אחד ממטבעות הלשון של ימינו ששנואים עלי ביותר הוא ה"סוג של". למה "סוג של"? למה לא לעשות מאמץ, לחדד את המחשבה ולקלוע לתיאור המדויק? ניקח את המשפט "גלעד ארדן הוא 'סוג של' הרב בא-גד" לשם המחשה. למה לא לומר גלעד ארדן הוא הגרסה החילונית של הרב בא גד? או: גלעד ארדן הוא הרב בא גד נטול כיפה? הרי גם הוא טיפוס גחמתי, שפעם בכמה זמן נוהג לשלוף מהשרוול שטיקים רק כדי שמישהו יבחין בקיומו. כך היה כשהגה את חוק הקסדות האווילי, כך היה כשנטפל למעשנים, בעוד שעם מזהמי הסביבה האמיתיים פחד להתעמת וכך נהג גם השבוע, כשכינס את ועדת הכלכלה כדי להורות לרשות השנייה להוציא למכרז את ערוץ 10. מה בער לארדן להמתין עד לתום הארכה שניתנה לערוץ, אם לא ישבנו שכבר קיווה לרכב על מאבק היוצרים? עלוב מאוד שדווקא הדמות הליצנית הזאת בישרה את גוויעתו של הערוץ, משום שאילו היה נקבר בשקט בעוד כחודש היה אפשר לברך עליו קדיש בלב שלם.
בסופו של דבר, ערוץ 10 הוא לא יותר מעסק כלכלי כושל. הרי בכל פעם שהוטחה ביקורת בתכניו הירודים, מיד מיהרו קברניטיו להבהיר שמדובר בעסק פרטי ואין זה מתפקידם לחנך את הציבור. אפשר להתווכח עם הטענה הזו, אבל מדוע שמישהו יקשור לערוץ ערך מוסף כלשהו, אם אפילו בעלי המניות מתנערים ממנו?
ואכן, שום קול צעקה לא פשה בעם למשמע הידיעות על מותו הקרב של הערוץ. אמנם בעלי אינטרסים מקרבו נוהים ובוכים עכשיו מעל כל כלי תקשורת על אכזריותם של השלטונות, אטימות הממסד וחוסר ההיגיון במדיניות הרגולציה, אך זוהי זעקתו של הקוזק הנגזל, שמנסה לעורר עליו את רחמי אותם לקוחות שאך לפני שנה או שנתיים ראה בהם מכשיר לגריפת רווחים ותו לא. גם החרדה שלפתע תקפה את הבכירים לגורלם של עובדי הערוץ לא אמורה להרשים אף אחד, אחרי שארגוני העובדים עצמם הבהירו כי הם מברכים על החלטת וועדת הכלכלה.
השאלה שצריכים לשאול את עצמם ראשי הערוץ, ויחד איתם כל גורם ששוקל לבחוש בעתיד במכרז, היא כיצד זה שערוץ עם מאות אלפי צופים נופל בלי שישמע שום רחש, בעוד שבמקביל, החלטה על שינוי מינורי בפלייליסט של תחנת הרדיו FM88, תחנה שמספר מאזיניה קטן בהרבה מזו של ערוץ הטלוויזיה, גורר מחאה ציבורית מתוקשרת?
הבהייה והאדישות
אין להפגנות של מוקירי 88 ולעובדה שמדובר בתחנה ציבורית שום קשר. באותה מידה היה אפשר לצאת להפגין נגד הוועדה הציבורית שגזרה את דינו של ערוץ 10 או למחות נגד שיטת הרגולציה, אם למשהו היה באמת אכפת מהאיום המתהווה על תכניות כמו "הישרדות" או "הדוגמניות". אלא שהציבור אמנם אהב לצפות בהן, אבל הוא לא אהב לצפות בעצמו כשהוא צפה בהן. הוא שמח להיפטר מהן כמו מסיגריות. על פי כל הגיון, אם 88 הוציאו כמה עשרות להשמיע את קולם, ערוץ 10 היה אמור לזכות למפגן תמיכה בכיכר רבין. העובדה שזה לא קרה מדגישה את האדישות שהערוץ הצליח לייצר בשידוריו, משרטטת את הבהייה המטומטמת של הצופים, את הרביצה הסתמית מול הטלוויזיה ואת התפלות שאופפת אותם. היא מלמדת גם על הצד השני של המשוואה: על הגעגוע, שחשים עוד בחייה, לאותה כנות שניחנת בה תחנת הרדיו, לתחושה שהעורכים משמיעים למאזין את מה שמתנגן להם באותו זמן במערכת, בתקווה לשתף אותו ברגע מיוחד שהם עצמם חוו. העובדה הזו מלמדת על אנשים שמסתכלים לך בגובה העיניים, ועל סוחרי הריגושים, שרואים בך עבד של החולשות שלך. סוג של.