נכנס יין

מכירים את אלה שאומרים "אני לא שותה בעבודה"? בעיני זה כמו להגיד "אני לא חי בעבודה". אני מת על יין. יש כאלה שחוש הטעם והריח שלהם כלל אינו מתחבר ליין. חבל. לפני שאתה מרים ידיים, אתה חייב לוודא שניסית כמו שצריך. מה זה כמו שצריך? אתה צריך לשתות את היינות הטובים, ברגע הנכון ועם האוכל הנכון. מצא איזה חבר שאוהב ומבין קצת ביין ובקש שילווה אותך בניסיונות. גבר מושלם צריך להבין ביין במידה המינימלית על מנת שיוכל לחלוק את עולם היין עם זוגתו; יין הוא מלווה מושלם לזוגיות. כדי לעזור לך עם הבעיה הקטנה שלך, הנה מדריך שיעשה אותך מומחה בעשר דקות.

טעות מספר 1: רבים לוקחים ביס מהאוכל, בולעים ואז "שוטפים עם היין". פדיחה. כך עושים זאת נכון: קודם לוגמים באיטיות, נותנים ליין לרפד את חלל הפה והלשון ואז נותנים לאוכל להתיישב לאט על רובד היין. עכשיו אפשר לחוש בטעמי האוכל. בתיאבון.

יין הוא כמו בנאדם. נולד, צעיר, מבוגר, חזק, מעניין, מאכזב, לא משאיר רושם או כן, ועוד ועוד. היפה עוד יותר שיש קשר מובהק עד כדי התאמה מדהימה בינו לבין תושבי המדינה ממנה הוא מגיע.
עכשיו תגיד לי אתה, מה הבעיה לתאר יין בצורה הכי מקצועית שאפשר? רק חשוב על אפיוני אזרחי הארץ ממנה בא ויש לך הרצאה שלמה עליו.

יש כבוד. יש מורשת. את זה אי אפשר לקחת מהם. קצת חיים מתהילת העבר. לוקחים את עצמם מאד ברצינות, מלאי עוצמה, אוחזים בריחות דומיננטיים מאד, לעיתים מסריחים; מגיעים ממרתפים עמוקים ואפלים עם אבן קרה, איכות אירופאית לא מתחנפת ולא משתדלת. הצרפתים הם יינות גאים מאד, ווכחניים משהו. יש להם יינות אדירים ויש נפילות איומות.

היין הצרפתי הוא עקשן. הולך בדרכו, שיש לה היסטוריה עשירה ומפוארת אבל מסרב להכיר בעולם המתחדש.

שירה, אופרה, יינות שמחים, סטייל, יינות גדולים בצד נפילות עממיות, יינות שסולחים לעצמם ולשותה, יינות סקסיים מגוונים.

כמו מציצה חפוזה בצהריים, וגם כמו לילה ארוך ומלא תשוקה. יינות מלאי גוף כזמרת אופרה מדושנת ויינות קלילים כצעיר רזה על ווספה. יין שבטוח בעצמו, אבל לא מתנשא. יינות טעימים, מבלי להתאמץ להגיע להישג מופלא. לפעמים מצליחים בלי להתאמץ. חסרי יציבות ואחידות. יום אחד פרארי, יום אחד פיאט.

חדשים יחסית בעולם, נוחים למדי, לא בוטים, נעימים, בטוחים בעצמם, מסוגלים לחיות בינם לבין עצמם בלי להתרגש מהעולם הוותיק הישן.

יין אמריקאי הוא כמו ג'יפ צ'ירוקי: מושבי עור, מפנק גם בשטח, נראה גדול, עוצמתי אבל המנוע קצת חלש לעומת הגוף; יין מאד ממושמע ומסודר עם יציבות; אין אכזבות לעיתים יש יינות מעולים אולם לעיתים רחוקות מגיע כישרון היסטורי.

נשבע לך, אבל אלו היינות המדויקים ביותר בעולם. טעמים וריחות ברורים מאד. לגרמנים בעיקר יינות לבנים. קרים מאד. היין הגרמני גאה, בטוח ומרוחק. הם טעימים מאד והולכים בעיקר עם אוכל מדויק ובשעה הנכונה.

לפני בחירה ביין גרמני תמיד יש איזה היסוס, אבל בסופו של דבר הבחירה מוצלחת.
הייתי אומר שהיינות הגרמנים הם לא בדיוק עולם ישן ולא בדיוק עולם חדש. הם עולם משל עצמם שקצת מתעלם מהעולם. הכחשה, מישהו?

יינות לא רעים בכלל, למרות שמסתמכים יותר על הברקות חד פעמיות. לישראל היסטוריה של יין עוד מימי התנ"ך, אבל רק בעשור האחרון מתחילה להתגבש בה תרבות יין אמיתית. יש אלתור שמצליח לא רע, ברם כשזה מגיע לשמירה על יציבות, צפויה אכזבה. היינות הישראלים חצופים. בדיוק כמוהם.
היינות הישראלים סובלים מחוסר סבלנות - הכול מהר ועכשיו. ויש שם פערים גדולים מאד ברמות היין.

הישראלים חושבים שאם יש להם טייסים טובים, זה אומר שהם יכולים לבנות מטוס שיתחרה באף-16.

מפתיעים. יינות העולם החדש. כל מפגש עם יין אוסטרלי הוא הפתעה. בעיקר כי אינך יודע מה לצפות.
הניו-זילנדים מפתיעים עם יינות לבנים מהממים. יש בשניהם שילוב של טעמי אדמה עם רוח לא ברורה.
היין עושה רצון להכיר עוד. הם נחשבים למרוחקים אבל לבביים מאד בשתייה הראשונה. מאד מעודדים.
לעיתים יש בהם איזו בסיסיות וארציות, אבל אז פתאום אתה מגלה טעם חדש ומרתק.

היינות האוסטרלים והניו-זילנדים עושים דרכם להכרה עולמית לאט, בלי מרפקים ותוך ביטחון עצמי לא מבוטל. אין להם שום רצון לכבוש והם אומרים: אתה תגלה אותי, זה רק עניין של זמן.

היית יורד לפרסית שעירה עם שיני זהב מתחת לרעלה?
אוקיי בוא נתקדם קצת.

כמו שחסידות לא מביאות ילדים לעולם, כך יין אדום לא מענבים מורכב אדומים ולבן אינו בהכרח מענבים לבנים. לאחר הבציר, מרסקים את הענבים. הרסק שניקרא תירוש מועבר לסחיטה ראשונה. ומשם למכלי התססה.

והנה ההבדל - היין הלבן מותסס ללא הקליפה של הענב. ביינות אדומים התסיסה מתרחשת עם הקליפה.
ביינות לבנים מתבצע תהליך זיכוך, סינון וביקבוק. באדומים יש פלסף קצת יותר גדול. אחסוך אותו ממך. העניין המרכזי הוא שלאדומים נותנים להתיישן זמן ארוך יותר בחביות.

עניין דרמטי. יין שאינו מוגש בטמפרטורה הנכונה מאבד המון מטעמו וחינו.
יינות לבנים - 8-12 מעלות צליוס (שים במקרר והוצא מיד בעת ההגשה).
יינות אדומים קלים: 14 מעלות
יינות אדומים כבדים: 18 מעלות (שמור במקרר והוצא כשעה וחצי לפני ההגשה).

"מה זה קל ומה זה כבד?" אתה שואל. אלמד אותך בדיוק את הפטנטים:
תחשוב שיש שוקו סמיך וכבד לעומת שוקו דליל וקל. זה לא אותו דבר אבל זו דרך לזכור - אם היין קליל בשבילך, תגיד קל, ואם הוא משמעותי תגיד כבד.
הנה עוד כמה מושגים על קצה הזין.

חומצה שנמצאת בקליפת הענב. היא מרירה במקצת. הטאנין שומר על היין לאורך זמן.

תחושת חספוס ויובש בפה כתוצאה מהטאנין הגבוה. התחושה מזכירה נגיסה בפרי בוסרי. אתה יכול לצקצק ולומר: טאנין גבוה, זה יין שישתמר לעוד שנים רבות! יצאת תותח.

ריח היין. המקור הוא הענב והתהליכים שעבר. לגבי ריח וטעם אנשי היין אוהבים לדבר במושגים אחרים מהרגילים. אל דאגה מיד אלמד אותך גם אותם.

הגוף. הכוונה אם היין הוא עם גוף מלא וחזק או שחיף וחלוש. תחשוב על השוקו המלא לעומת הדל.

ביין הגוף מאד חשוב. לגוף מלא יהיה בדרך כלל טעם שנמשך אחרי הבליעה. הוא משאיר את חותמו. אומר זאת כך: אם שתייתו היתה עבורך כמו מיץ קליל תגיד "הוא לא רע, אבל לטעמי חסר לו גוף". אם הלגימה הייתה מהנה ומלאה בעוצמתה תגיד "חברה, יש לנו עסק עם יין עם גוף רציני."

בקיצור חכם: הריח שהוא שילוב של הארומה (ריח הענב הטרי) לבין הריחות המתקבלים אחרי שהייה ארוכה בחבית.

טעם חמצמץ, שמגיע לאחר מגע היין עם האוויר ( חמצון). המגע עם האוויר הכרחי כדי לעדן את טעמו של היין, שבעצם שכב שנים בלי מגע עם העולם.

ליין טעם ארוך, שנמשך אחרי הבליעה. יין שמחזיק מעבר למה שיש בפה ( כמו שירדת לה והטעם נשאר איתך). תוכל ללגום ואחרי כמה שניות לומר "יש לו אפטרטייסט רציני".

האם היין הוא עירוב של סוגי ענבים או יש זן של ענב אחד שהוא לפחות 85 אחוז.יש על זה עשרות תורות וויכוחים. עזוב אותך.

מונח המתייחס למתיקותו של היין. קצת סוכר - יבש. יותר סוכר - חצי יבש.

סוביניון בלאן - אחד הפופולאריים ביותר.יין נעים מאד, בדרך כלל יבש. רענן.

שארדונה - מוצלח. נפוץ מאד. אולי המפורסם ביותר בעולם. אחד היחידים בין הלבנים שמיושן בחביות עץ. יין פרחוני. (אתה רואה - כולה מתכוונים שהיין ריחני כמו פרחים או פירות).

ריזלינג - יין עשיר וריחני. מגיע בעיקר מגרמניה וצרפת. יש ממנו משובחים ביותר.

קברנה סוביניון - המלך. זין גאה. מוצאו מצרפת, נדמה לי בורדו.
יין שיכול להתיישן שנים רבות. בדרך כלל יין מלא גוף וטעם עמוק.

מרלו - המלכה. יין עגול ורך יותר. תחשוב על אגן ירכיים. גם יין מפורסם מאד.

פינו נואר - יין מעניין. מגיע מצרפת. לא יציב עקב רגישותו.

פטיט סירה - יין דומיננטי מאד. אף פעם לא הסתדרתי איתו.

יינות חמודים מאד. תהליך ייצור בין לבן לאדום. התירוש מקבל קצת צבע מהקליפה ואז מופרד.

יינות הרוזה מהווים לעיתים פשרה מצוינת כשאתה באמת לא יודע אם בא לך לבן או אדום.

אלו יינות שמוגשים צונן-קר, הולכים בעיקר בשעות היום, מתאימים בעיקר למאכלי ים, דגים, גבינות קלות, פסטות ברוטבי שמנת ועוד.

שיחה בין שני אניני יין עלולה להישמע נפוחה ומופרכת, אבל למען ההגינות הסיבה פשוטה למדי. אין מספיק מילים בודדות שמכילות את קביעת המומחה. לכן משתמשים במילים שמקפלות בתוכן הרבה טעמים וריחות. תאר לעצמך שהיית רוצה לתאר צהוב כשל ירח בזריחתו המפוארת. במקום לחפש את ההגדרה לרובד הצהוב שברצונך לתאר היית אומר: חלמון ירח בזריחתו. קפיש?
עכשיו מגיעים אנשי היין וקביעתם משתמשת במילים הבאות:
אדמה, עור, עשן, טבק, שוקולד, לימון, עשב, חמאה ,עץ, מרתף, אשכולית, אננס, ליצ'י וכו'.

קח את היתרון בשיטה הזו. כל מה שאתה צריך כדי לתאר את היין זה לנסות לרחרח בכוס ולהבין איזה אסוציאציה זה מעלה בך. תוכל לומר בהתפעלות: "אדמה אחרי גשם."

כשאתה (או מלצר היין) מוזג את היין, הקפד שהכוס תהיה מלאה ממש רק במקצת. סובב את הכוס על השולחן ותן ליין להיפתח (לבוא במגע עם כמה שיותר עם אוויר). הריח ישתחרר, תוכל לדחוף את אפך לכוס ולהריח ביתר קלות את הארומה. כך תוכל גם להבין באמת וגם לקשקש על הריח.

האמת שיין באמת זקוק לנשימה. אתה תזכור את זה בקלות אם תחשוב עליו כבנאדם שהיה כלוא בחבית או בבקבוק ולפתע שוחרר. כל מה שהוא רוצה זה אוויר. קל לא?

פתח בקבוק טוב, ברגע הנכון (לפני שאכלת ולא אחרי),
בטמפרטורה הנכונה, בכוס גדולה, מזוג קצת, חכה דקה, תריח, טעם ותגיד לה "דרלינג זה ממש היין שמתאים לנו: מלא תשוקה, פראי, מחובר, אדמה, דובדבן, והכוס המתוק שלך."

לחייכם.