פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      1 נפל, נשארו 88

      איזה באסה - גם אחרי השינויים שעברו על 88FM היא נשארה תחנת רדיו לא ראויה. לניב הדס יש שיר שמעצבן אנשים

      כל סאגת השינויים בלוח השידורים של 88FM כבר יצאה לי מהאוזניים. כמות מכתבי המחאה שהתקבלו למערכת, תגובות נזעמות במקומונים, בבלוגים ואפילו כאן בוואלה! תרבות, הטלפונים והמסרים מחברים שלא האמינו שהעזתי לפגוע להם בקודש הקודשים – תחנת הרדיו שהם מעדיפים שנהג האוטובוס ישים ברקע – יצרו, גם אצלי, את הרושם המוטעה כאילו אני הוא זה שעומד מאחורי ההחלטה לשנות את לוח השידורים ולא, נניח, המנהל החדש של התחנה.

      "נו, עכשיו אתה מרוצה?", שאלה אותי מישהי בארסיות כשברקע בקע קולה של בריטני ספירס והספרות על צג הרדיו במכונית שלה הראו את הספרה 8 ולידה עוד 8. "לא", השבתי לה ואם לא היינו באמצע איילון (ואם היא לא היתה כל כך יפה) נשבע לכם שהייתי יוצא מהאוטו, ואם אפשר גם גורם לה לשתות את הנוזל בלמים. בעיקר אני לא מרוצה שמרדדים את הטענות שלי ואונסים אותן בהתלהמות. מעולם לא אמרתי ש-88 צריכה להשמיע שירים מוכרים וטחונים. ההפך, זה בדיוק מה שהפריע לי שם – הבריחה האוטומטית אל המוכר והבטוח על חשבון החדש והלא נודע; הגחמה האישית שתפסה את מקומה של האג'נדה; האקראיות שהשתלטה על סדר יום מוזיקלי מגובש (ובאמא שלכם, בפעם המיליון – פלייליסט הוא רק שיטה; השאלה היא מה אתם מכניסים לתוכו).

      בהקשר הזה אין הבדל בין "Rhythm is a Dancer" של סנאפ! ו-"Would" של אליס אין צ'יינז; שניהם קלאסיקות בתחומן – יורודאנס וגראנג' – ולשניהם אין זכות קיום על בסיס יומי בתחנת רדיו שממומנת מכספי הציבור. הבדלי ה"איכות" בין אליס אין צ'יינז לסנאפ! אינם רלבנטיים כאן; מה שכן רלבנטי הוא ההתנהלות הרדיופונית של 88FM, שלא השתנתה ונשארה בזיונית. היא החליפה את התכנים שאותם היא מספחת לתוך הסמטוכה הרגילה ששולטת בתדר, אולם לא השכילה להבין שהם לא היו הבעיה שלה (ארגון אחר של אותם רעיונות יכול היה לעשות שם פלאים). גם אם ברמה האגואיסטית יכולתי לשמוע ב-88FM הקודמת יותר שירים לטעמי בשעות מסוימות של היום, זה עוד לא הפך אותה לתחנת רדיו – כגוף תקשורת עם אמירה - טובה.

      מי הזיז את התחנה שלי?

      הכישלון של 88 מגולם בכך שבגלגול הקודם והנוכחי שלה היא נמנעה מלדחוף אמנים שלכאורה היו אמורים להיחרט על הדגל שלה. היא לא עשתה את זה בשנה שעברה עם דירהאנטר, בלאק קידס, מיי מורנינג ג'אקט, MGMT , ג'יימי לידל, ספיריצ'ואלייזד ואמני הלייבל פית/קית, למשל (כי עדיף שוב פעם לנגן אלבום או שיר ישן של בואי); והיא לא עושה את זה עכשיו, במתכונת הלכאורה פופית שלה, עם ווייט לייז, ליטל בוטס, הקילרז, פלורנס אין דה מאשין או אמילי קרפל. בעוד שבעיני רוחי דמיינתי את רשת ג' חוזרת לחיים ומתאימה את עצמה לימינו אנו, מה שקיבלנו זה העלאה באוב של רגעים מעברה של ג', שנחתכו והודבקו כמו שהיו. קריאה לשינוי, בהקשר הארגוני של 88FM, היתה הכרחית גם אם ילינו על כך המעריצים הוותיקים שלוקים באלרגיה למילה "שינוי" על כל משמעויותיה כשזה מגיע לציפור הנפש שלהם. אבל רוח השינוי מטרתה לא להחזיר את הרדיו לימי עברו אחרים מימי העברו ששלטו בה עד עכשיו, אלא לספק לאותה נוסטלגיה פרשנות עכשווית ועדכנית. כזו שעדיין נעדרת מלוח השידורים החדש של התחנה וכזו שכנראה לא נזכה לשמוע מחוץ לגטאות בשום תחנת רדיו ישראלית בזמן הקרוב.