לגואה כבר כמה שעות וצחי קוטף תפוחים על הר בכפר צפוני ומחבק את המותניים של מיכאלה, מריח לה את התלתלים הבהירים. אבל יוצא לי רק חיוך עקום. "עזוב," אני אומרת בסוף, "אתה חבר של צחי ותמיד תישאר חבר של צחי, ובכלל... כל השיחה שהיתה לי עם פינטו, אני לא יודעת אם אתה היית נשאר אם היית במקומי." ניר מותח את הרגליים קדימה. ר?יק גדול תופס את המרווח בינינו כמו עוד נוסע בקרון. "סימי, ראית את המטרייה שלי?" "כן, ברוריה, היא על המדף בכניסה" "נכון, את צודקת, נכון"
פינטו תפס אותי במטע התפוחים. השמש בדיוק שקעה לתוך ההר, מתחה בשמים שבילים כתומים כמו מילוי של שמיכה מפורקת. קטפתי תפוחים ואספתי אותם לתוך סל מאולתר - קיפול במעיל הגדול של צחי. בהתחלה רק שמעתי צעדים על הקרשים הרפויים. הנחתי את התפוח שהיה ביד שלי בתוך המעיל והסתובבתי. זה היה פינטו. הוא נעצר במדרגה העליונה והביט אל העמק. זאת היתה הנקודה הקבועה שלו. לאורך כל השהות שלנו בכפר הייתי רואה אותו צופה מהמדרגה האחרונה אל הנוף.

עמדתי בלי לזוז וחיבקתי בשתי הידיים את מעיל התפוחים של צחי. פינטו הביט מעבר לי, עקף אותי במבט שלו עד לעמק הירוק, ורק אז ירד. "רוצה תפוח?" הושטתי לעברו את המעיל המקופל. "אני צריך לדבר איתך," הוא אמר לי בטון עמום. "דבר." הוא נעמד מולי, גירד לרגע פיסת עור יבשה מהזרת שלו. הסטתי את המבט. על חבל הכביסה המאולתר שבחצר רקדו ברוח הקלה שתי חולצות משי פרחוניות שמיכאלה תלתה לייבוש, הניחו לאוויר ההרים להיכנס להן בשרוולים.

"אני מצטער. באמת שלא התראינו הרבה זמן, ואת פשוט שאלת איפה צחי..."

"ניר, זה בסדר," אני מחייכת, והוא מנער את השיער הבהיר שצמח מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו. המבט שלו מתרכך. הרכבת מזיזה את המושב מתחתינו בקצב מהיר. בראש שלי הגלגלים מתופפים על המסילה כמו מקלות של תופים על מתכת, טום טו טו טום. "אחרי הפתיחה הזאת אני מרגיש לא נעים לשאול אותך עכשיו איפה טיילת, מה עשית בחודשים האחרונים." הוא מתכופף לתרמיל שלו ומוציא בקבוק מים. הוא גומע ארבע גמיעות גדולות ומושיט לי את מה שנשאר. אני שותה בזהירות. "אל תרגיש לא נעים," אני מנגבת את השפתיים עם היד, "זה היה ברור שאם ניפגש במקרה בהודו אנחנו נדבר על זה." "אין במקרה בהודו," הוא מנופף את אצבעו מולי, וכשסנטרו מתרומם נקודת החן חושפת את עצמה.