תפסיקו להגיד שפרנץ פרדיננד שייכים ל-2004. זה נכון ששירים כמו "Take Me Out" קשה לשחזר, אבל אתם שוכחים שכבר בסוף 2005 הסקוטים הכאילו-אומנותיים-אבל-קלים-לעיכול האלו חזרו עם אלבום מפוצץ, מדהים אפילו, שהוכיח שהם הרבה יותר מעוד רייזורלייט/מקסימו פארק/אדיטורס או אפילו בלוק פארטי. בעצם, לחשוב שמקומם של פרנץ פרדיננד נמצא ב-2004, זה הכי תחילת 2005, כי אחרי האלבום ההוא עם שירים כמו "Outsiders", "Walk Away" ו-"Fade Together" כל מי שלא ציפה לאלבום המשך צריך להתבייש בעצמו.
אז עכשיו, אחרי כמעט ארבע שנים של העלמות חצופה, חוזרים פרנץ פרדננד לעולם של המוזיקאים הפעילים עם "Tonight: Franz Ferdinand", אלבומם השלישי שכמעט כל שיר בו הותאם לרדיו, לרחבה ולריקודים ביתיים. ורק למען הסר ספק, אני מתכוון לזה כמחמאה. "Tonight", בהרבה מובנים, מזכיר את הבכורה של פרנץ פרדיננד, רק עם טוויסט אלקטרוני, מורכב ויומרני יותר. את מקומן העיקרי של הגיטרות תפסו הסינתיסייזרים והבאס עם ערבוב של דיסקו, Pאנק, דאב וכמויות משמחות של ג'יימס מרפי (מתבקש בהתחשב בעובדה שפרנץ הרימו קאבר מעולה ל"All My Friends" של LCD Soundsystem).
את הסינגל "Ulysses" אני מניח שרבים כבר שמעו. הוא Fאנקי באופן יוצא דופן, אלכס קפראנוס לוקח בו את הקול שלו לאיזה חמישה מקומות שונים ובאופן כללי הוא פשוט עושה טוב לראש. הבאים בתור, כמו למשל "No You Girls" או "Turn It On" הם פופ אנרגטי מהסוג המשובח ביותר ו-"Live Alone" מקבע בחוק ההיפסטרים את החיבור המדובר בין הדיסקו לאינדי. בסוף, פרנץ פרדיננד מורידים את הטון, כאילו בשביל להוכיח לכל הספקנים שהם הרבה יותר מגוד-טיימז, ועם "Katherine Kiss Me" האקוסטי ו-"Dream Again" המושלם, מבהירים כמה רגש יש מאחורי כל מה שהם עשו כאן. היה שווה לחכות.
פרנץ פרדיננד, "Tonight: Franz Ferdinand"
(NMC)
עוד בוואלה!
מאט לצעוק
תפסיקו לא לדעת מי אלו מאט אנד קים. לא מדובר רק בצמד האנשים הכי חמודים בתעשייה (כל אחד מהם, בדרכו, נראה כמו ילד נלהב בין ארבע וגם מתנהג כך) הם גם - פעם אחר פעם - נותנים משמעות חדשה למושג "כיף טהור" ובלעדיהם אין לי ספק שהיו לי פחות חיוכים בחיים.
אלבום הבכורה שלהם, שהגיע ב-2006 ונשא את שמם, היה חתיכת מכה אנרגטית של Pאנק-דאנס DIY והוא הניב המון קטעים מצוינים שנשמעים פחות או יותר אותו הדבר (אם משהו מהם הוא איכשהו מוכר, זה בטח "Yea Yeah" המדבק). זה קרה בעיקר בגלל האנרגיות המטופשות של הצמד ומשום שרוב החומרים נבנו תוך כדי הופעות חיות, והוקלטו פחות או יותר באותו האופן.
היום מגיע האלבום החדש שלהם, "Grand", ולמרות שבדומה לקודמו, הוא מספק 29 דקות של קלילות אלקטרונית מאושרת, מדובר באלבום עם הרבה יותר שכבות וניסיוניות, והכל בגבולות ה-DIY המוכרים כמובן. כנראה בגלל שהשירים החדשים התגבשו באולפן ולא מול עשרות או מאות ברוקלינאים שמשתוללים, חלק מהשירים קצת הורידו את הקצב (אבל עדיין אפשר לרקוד להם - קים חייבת להשתולל על התופים, אחרת היא מאבדת את ההכרה או משהו), ואלו שנשארו באווירת העבר ("Daylight" ו-"I Wanna" למשל) קיבלו עוד כלים - חיים וממוחשבים - והתאימו את עצמם ל-2009, השנה שבה אתם כבר חייבים להסתובב עם מאט אנד קים באייפוד שלכם.
מאט אנד קים, "Grand"
(Fader)
פופוליטיקה
תפסיקו לרדת על להקות שהופכות לנגישות יותר. בעיקר אם הן הופכות למשהו כל כך רקיד ומיוחד שמשתלב עם פרנץ פרדיננד ומאט אנד קים באותו המדור. Dat Politics הצרפתיים אולי התחילו בתור אקט אקספרמנטלי למדי שמערבב אלקטרו עם צעצועים, רעש ו-IDM, אבל מאלבום לאלבום הם הפכו לקלילים ופתוחים יותר, עד שעכשיו - עשר שנים אחרי שהם פוצצו לנו את האוזניים לראשונה עם צלילים בתדרים הכי גבוהים שניתן לדמיין, הם מביאים לנו את "Mad Kit", אלבום פופ כל כך מגניב, עד שהוא גורם לי להתגעגע לצרפתים שממלאים בקיץ את תל אביב (ונתניה).
הביטים עדיין שבורים, הטמפו כמעט ולא נרגע ואין לי ספק שגם כאן חלק מהצלילים יצאו מכל מיני חתיכות פלסטיק צבעוניות. אבל עם הזמן וההתפתחות שלהם, Dat Politics למדו איך לדבר לקהל (היחסית) רחב. זה ניכר ברגעים כמו "Freak Me Out" ו-"Magnetic Attraction", אבל גם בלעדיהם לא קשה להבחין בפופיות. ברור שצריך להיות במצב הנכון בשביל להקשיב לאלבום הזה, אבל האמרה הזו מתאימה כמעט לכל ריליס קיים, פשוט מצב הרוח ש-Dat Politics מתאימים לו הוא קצת יותר נדיר מהשאר. חבל, אם הייתי מסוגל להקשיב להם כל הזמן, סביר שהייתי חרוץ יותר, מאושר יותר ובעיקר נטול דאגות.
דאט פוליטיקס, "Mad Kit"
(Chicks On Speed)