רמלה-לודה

לודקריס, חרף רצונו, נותר גם לאחר 6 אלבומים בגדר תעלומה. זה ברור שהבנאדם מפוצץ בכשרון – כזה שלפעמים לא מתמצה בשיר בודד - אבל עדיין לא מספיק להכניס אלבום לרשימה ההולכת ומתמעטת של קלאסיקות היפ הופ. להטוטן לשוני ושלפן א-לה ריו בראבו של פאנצ'ים; אלא שלודקריס מחפש את ההכרה בהיותו איש של מלים; אחד שאומר גם משהו על משהו. הוא הרי מסוגל להביא את כמויות הצחוקים שיש ברבע שעה טובה של כריס רוק, אך בניגוד לאחרון ללודה חסרה היכולת השועלית להתבונן סביבו וגם לומר על זה משהו חכם ומאיר עיניים. משהו שייזכר למשך יותר מהזמן שלוקח ללהיט להביא רונדל ברדיו ובמועדונים. וללודקריס היו הרבה להיטים. בזה הוא מאסטר. ובניגוד לעמיתיו על המיקרופון, במיוחד אלו שבאו מהדרום, לודה הוא חתיכת איש עסקים החולש על אימפריה שמגלגלת יופי מחזורים מרשימים. כדי להמשיך לעשות את מה שהוא אוהב לעשות במטוס הפרטי שלו, נכנס לודה לאולפן עם חושים מחודדים ומחברת מלאה במשפטים כדי להמשיך את המומנטום והדיבור שיצא עליו לאחר אלבומו הקודם, “Release Therapy”, והוציא את "Theatre Of the Mind”.

כמתבקש מהשם, לודקריס שגם תופס מעצמו שחקן, מנסה להביא פה תסריט על סופרסטאר עם פה גדול, גדול יותר מהעלילה, גדול יותר מהאורחים הרבים שקופצים כאן בכל שיר כמעט וגומר עם - אהממ - עוד אלבום של לודקריס. יש שירים טובים, זה ברור; גם גרועים. גם זה ברור. אבל אין כאן את המשהו הזה שישרוד את סיכומי סוף השנה של 09'. אפילו כשאנשים כמו די ג'יי פרמייר, נאס וג'יי זי נמצאים אצלך במגרש, לודקריס, כך נשמע, התרחק עוד יותר ממטרתו.

ההתחלה דווקא מבטיחה. פתיחות תמיד היו הצד החזק של לודה ואחד ממאפייניו המובהקים ביותר. להביא את הנוגרה כבר על השניות הראשונות. כאן זה "Undisputed” עם ביט שמוציא מלודה את כל האנרגיה שראפרים לא יצליחו להביא במהלך קריירה אחת. והמילים – המקבילה המצחיקה של מהלומותיו הזכורות לרע של מייק טייסון – הורג כמה זה מצחיק. באמת. המומנטום המטורף הזה מחזיק גם בשני השירים הבאים, הראשון יחד עם מי שזכה ממנו לקיתונות של בוז בעבר, T.I והשני עם T-Pain, מי שנמצא כרגע בכל שיר שעושה כסף. הטי הראשון קצת נשמע לא בעניין ורועד מפחד בעוד שזה השני מביא כאן הוק מהחלומות שעושה את "One More Drink" לאחד מהשירים הטובים באלבום. העניינים נרגעים קצת עם The Game בשיר די חלש של שנייהם בו שניהם יוצאים מגדרם כדי להרכיב ביחד סיפור וגומרים עם קלישאת ראפרים מגיעים לעיר ומבקשים מהמארח להראות להם את המקומות החמים. הצרה שלא קורה בהם כלום. קורה.

זה ממשיך עם השיר הגרוע ביותר באלבום, "Southern Gangsta" יחד עם ריק רוס, שמשום מה מתעקש להמשיך ולחשוב שהוא ראפר. הביט דווקא סבבה, אבל הדרמטיות המאולצת משאירה את לודקריס ללא תחרות עם אורחיו לשיר ("שומר את האוזניים קרוב לרחוב כמו קוקרספיינל”) וחרא שיר ביד. כאן נפתח רצף של שירים בינוניים מבינהם מתבלט "Nasty Girl" לטובה. ג'יימי פוקס בא להרטיב ולהדביק את המאזינות כמו שהוא יודע לעשות ב-"Contagious", בלדת הסול המחרמנת של האלבום.

או אז מגיע ליל' ווין ומראה מה אפשר לעשות עם לודקריס כשבאמת פותחים מנועים ואת הווליום על 11. “Last Of A Dying Breed” שם את לודה בדיוק במקום אליו הוא כיוון בשנתיים האחרונות. השיר הטוב ביותר על נושא שקרוב לליבו – אנשים שקוראים לעצמם ראפרים ולא באים לעבודה. המחשבה על אלבום משותף לווין ולודה יכולה להוליד את הקלאסיקה שהוא מחפש. שניהם ממש משתוללים על הביט ומעלים אחד את השני, כמו שצריך לעשות כשאתה קורא לאורח לשיר. זה בדיוק מה שנפקד לחלוטין משיתןף הפעלה שעל הנייר נשמע כמו התופין של האלבום ומתגלה כגלעין בתוך הפרי -זה עם נאס וג'יי זי. בית טוב של לודה, אחד חביב של נאס ואחד ממש גרוע של ג'יי זי (זה אני או נדמה לי שיש איזו מתיחות בינהם?) על ביט שנשמע כמו שכתוב של ימיו הטובים של דרה מאמצע הניינטיז. מאכזב.

לא בטוח ש-"Theatre of the Mind" הוא משהו שתרצו לשמוע כיחידה. כשירים בודדים יש פה כמה יציאות גדולות, פנינים של משחקי מילים מהסוג שגורמים לקהל בבאטלים לשחררר "וווווווווואאאאאאאוווווו הוא באמת אמר את זה?". אז כן לודקריס באמת אומר את זה, ואין הרבה אנשים בסביבה שיעיזו לעמוד מולו. מה שכן, לעשות אלבומים טובים? בזה יש לו עוד מה ללמוד. אני לפחות, אשמח לשמוע.