פצצת אנרגיה צהובה

היו ימים שבהם ג'וש ווינק היה בעיני הדי ג'יי הטוב בעולם. זה היה לפני שבע-שמונה שנים, כשווינק הרבה לבקר באומן 17 בירושלים, והצליח כל פעם מחדש להפתיע בשילוב שלו בין קשיחות טכנואידית לרוך האוסי מלא נשמה; בין יכולת לבנות סט ארוך, היפנוטי וחסר פנים לקלאסיקות, להיטים מיידיים וכמובן תיק העבודות הפרטי שלו עצמו, עם כל המטען האסידי כבד המשקל שלו – "Higher State of Conciseness", "Don't Laugh", "I am Ready", "Superfreak" ו"How is Your Evening So Far" . זה היה כשהוא הוריד את הראסטות המחמצנות ונשאר עם אפרו יהודי, חיוך שלא יורד מהפנים ואנרגיה על העמדה שהכניסה את המועדון לטירוף.

באיזשהו שלב ווינק קצת איבד אותי, או ליתר דיוק אני איבדתי אותו. הוא התמסר באופן כמעט טוטאלי לטכניקה, התאהב במשחקי לופים והשאיר את הלב מעט מאחור. זה טבעי למדי כשדי ג'יי מחפש כיוונים מוזיקליים וסגנוניים חדשים, מתאמץ לגוון, להשתנות ולהתפתח, וגם במקרה של ווינק זו היתה עוד פאזה בקריירה ענפה, חשובה ועמוסה בהישגים, כמו שזה טבעי שגם אני המשכתי קדימה אחרי שנתיים יפות. מאז נסגר האומן 17 בירושלים, המגה-קלאבס קמלו ודי ג'ייז מסדר הגודל של ווינק היו הראשונים להיעלם; הם לא מספיק גדולים כדי למלא את ניצנים ולא משתלמים כלכלית עבור מועדונים קטנים יותר כמו ברזילי או הבלוק. זה קצת הוציא את ג'וש מסדר היום של הקהל הישראלי, אבל לא מלמד חלילה על איזו דעיכה במעמדו העולמי השריר והקיים.

אחת הסיבות ליציבות הזו היא הלייבל Ovum בבעלותו, שממשיך להיות לייבל שאפשר לסמוך עליו. הוא אולי לא פורץ דרך, מתווה טרנדים או משחרר להיטי ענק, אבל מצליח לשמור על יציבות אמנותית ומסחרית ועדיין נחשב לשם שמלמד על איכות. בשנה האחרונה הוציאו קטעים ב-Ovum שלומי אבר, דג'ולז, היאנגסטרז, מארק רומבוי וטיירי קופר, לצד הריליסים הקבועים של ווינק. אחד מהם, "Stay Out All Night" הפך ללהיט הגדול ביותר של ווינק מזה הרבה זמן (הרבה בזכות הרמיקסים של טוד טרי) וגם סומן כיריית הפתיחה לקראת אלבום חדש שלו, הראשון מאז "20 to 20" מלפני 6 שנים.

בדומה לאלבומו הקודם, שהכיל 7 פצצות אסידיות זרחניות במיוחד, גם ב-"When a Banana was Just a Banana" אין לווינק שאיפות להגיע לקהל רחב יותר מאשר הקלאברים שבאים לשמוע אותו והדי ג'ייז שמנגנים קטעים שלו . אי לכך האלבום נמכר בשני פורמטים – דיסק ממוקסס ו-4 תקליטי ויניל שבהם מופיעות הגרסאות המלאות של כל הקטעים. זה אלבום שבתחילת העשור היה נחטף בקרמבו והייתם שומעים אותו מכל מכונית עם סאבוופר ראוי שבאה לעשות סיבוב חרקות בשינקין. אלא שהיום אין לו ממש מקום. באמת שיש לי את הכל הכבוד שבעולם לווינק על זה שהוא לא מנסה להיות משהו או מישהו אחר; בלי לגוון, להרשים או לרצות. יש לו את אותו סאונד מפעם עם אותם מאפיינים מוכרים, וגם אם ההפקה קצת התעדכנה והשתכללה, הרי שקיימים הבדלים סמנטיים בלבד בין הקטעים הגדולים שלו מלפני עשור – אלו שדווקא כן היו חלוציים – לאלו של היום. השאלה הגדולה היא מי – מלבד די ג'ייז שישתמשו בו בצורה מאוד ממוקדת - קהל היעד של הגירזונים האלה? מי יכול בדיוק להקשיב ל-75 דקות רצופות של טכנו טרייבלי-אסידי חסר רחמים? פה ושם יש איזו צלילה אל העומק, אבל גם היא מתבררת כהרמה להנחתה של עוד עליית סניירים מתפוצצת. היחידים שאני יכול לחשוב שעשויים ליהנות מהאלבום הזה הם ערסים שלא עברו סלקציה ונשארו מחוץ למועדון עם רד-בול וודקה, בגאז' פתוח ומוזיקה מקורחנת. וגם הם יעדיפו את ארמין ואן ביורן.

ג'וש ווינק, "When A Banana was Just A Banana"
(Ovum)

שני סטים שדווקא כאן מספקים את הסחורה הם האוסף של הלייבל Rekids של רדיו סלייב שיוצא גם הוא עכשיו, וממוקסס על ידי ספנסר פארקר. ריקידס הוא אחד הלייבילים הכי אינטליגנטים ואלגנטיים בשוק, כמתבקש מהבעלים והיוצר המרכזי שלו. בשקט בשקט מתברר שכמעט כל אחד מהקטעים ששוחררו בו היה להיט לא קטן, וכשהם מחוברים אחד לשני הם מלמדים על תפישת עולם מוזיקלית מגובשת ודי נדירה בעולם הזה.

הסט השני שראוי לציון הוא המיקס של ג'ון טחאדה הקליפורני בסדרה הכמעט תמיד מעניינת של פאבריק, ששיחקה אותה בשלושה חודשים האחרונים עם הסטים של לוצ'יאנו ו-Ame. לטחאדה יש טונה של סטייל והסט המכשף שלו מורכב מקטעים מלאי ניואנסים, רובם ממפעלי Palette שלו, שגם כשהם נוגעים במינימליזם ובשכלתנות, נשארים Fאנקיים וכל הזמן מעניינים.

אמנים שונים, "Rekids:Mixed by Spencer Parker"
(Rekids)

אמנים שונים, "Fabric 44 Mixed by John Tejada"
(Fabric)

ואי אפשר בלי מילה על מה שהיה ביום שישי בברזילי, במסיבה עם טים סוויני. בניגוד לציפייה הפרטית שסוויני ינגן איזה צייטגייסט וייצג את הלייבל שבחסותו הוא מסתובב בעולם (DFA), הוא דווקא הלך על סט קלאסיקות במובן הרחב של המלה. בניגוד לדיפלו, למשל, זה לא הגיע מתוך תחושת זלזול בקהל של ילידים עם גמלים, אלא מתוך הכרה כי מולו רוקדים אנשים עם השכלה מוזיקלית דומה לשלו. סוויני לא ניגן להיטים מובנים מאליהם, כי אם את הפייבוריטים הפרטיים שלו, ונהנה מכל רגע. הוא ניגן את "טמפטיישן" של ניו אורדר (ולא את "בלו מאנדיי" תודה לאל), ליקוויד ליקוויד, "I Want Your Love" של שיק, פרונט 242, את הארדפלור (ותודה לטובי), "דיפ אינסייד" וכל קלאסיקה לא שחוקה שאפשר היה לחשוב עליה. אז באופן אישי אני תמיד מעדיף לשמוע מוזיקה שאני לא מכיר ותפתח אותי לכיוונים חדשים, אבל באמת שהיה כיף גדול.