רומי לא נבנתה ביום

עם שם כמו "הכשרון של רומי" היה לי קשה לעמוד בפני ספרה החדש של ניקיה לאלוואני. זה לא שידעתי שאוהב אותו לפני שהתחלתי לקרוא, אבל השם בטח עזר לי לחבב אותו. עד כאן אמת בפרסום. לצד השם המחניף (אמנם הגיבורה נקראת Rumi ואני Romi, אבל בעברית בלי ניקוד אפשר לטעות) גם הכריכה האחורית – "רומי היא ילדה מחוננת" – הוסיפה להתמוגגות.

רומי היא ילדת פלא שכישרונה למתמטיקה מתגלה כשהיא בת עשר. אתרע מזלה להיוולד להורים ממוצא הודי, מהגרים נוקשים וקשי יום שמכניסים אותה למשטר אימונים סגפני ברגע שהם מתבשרים עם איבחונה כילדה מחוננת וכאן מתחילה מסכת יסוריה. כבת למתמטיקאי מתוסכל ומלא רגשי נחיתות (למרות שהוא ד"ר שמלמד באוניברסיטה בסוונזי) ולאם שאולצה להיות כנועה ולהדחיק כל סימן לגחמנות או אנושיות בכדי להתנגד להשפעת העולם המערבי (אליו הגרה עם בעל שכמעט לא הכירה, שניה וחצי לאחר שנישאה לו), החינוך של רומי הופך ל"ניסויים בבני-אדם". הילדה המסכנה נאלצת לציית ללו"ז לא אנושי ולעבור אימונים מפרכים בכדי לממש את ההבטחה שגלומה בכשרון שלה. בנוסף לבידוד שנכפה עליה, לתרגילים האינסופיים ולהצקות הוריה, רומי גם נאלצת לחיות בהתאם למערכת ערכים שמרנית, שוביניסטית, שמרנית (שלא לאמר גזענית ופרנואידית) שמקצינה את חוסר ההבנה של הוריה לעולם בו הם חיים. רומי המסכנה!

אני בחרתי לדמיין אותה כ"בטי המכוערת" הודית: ילדה שהופכת לנערה ביישנית מהשיכונים העלובים, בעלת משקפי ראיה ענקיים ובגדים מכוערים בצבעים צעקניים (שלא היא בחרה), שמתמכרת לזרעי כמון אותם היא אפילו מבריחה בתוך סוליות נעליה כשהיא נוסעת להודו - אל תשאלו (183). כל חייה מוקדשים להגשמת חלומו של האב ולהתקבל ללימודי מתמטיקה באוקספורד בעודה בתיכון. בלי חברים, בלי משחקים, בלי ממתקים. הילדה חיה בסגר. תשכחו מסרטים או מטלויזיה, תשכחו מחינוך מיני, מאבולוציה או מקידמה, או כמו שאומרת לה אמה: "תשכחי מביולוגיה. זו הביולוגיה שלהם, שנועדה לאנשים לבנים. אנחנו לא עושים את זה." - "אז מאיפה הם באים?" - "באמצעות תפילה. כמו שאת באת" (102). נשמע כמו יותר כמו בטי המכוערת גרסת ימי הביניים.

את הסיפורים של אמה על הודו ואת הטפות המוסר של אביה, ממירה רומי בעולם פנימי עשיר שמורכב בעיקר ממספרים ומחלומות על אוכל שהיא מנועה ממנו, כי אביה מאמין בהכנעת הרצון למען המטרה: "רומי חושבת על הבוטנים החבויים בשקית האלומיניום הקטנה, טבולים במלחף מחליאים. היא העריכה שאם מקצים 91 מ"מ רבועים לכל מחצית הבוטן (7 על 13), בשקית שגודלה, נניח 12 ס"מ על 18 ס"מ, אז בשקית יש 237 חצאים (אם מעגלים כלפי מטה). הם 4 בתא, ולכן כשיגיע הזמן כל אחד מהם יזכה לאכול 59 חצאי בוטן ויישאר אחד. ואחר כך לא יישאר כלום. היא תוהה אם היא צריכה לחלוק את המידע הזה עם אמה" (45).

בעידן של עודף מידע, רומי עושה בחכמה שהיא לא משתפת את סובביה בכל הנתונים והתובנות המתמטיות שרצים לה במח. יחד עם זאת היא גיבורה שובת לב. השפה העשירה של לאלוואני, יחד עם ההומור והנדיבות בה היא מתארת את הגיבורים – את עולמם הפנימי, חלומותיהם ותסכולם, לצד ההתמודדות שלהם עם המציאות שמקיפה אותם – יוצרים ספר רגיש ורב מימדים. רומי היא אולי חננת-על, אבל היא גם נערה מתבגרת על כל המשתמע מכך – החצ'קונים, הלבטים, הרצון למרוד, ההתאהבויות הקטנות, השנאה העצמית. ב"כשרון של רומי" יש הומור, עומק, ורגישות אדירה לקשיים שחווים הגיבורים, בלי ליפול למלכודת הקלישאות או הקיטש, לכן לא מפתיע שהספר היה מועמד לפרס הבוקר וזכה בפרסים נחשבים. "הכשרון" לוקח את עצמו ברצינות ומשרטט נושאים מוכרים כמו זרות, בדידות, ניכור, תחרותיות ומצוקה אך טווה בהם קצת קארי (אוקי, כמון), קצת בוליווד, קצת "מגנוליה" (זוכרים את נער הפלא דוני?), או אם תרצו "נער החידות ממומביי" (הגרסה הנשית, והמוכשרת). בכלל, יש מצב שהמאה העשרים ואחת היא המאה ההודית, לפי "הכשרון", "נער החידות" (הספר והסרט) ואפילו "הטיגריס הלבן" המצחיק והשנון – הילדים ההודים עומדים לכבוש את העולם. אמרו שלום ל"ילדי פלא" מעכשיו אמרו "אשצ'רייה באלאק".