פרק ראשון

יום שישי בבוקר, 1 בספטמבר 1939.

הדי פיצוצים ורעש מטוסים העירו את המשפחה. מוחים קורי שינה מעיניהם, רצו כולם אל החלונות הגבוהים בסלון. לא היה הרבה מה לראות. הפצצות אמנם פגעו בכמה בתים, אך לא גרמו להרס רב בעיר. "DAS WIRD EIN BLITZ KRIEG!" [ זו תהיה מלחמת בזק], אמר אבא. אם המלחמה כבר בקראקוב, אז זה ייגמר מהר!"

"לא היה בית ספר באותו יום", מספרת צלינה, "אבא היה צריך ללכת לסידורים ואני התלוויתי אליו. היינו ברחוב יוזפה, לא רחוק מהבית בקאז'ימיז', כאשר נשמעה מין אזעקה. נכנסנו ועמדנו בכניסה לבניין והיו שם כמה אנשים כמונו, שהזדמנו מהרחוב, ואבא שלי שוב חזר ואמר: "DAS WIRD EIN BLITZ KRIEG!"
צלינה אינה זוכרת שהיה מתח בבית באותו היום הראשון למלחמה. היא עצמה היתה מופתעת: "לא הבנתי מה הולך להיות." זאת היתה, כמובן, שיחת היום בבית וגם בסביבה. למחרת כבר עברה בין יהודי קראקוב השמועה שהגרמנים מתקרבים, ושכדאי לברוח לעבר הגבול הרוסי. בעיקר נשקפת סכנה לגברים. בנשים וילדים הגרמנים אינם פוגעים. "היו משפתות שברחו", מספרת צלינה, "בעיקר אלה שהיו להם אמצעי תחבורה. משפחת הרשטיין, למשל, שהיה להם בית חרושת לסבון, היו להם עגלות. אווירה כללית של עזיבה. מי שיכול - נסע. אימא אמרה שלא תעזוב את סבא, ושאבא ילך לבד. אבא נסע עם חברים והגיעו לסביבות לבוב. לקח הרבה זמן עד שאבא חזר."
עצוב בבית. אבא איננו. הבית ריק. "נשארנו לבד. אבא היה נורא מרכזי אצלנו. זה היה לי קשה. חוסר ביטחון. אימא עצובה. עכשיו היא כל הזמן בבית."

הגרמנים מתקדמים מהר. ביום רביעי, ה- 6 בספטמבר, הם נכנסים לקראקוב. "לפני הכניסה לקראקוב הם, כנראה, ציחצחו וניקו את עצמם. אני זוכרת, שעמדתי ברחוב מלאת התפעלות - צבא נפלא! אנשים יפים כאלה! הולכים בסך ושרים. זה עשה רושם על כולם. זה צבא! זה כוח!"

ב-11 בספטמבר 1939 מכריז גנרל פון בראוכיץ, ראש המטות: "כל ההבטחות של החוק הבינלאומי עומדות בתוקפן וכוחן יפה בארץ הכיבוש. ליהודי פולין אין סיבה לדאגה בנוגע לגורלם."

ימים ספורים לאחר מכן, כבר מונחתים על יהודי קראקוב צווים וגזרות. כולם אלימים, משפילים ומערערים את יכולת הקיום. "מאחורי כל אלה בולטת המטרה לבודד את היהודים מהציבור הלא יהודי, לדחוק רגליהם מכל פעילות כלכלית, ליטול מהם את רכושם ולדכאם חומרית, פיזית ומוראלית." סטניה הולנדר מיטיבה לבטא זאת: "כמו שרשרת כרוכה סביב הצוואר. אתה כבר חושב שזה הכי גרוע, אבל כל פעם מוציאים חלק ממנה, ועוד חלק ועוד חלק, עד שזה מתחיל לחנוק."

לא נמנה כאן את כל הגזרות. כאשר סטניה מפרטת חלק מהן, מעירה צלינה: "נמחקו לי המון דברים", אבל 'דברים' רבים לא נמחקו, ואותם נזכיר:
איך בן הדוד – זימק – גם הוא זיגמונד, בן אחותה הבכורה של הלה, רבקה, בא לבקש אוכל ביום הכיפורים, צלינה זוכרת "כמו היום": "שלטונות הצבא גזרו על הציבור היהודי לכסות את התעלות, שנחפרו בידי הצבא הפולני, דווקא ביום הכיפורים (23.9.39). למטרה זו נלקחו מאות ואלפי גברים יהודים [אחד מהם היה זימק]. פיאותיהם וזקניהם של החרדים שביניהם גולחו."
"יום כיפור. אבא עוד לא חזר. כולנו צמים", מתארת צלינה, "וזימק מבית אדוק יותר מאיתנו. בילדותו הוא הלך עם פאות. והוא בא ומבקש לאכול! ואני אמרתי: 'ביום כיפור לאכול?'
והוא אמר: 'אני עבדתי קשה ועכשיו יש גרמנים ואין יותר אלוהים. תראי מה שהם עושים לנו! אני רוצה לאכול!'"

אימא ביקשה ממני לתת לו גפילטע פיש ומרק עם קרעפלאך – כל מה שהיה נהוג לתת. אני הייתי צריכה לתת לו, כי אני עוד ילדה והחטא שלי פחות נחשב. הוא היה כבר אז מיואש."

בינתיים, אנשים התחילו לחזור לקראקוב. התברר, כי לאלה שגלו מבתיהם קשה יותר מאשר לאלה שנותרו בביתם. הכבישים בהם נעו הפליטים הופצצו, ולעבור לרוסיה כמעט שלא ניתן. כעבור כמה שבועות חזר שימק הביתה, "וזה היה בשבילנו שמחה ולא שמחה. פחדנו שקיימת סכנה עבורו. לא ידענו שזה לכולנו."
בבית חיו עכשיו "ממה שיש". שימק, שהיה - כפי שצלינה חוזרת ומדגישה - מאוד חכם, ניהל את חייהם. אחד הדברים שעשה בשלב זה היה למשכ??ן את החנוכייה. "היתה לנו חנוכייה מכסף שעמדה על הרצפה. אבא הדליק אותה בעמידה. משהו בלתי רגיל. אז הוא הלך ושם אותה במשכון." כך התגבר על הצו שדרש מן היהודים למסור את תשמישי הקדושה היקרים (צו שיצא ב - 26.10.39) וכן השיג סכום מה למחיית המשפחה. "אני זוכרת שזה היה לו קשה. הוא הביא קבלה ואמר: 'כשתיגמר המלחמה נקבל את החנוכייה בחזרה.'"

ב- 11.12.39 סולקו התלמידים והמורים היהודים מבתי הספר, ונסגרו כל בתי הספר היהודים. מעתה, הלימודים אסורים על היהודים. הנוער התחיל ללמוד בחשאי. הלה, יחד עם אמהות אחרות, מארגנת שיעורים. "זה היה הרבה פעמים אצלנו בבית. היתה הרגשה שילדים צריכים ללמוד. ה- 'BILDUNG '!" גם בגטו, כל עוד הדבר ניתן, ארגנו לילדים לימודים.
עכשיו מרבים כולם להימצא בבית. "היה עוצר ולא היינו יוצאים." גם כאשר יצאו, היו היציאות מוגבלות. ליהודים אסור לטייל בפלאנטי ובפארקים. בכלל, נקבע תחום שמחוצה לו אסור ליהודים לנוע. הגזרות הולכות ותוכפות ויוצרות מתח מתמיד, אך בשלב זה "לא היתה אווירת פחד ממש. היתה בינינו, הילדים, גם תחושת כיף." מה התחולל בליבם של הלה ושימק ושאר המבוגרים ניתן לנחש. והילדים? - הם "לומדים בבית. ובינתיים גם הגיעו הרבה פליטים לקראקוב. היתה נהירה מן הפרובינציות. בכל בית נכנסו פליטים. אצלנו (לא בדירה) היה מזל ונכנסו אנשים נורא נחמדים." יש שם משפחה מביילסקו - "שהיה להם בן נורא יפה. הוא מאוד מצא חן בעיני. אנשים מקסימים." ומשפחה אחרת, משפחת ויטמן, מן העיירה PODWOLOCZYSKO, שלהם היו שתי ילדות "יפהפיות. צעירות ממני." עוד נראה, שאצל צלינה רבים, רבים מאוד, הם "מקסימים" ו"יפהפיים." כולם נספו.
בערבים אסור לצאת, "וכסף לא היה הרבה - כולם היו בערך באותו מצב פיננסי. כולנו שיחקנו קלפים, והיינו שמים תקליטים, מקשיבים למוסיקה. המפגשים היו לרוב אצלנו. כל ערב. האווירה היתה שמחה. שמחתי שהם [משפחות הפליטים] מסביב ושאנחנו יחד. היינו לוקחים תפוחי אדמה, חותכים אותם לפלחים, שמים על התנור וקצת ככה נשרפו. זה היה הכיבוד."

ערב אחד, דווקא כאשר הרשו לצלינה לישון אצל חברה, ולא היתה בבית, הצטרף גם גרמני לשמחה. "פתאום - דפיקה בדלת. זה היה גרמני מהוורמאכט. איש צעיר. הוא התיישב עם כולם סביב השולחן, שתה והיה ידידותי. כולם דיברו טוב מאוד גרמנית, והיתה אטמוספרה של בילוי. אני לא הייתי, אבל דיברו על זה." כאשר חזרה צלינקה למחרת, וחברותיה סיפרו לה על ה"אירוע", "נורא הצטערה" על שהפסידה אותו. "עוד לא נכנס הפחד."

מתי הרגשת שעומד לקרות אסון? אני שואלת.
"זה היה ביוני 1940. היה יום יפה מאוד. הלכתי ברחוב דייטלובסקה, לא רחוק מן הבית של סבא, ופתאום רצו עם עיתונים, שהכותרת שלהם צעקה: 'נפלה צרפת!' אנחנו חשבנו שקו מאז'ינו יעצור את הגרמנים. קיווינו שפה הם ישברו את הראש. ואז – פעם ראשונה - זה חדר אלי, שזה אסון! אז הרגשתי שהנה זה משהו שמסכן את קיומי. את המשפחה שלי. אני זוכרת את זה כמו היום!"

צלינה היתה אז עדיין נערה בת ארבע-עשרה.

ובבית? - "בבית היתה אטמוספירה לא טובה." שימק כבר דאג לכך שלמשפחתו יהיו ניירות הונגריים מזויפים. בהונגריה עדיין שלטה ממשלת הורטי (היא שלטה שם עד ל – 19.3.1944, אז כבשו הגרמנים את הונגריה), והיו גם ניירות רוסיים (ריבנטרופ ומולוטוב היו 'ידידים' עד למבצע ברברוסה – ההתקפה הגרמנית על רוסיה). את הניירות 'הנפיקה' להם משפחת ארנסט שגרה בנוביטארג, בהרים, לא רחוק מקראקוב. היה להם בית דפוס. "היינו מאוד קרובים עם משפחת ארנסט. אחד מן האחים בא לקראקוב והביא לנו 'דוגמה' , והם הדפיסו לנו אזרחות."

בתקופה זו, אזרחים זרים היו עדיין פטורים מחלק מן הגזרות. למשל, לא נתבעו להזדהות כיהודים, עם הסרט הלבן ומגן הדוד הכחול על זרועם. גם מדירותיהם לא גורשו. בינתיים, כבר החל גירוש היהודים מקראקוב. המושל הכללי – גנראל גוברנאטור, ד"ר הנס פרנק, משפטן מוותיקי הנאצים, ציווה על הגירוש מאחר ש"זה דבר בלתי נסבל לחלוטין, שאלפי אלפים של יהודים יתגוררו בעיר, שהפיהרר העניק לה את הזכות הגדולה לשמש מקום מושב לשלטונות הרמים של הרייך..."

הגזרות הולכות ותוכפות, הולכות ותוכפות. "היו מופיעים 'פלקטים' ברחובות – מודעות שהודיעו על הגזרות החדשות, והיה צריך להקפיד לקרוא אותם!"
לקחו מהיהודים את רהיטיהם. בפרט מאלה שהיו להם רהיטים יקרי ערך. "אצל סבא באו עם מכונית משא, עלו לקומה שנייה, בדייטלובסקה 56, ורוקנו את הבית. אולי נשארה מיטה. כמובן, לקחו את כלי הכסף. זה היה בשביל סבא שלי נורא."
שימק התחיל להסתיר דברים. "היו לנו הרבה מאוד ספרים בבית, באותו חדר שהיה הסלון. היתה אנציקלופדיה והרבה ספרים בגרמנית. ולאבא - הספרות הפולנית." בראש ובראשונה דאג להסתיר את הספרות הפולנית. יהודים צריכים למסור את כל דברי הערך, כלי כסף וכדומה. "אימא מסרה את הפרוות."

החברות של הלה, שגרו באושווייצ'ים ובקטוביץ, באו לקראקוב, לנו אצל האורטנרים והביאו איתן כלי כסף רבים. צלינה זוכרת את אבא ואימא יושבים על המזוודות המתפקעות מכלי כסף, מנסים לסגור אותן בכובד משקלם המשותף, קודם שהלכו להסתירן.

יהודים צריכים למסור את מכשירי הרדיו שברשותם. "אבא לא מסר. רק פירק וזרק. 'לנו לא יהיה, אבל גם להם לא!' אמר."
ברחובות היו תופסים יהודים בעלי זקן ופאות ומגלחים אותם בברוטאליות. יום אחד הלכה צלינקה ברחוב דייטלובסקה כאשר לפתע שמעה מישהו קורא: "'צלינקה! צלינקה!' הוא קרא וקרא, ולא ניגשתי. חשבתי: מה הז'ידק הזה קורא לי?
כשחזרתי הביתה סיפרתי לאימא, שראיתי כזה ''MALY ZYDEK – יהודי קטן, שקרא לי. זה היה הסבא שלי. סבא שטיל. בלי הזקן לא הכרתי אותו."

זמן לא רב לאחר מכן, ב-3.3.1941, ניתנה הוראה ליהודים שנותרו בעיר - כ- 12.000 במספר - לעבור לגטו. מקום הגטו נקבע בפודגוז'ה, Podgo'rze, הרובע הדרומי של העיר, בגדה הימנית של הוויסלה. עוד לפני כן התהלכו שמועות על הקמת גטו. חשבו שהוא יוקם בקאז'ימיז, אך קאז'ימייז' נחשב, כנראה, לרובע טוב מדי לכך. עובדה, שבדירות רבות ברובע שוכנו גרמנים. ואולי קרבת המקום לוואוול – מקום מושבו של ד"ר פרנק, היא שהכריעה בדבר. הגטו הוקם בפודגוז'ה.

"הוציאו הוראה שכולנו צריכים לעבור לגטו והתחילו שם להקציב דירות. אבא שלי אמר: 'אני לא מאמין בגרמנים. אנחנו לא נכנסים לגטו!'" קולה של צלינה מצטרד. בקול קטן, כמעט כשל ילדה, מתנצלת, מצטדקת, היא אומרת: "הדברים מתערבבים לי. המון שכחתי. אחרים זוכרים הרבה יותר טוב ממני." עכשיו היא נזכרת בישיבות המחתרת בהן השתתפה זמן קצר לפני שהמשפחה עזבה את קראקוב. "כשהקימו את המחתרת בקראקוב, גם אני הייתי בה. לא הרבה זמן, כי ברחנו. לא נכנסנו לגטו קראקוב. אבל עד אז, הקבוצה המצומצמת - חברים וחברות מתנועת הצופים, בראשותו של דולק ליבסקינד - היתה נפגשת אצלנו במטבח. היתה בו נישה גדולה, שלא היה בה חלון, ושם היה נוח להיפגש. אני השתתפתי ברגע שזה התחיל להתארגן. הקשר נפסק ברגע שעזבנו." היה זה דולק ליבסקינד שטבע את האמרה המפורסמת: "נילחם בשביל שלוש שורות בהיסטוריה, ובלבד שלא ייאמר שהנוער שלנו הלך כצאן לטבח".

ב- 20.3.41 נסגרו שערי הגטו. זמן קצר קודם לכן עברה משפחת אורטנר עם כמה מידידיהם, ביניהם משפחת פרייליך ומשפחת כרמל (ידידותם, כפי שכבר הזכרנו, התחילה מהיותם באותה 'בראנז'ת-הברזל'), משפחת ספיר ומשפחת ריכטר – לסווטוינה-Slotwina , כפר שהיה מעין פרוור של העיירה בז'יסקו Brzesko. העיירה שכנה במרחק לא רב מקראקוב. בסווטווינה היתה תחנת הרכבת של בז'יסקו. "עברו די הרבה משפחות מאותו 'מילייה' [שכבה חברתית], שלא רצו ללכת לגטו."
"והסבים?" אני שואלת. "סבא וסבתא אורטנר לא רצו לזוז. הסבתא רבה, פראבאבצ'יה, בדיוק נפטרה ונקברה עוד באופן 'נורמלי' בבית הקברות היהודי - מיודובה - בקראקוב. הם הועברו לגטו. אבא סבל מזה שהם לא רצו לעבור."
וסבא שטיל? "הוא עבר לטארנוב, לבת אחותו – צ'רנה ציטרוננבאום, שהיתה אדוקה, ואפילו עשתה לו בית כנסת ומניין – בחדר אצלה בבית." צלינה אינה זוכרת, שנפרדו מן הסבים. "הכול היה כל כך כאוטי", היא אומרת, "לא היתה הרגשה שזה לתמיד."