עד אמצע שנות התשעים לא ממש הבינו או אהבו כאן היפ הופ. היו כמובן את המשוגעים לדבר שלא הפסידו אף תכנית של "Yo! MTV Raps", והעריצו את אל.אל קול ג'יי מהסינגל הראשון ואת פאבליק אנמי עוד לפני ההצהרות האנטישמיות של פרופסור גריף; אבל הפופולאריות של הביסטי בויז, למשל, הגיעה בעיקר מהקהל של האלטרנטיב (ונבעה גם - בואו נודה, למרות שאין זה מוריד מגדולתם - מיהודותם והגימיק הטמון בכך). גם את כל שגעת הגנגסטה ראפ של תחילת הניינטיז פספסו כאן לגמרי; "The Chronic" של ד"ר דרה עבר כאן בשקט מופתי ועל הבכורה של סנופ עברו לסדר היום מבלי לקלוט את סדר הגודל של המאורע; דבר דומה קרה גם עם מלחמת החוף המזרחי והמערבי, ובמיוחד בין נוטוריוס ב.י.ג לטופאק - אחד האירועים המשפיעים על הפופ כולו בשנות התשעים - שאצלנו זכה להתייחסות בסגנון "צרות של כושים עבריינים". נכון שפה ושם היה איזה "Regulate" של וורן ג'י ונייט דוג, או "Gangster's Paradise" של קוליו, אבל הם לא צמחו מתוך תרבות, אלא מהיותם להיטי ענק ב-MTV. כל ההיסטוריה המקוצרת והחלקית מאוד הזו הושלמה ונצרכה רטרואקטיבית בשנים האחרונות, אבל כדאי לזכור מי היו אלו שהטו את הכף ושינו את המגמה ביחס להיפ הופ (חוץ מקוואמי ולירון ב"עסק שחור" ומומי לוי ב"היפ-סול"). הפוג'יז - וויקלף ז'אן, פראז ולוריין היל - כמובן.
אודה ולא אבוש שלא הכרתי את הפוג'יז לפני "The Score" המונומנטאלי (ועדיין אין לי סבלנות להקשיב לאלבום הראשון שלהם), וגם כשיצאו ממנו שני הסינגלים הראשונים לא בדיוק ידעתי מה לחשוב; מצד אחד היה את "פוג'ילה" האדיר - מופת של שלושה פלואים שונים וייחודיים, ביט רוצח מתחת, המלודיה המכשפת מאחורה והפזמון המנצח ; מצד שני היה גם החידוש הנוראי ל"Killing Me Softly" של רוברטה פלאק (כולל ה-"One Time" האווילי שמציק ברקע),שהוא זה שבסופו של דבר הצית את האש, אבל גם בזמן אמת הוא היה קיטשי ובלתי נסבל בעליל. אחרי שני להיטי הענק האלה, שהפכו את הפוג'יז להרכב שמוכר מיליונים, הגיע "Ready or Not", פרפרזה על שיר עתיק של הדלפוניקס, ומכאן כבר היה ברור שמדובר ביותר מתופעה חד-פעמית.
כש"Ready or Not" יצא, ואף אחד בכלל לא ידע מי הם הדלפוניקס, התייחסו אליו בשני הקשרים - הסימפול של אניה, האירית חביבת היאפים, והקליפ הראוותני, שהיה היקר ביותר בתולדות ההיפ-הופ ואחד היקרים אי פעם. הקליפ היה מן המשך ל"פוג'ילה", שהציג את הפוג'יז כפליטים )שם ההרכב הוא קיצור של (Refugees שנמלטים על נפשם מהשלטונות ומחפשים להביא לעולם שווין וצדק. ב"Ready" מכיוון שהיה להם הרבה יותר כסף שהגיע לכיוונם מחברת התקליטים, המרדפים כבר היו גרנדיוזיים יותר וכללו אופנועי ים, מסוקים וצוללות.
מוזר שדווקא הסימפול של אניה הוא שנותן כאן את הטון הדרמטי והמלנכולי. ההמהום שלה, שנוכח כל הזמן ברקע, משמש כמין חצי מלודיה תומכת, והניגוד בינו לראפ ולקצב הוא לא פחות מהברקה הפקתית. הראפ של כל חברי ההרכב נמצא כאן בשיאו - אינטליגנטי, זורם, עם ניחוחות קאריביים ועם הרבה מאוד ציטוטים; לוריין מצטטת בבית של ווייקלף מ"If I Ruled the World " שלה ושל נאס ומ"בפאלו סולדג'ר" של בוב מארלי בבית של פראז, כשבנוסף אליהם, הפזמון והמהלכים המלודיים מושאלים מפופ הנשמה של הדלפוניקס. הציטוטים הללו הרחיבו והבהירו את יריעת ההשפעות של הפוג'יז, ולימדו שהם מחוברים לכאן ועכשיו, כמו גם לעבר של המוזיקה השחורה בכללותה.
לפזמון מלודי וקליט כמו "Ready or Not" עלול להיות מקדם מיאוס גבוה, אבל הניצחיות בהוק של הדלפוניקס והביצוע של הפוג'יז הם ברמה כה גבוהה, שקשה לעמוד בפניו. הפלרטוט של היל בין שירה לראפ, שנמצא כאן בשיאו ומאוחר יותר עזר לה לממן תהליכי רבייה רבים ואינספור מנות סם, עדיין נשמע חד פעמי, "Ready or Not" הוא הבסיס ההתחלתי של תוכניות כמו "עסק שחור"; על הגב שלו נבנתה כאן חתיכת מדינה.
באסה או קלאסה: "Ready or Not" של הפוג'יז
רונן ארבל
28.1.2009 / 18:08