נער בהפרעה

ב"טריינספוטינג" – הסרט שהקפיץ את הבמאי הסקוטי דני בויל לביג טיים, אי אז ב-1996 – יש סצינה שבה הוריו של רנטון נועלים אותו בחדר ילדותו, וכופים עליו גמילה,cold turkey סטייל.

על רקע קטע היפנוטי של אנדרוורלד, נכנס גיבורנו הנרקומן לטריפ רע. הוא מזיע, הוא הוזה, הוא מתפתל במיטה. דון – התינוקת שמתה בעריסתה בשלב מוקדם יותר של הסרט – זוחלת במהופך, על התקרה, לכיוון שלו. דיאן – תלמידת התיכון השובבה שפיתתה אותו קודם לכן – צצה לכמה רגעים כדי לשיר לו שיר של ניו אורדר. הטלוויזיה – שדלוקה בפינת החדר – משדרת חידון טריוויה. "That’s the correct answer!!", צועק המנחה המעצבן שוב ושוב. רנטון המסכן לא יכול לעמוד בזה. הוא מתחיל לצרוח.
לא ראיתי את "טריינספוטינג" כבר שנים, אבל הסיקוונס המטריד והאפקטיבי הזה חרוט אצלי במוח כאילו ראיתי אותו לפני חמש דקות. כל כך חרוט במוח, שאם אני עוצם את עיני ומאמץ את מוחי, אני אפילו מצליח לזכור שעל קירותיו של החדר שבו כלוא רנטון ישנן תמונות של רכבות.

בכל מקרה, במהלך הצפייה ב"נער החידות ממומבאי" לא יכולתי שלא להיזכר בקטע הזה מ"טריינספוטינג", וזאת בשל הדרך שבה המנחה החינני, הסליזי והמושחת של הגרסה ההודית של "מי רוצה להיות מיליונר" צועק שוב ושוב "That’s the correct answer!!". באופן משונה ומפתיע, גם הפעם נשמעה צרחה של מישהו שלא יכול היה לעמוד בזה יותר. רק שהפעם זה לא היה רנטון שצרח. זה הייתי אני.

"נער החידות ממומבאי", סרטו החדש של דני בויל, הוא סרט זניח, שכיח ומרתיח, והדבר הטוב היחיד שיש לי להגיד עליו הוא שיש לו אחלה פסקול. הוא אמנם מפגיש את הוליווד עם בוליווד, וכדי שלא יהיה לכם משעמם הוא גם משליך אל תוך הסיר את "אוליבר טוויסט" ואת "שלושת המוסקטרים", ואמנם אין ספק שמדובר במיקס מקורי עם מלא פוטנציאל. אך למרבה הצער, התוצאה היא לא יותר מווידיאוקליפ ססגוני, נצלני, רפטטיבי וחסר פואנטה, שבו מככבים אנשים עניים, מסכנים וחסרי כל שמבלים את חייהם עמוק בתוך ערמות של אשפה מסריחה. וגם אם תחפשו עד מחר, לא תמצאו כאן דמות אחת שאפשר להתחבר אליה, רגע אחד שאפשר להתרגש ממנו באמת או סצינה אחת שתחרוט את עצמה במוחכם.

הפיל-גודיות של הסרט מאולצת ולא משכנעת, הנרטיב המקפץ שלו גימיקי למהדרין ולא מוביל למקומות מעניינים ו/או מפתיעים במיוחד, והסיבה היחידה שכל כך הולך לו כרגע (עשר מועמדויות לאוסקר, מקום 34 בטבלה של ה-IMDB, 95% ביקורות חיוביות ב-Rotten Tomatoes) היא שהוא מציע טוויסט אקזוטי, אופטימי ומלא תקווה לסיפור האנדרדוג – זה שמתחיל את דרכו עם כלום ומסיים אותה עם הכל (וכמעט כולנו, כך מתברר בפעם המי יודע כמה, סאקרים של אנדרדוגים, וסאקרים של אופטימיות, וסאקרים של תקווה, במיוחד מאז שאובמה נבחר).

כמו דיוויד פינצ'ר – שלקח פסק זמן מהנושאים האפלים והמטרידים שמעסיקים אותו ביום יום כדי לר?צות את ההמונים עם "בנג'מין באטן" הסכריני – גם בויל מוותר כאן באופן מודע על האינטגרטי שלו ופוזל למיינסטרים. ולמרות שבשני המקרים החיתוך למרכז הוליד סרטים בינוניים (בלשון המעטה), בהחלט נחמד לראות כיצד שני במאים אדירים כמותם זוכים לקצת עדנה בעונת הפרסים (כי כעת יציקו להם קצת פחות כשהם ישובו לעשות את הסרטים שהם רוצים לעשות באמת).

רק מה? בניגוד לפינצ'ר, בויל לא מצליח לצאת ממהלך ההתמסחרות הנ"ל עם מוצר שיורד בגרון באופן חלק. במילים אחרות, רבים ממעריציו יעדיפו לירוק את מה שנדחף כאן בכוח אל תוך פיהם מאשר לבלוע.

"מיליונים" – הסרט היחיד בפילמוגרפיה של בויל שאני לא אוהב - כבר הוכיח שיש לו בעיה קשה עם סנטימנטליות, וכאן, כמה חבל, הצופה מוצא את עצמו מתמודד עם גרסה מפומפמת ומפוצצת ברד-בול של הבעיה הזאת; עם סרט שמשקיע מאמצים כבירים וראויים לגינוי בלחבוט לצופיו בפרצוף עם פטיש של חמש קילו, תוך כדי שירת "הפי, הפי, ג'וי, ג'וי" (במקצב הינדי).

עם כל ההיפראקטיביות שלו, וההיפר-ריאליזם שלו, וההתלהבות שלו, וההתלהמות שלו, והגוזמה שלו, והאכזריות שלו, "נער החידות ממומבאי" לא הזיז לי כהוא זה - אפילו לא לרגע, ואפילו לא כמעט. ובניגוד לסרט בוליוודי ממוצע, הוא גם ממש לא כייפי.

מלבד כמה סאונדבייטים וכמה מבטים מלאי משמעות, לא מצאתי בסרט כל זכר למערכת יחסים רצינית בין ג'מאל, גיבורנו התמים וטוב הלב, לבין לאטיקה, אהובתו היפה והנצחית. ומלבד מבחר מונטאז'ים מקצועיים וכמו תיירותיים וכמה קלישאות קלושות, התקשיתי לאתר כאן עיסוק רציני - או רבע רציני או אפילו שמינית רציני - בחיי הרחוב בהודו ו/או בתהליכי הגלובליזציה המטורפים שעוברים על המדינה. ואם לא די בכך, הסרט הנודניקי והמעיק הזה פשוט לא מצא לנכון להפסיק את ההתרוצצות שלו – אפילו לא לכמה שניות – כדי לשכנע אותי שהוא עוסק בבני אדם, בשר ודם, שאמור להיות לי אכפת מהם. אז מה הפלא שלא היה לי אכפת מהם? ומה הפלא שבסופו של דבר מצאתי את עצמי צורח?

תגידו מה שתגידו על המועמדויות לאוסקרים שהוכרזו בסוף השבוע שעבר (ביזיון!! איפה "המתאבק" איפה, ואיפה קלינט, ואיפה "האביר האפל"?!), על דבר אחד אין ויכוח: הסקרינרים שנשלחו על ידי האולפנים לביתם של חברי האקדמיה, כדי לעודד אותם להצביע עבור סרט זה או אחר, מצאו את דרכם, גם השנה, למכשירי הדי.וי.די של מספר לא מבוטל של אנשים שאין להם ממש זכות בחירה.

האתר waxy.org בדק ומצא שמתוך 26 הסרטים שמועמדים בקטגוריות השונות, 24 מתוכם היו זמינים ברשת, באיכות של סקרינר, ביום שבו הוכרזו המועמדויות. שני הסרטים היחידים שסקרינרים שלהם טרם הגיעו לתוכנות השיתוף נכון לרגע כתיבת שורות אלה הם "ההחלפה" (שדלף באיכות בינונית) וסרטו ושל ג'ונתן דמי, "Rachel Getting Married" (יאללה, מה קורה באמת?). כל השאר, כאמור, כבר שם.