רשת קלאב-ווטל

אנדי ווטל הוא הדבר הכי קרוב שקיים לתעשיית מוזיקה של איש אחד; ווטל שהגיע ארצה על מנת לתקלט בשתי מסיבות - הלילה ומחר בתל-אביב ובירושלים (בהתאמה) - לכבוד צאת האלבום "Forgot the Word" של הדיג'יי/מפיק הירושלמי מארקי פאנק, הוא מוזיקאי-יוצר בזכות עצמו, מפיק אמנים אחרים, בעל רזומה נאה של רמיקסים, מעצב עטיפות, די ג'יי מבוקש עם רפרטואר מיקסטייפים מעורר קנאה (שלכולם, אגב, שמות מצחיקים-אפלים ומאוד מוצלחים) ומנהל של מספר לייבלים עצמאיים. הקריירה המוזיקלית שלו מתחילה במנצ'סטר של אמצע שנות ה-90, כחלק מחבורה שלמה של די ג'ייז ומפיקים שפעלו סביב הלייבלים Grand Central ו-Fat City (על-שם חנות התקליטים המפורסמת בה עבדו רבים מהם), שכללה דמויות כמו הצמד Rae & Christian, ה-Unabombers, מרטין ברו ו-Treva Whateva, שהיו כולם שותפים לראיית עולם היפ-הופ-צנטרית אקלקטית ומגוונת.

ב-1998 הוא הקים את הלייבל Twisted Nerve, שאמן הדגל שלו, Badly Drawn Boy, הפך להצלחה מסחררת, ובשנים שאחרי נוספו לו הלייבלים Finders Keepers ו-B-Music. אלו מתמחים בהוצאות מחודשות של תקליטי פולק, פסיכדליה ורייר-גרובז מרחבי העולם; אלבומי מחאה טורקים, פסי-קול של סרטי ערפדים צ'כים, מוזיקה למחול מיפן, כמו גם אלבומי מיקס של תקליטנים/אספנים נחשבים כצ'ריסטונז (Cherrystones) ודיויד הולמס (שיצא בקרוב). עם כל הרזומה המרשים הזה לקחנו אותו לשיחה, כדי שיספר לנו קצת על עצמו ופועלו.

מגיל 10 בערך יש לי גישה מאוד מכאנית כלפי מוזיקה, כשאבא שלי הראה לי איך מפרקים קסטות ועושים לופים ושאר משחקים עם הסלילים. התוודעתי לתרבות ההיפ-הופ בגיל 12-13 (בחצי השני של שנות ה-80) ונגנבתי לגמרי. זה בהחלט עיצב את האופן שבו אני מאזין למוזיקה עד היום. בסיס הגישה הוא שכל מקור יכול להפוך למשהו אחר, העיקר שיהיה מקורי ומעניין. ההיפ-הופ של ימינו, לפחות רוב הזמן, הוא הדבר הכי רחוק מהרוח המקורית הזו של חלוצים כקול הרק ואפריקה באמבאטה, שניגנו הכול חוץ מהיפ-הופ, פשוט כי הוא עוד לא היה כזה, ובעצם הם היו מנגנים רולינג סטונז לצד תופים מאפריקה ואלקטרוניקה ראשונית. די ג'ייז היפ-הופ של היום הם הדבר הכי משעמם וצפוי מבחינתי.

כבר אז הייתי הכבשה השחורה של החבורה, כי אף פעם לא היה לי עניין במוזיקת דאנס כשלעצמה. הייתי מעין מורד במנצ'סטר, שנחשבת לבירת הדאנס של אנגליה. אבל מן הסתם ביליתי המון במועדונים לאורך החיים שלי, והייתה לכך השפעה עמוקה על איך שאני בוחר ומחבר בין תקליטים. אפשר לומר שהשאיפה שלי היא להרקיד אנשים מבלי לנגן להם מוזיקה שמראש נעשתה עם התכלית הברורה של להרקיד, אלא כזו שעושה כך כמעט בטעות, רק בזכות הקונטקסט. זו גם המהות האמיתית של היפ-הופ עבורי, החידוש, שאינו בהכרח עניין של תאריך, כי רוב התקליטים של ימינו כבר נולדו ישנים. לכן גם הפסקתי לעשות סקראצ'ים וכאלה; אלא אם כן ממש מייצרים מוזיקה אחרת מכך ולא סתם מלהטטים אין בזה ממש טעם. די ג'ייז כמו דיג'יי פורמאט, הגסלאמפ קילר, קאט כמיסט – אלה מבחינתי משקפים את רוח ההיפ-הופ המקורית, מערבבים בין חדש לישן ומפתיעים. ברגע שהיפ-הופ הפך לז'אנר הוא בעצם סוג של מת, כי היפ-הופ הוא התהליך - לקיחת שני מקורות שונים של מוזיקה ולחבר אותם יחד.

מה שהפריע לי ברוב שירי הפופ והמיינסטרים היה המילים הגרועות שלהם, שזה אחד הדברים הכי מבאסים. כשהתחלתי לשמוע מוזיקה ממקומות שונים בעולם, מחסום השפה הפך למעין יתרון עבור היכולת שלי ליהנות מהמרכיבים שמושכים אותי, שהם לרוב תופים חזקים, ווקאלז נשיים או מוזרים, גיטרת סרף שכזו, באס רועם ונגיעות של רעשים אלקטרוניים. אחת הלהקות האהובות עליי היא אוז מוטאנטס (Os Mutantes) הברזילאית, שגם החיבור בין המוזיקה שלהם לסיפור הפוליטי שנלווה לו ממש ריתק אותי. כשקראתי את התרגום של המילים קצת התאכזבתי, כי הן די צפויות ובנאליות, אבל אז גם הבנתי שההקשר שבו המוזיקה נעשתה, היחס שלה למסורות המוזיקליות שהיו קיימות אז בברזיל, זו הייתה המהפכנות העיקרית שלהם. אמנם עניין השפות כבר סיבך אותי כמה פעמים, למשל כשניגנתי מוזיקה טורקית ביוון או רוסית בפולין, אבל גם מזה למדתי להיות יותר רגיש להקשרים התרבותיים.

לא, אני בראש ובראשונה ארכיונאי; אספן מידע אובססיבי, שעיקר הלמידה שלו מתבצע מקריאה מדוקדקת של עטיפות של אלבומים. הרבה אספני תקליטים מתעניינים רק בברייקים (קטעי התופים שמשמשים כבסיס לביטים), אבל במסגרת עבודת המחקר והרי-אישיוז יצא לי גם לפגוש הרבה מהאמנים המקוריים ממקומות שונים, וכך נוצרת היכרות קרובה שמטפחת הבנה הדדית. להרבה מהאמנים המקוריים בכלל לא מובנת ההתלהבות שלי, והיו מקרים שהם הציעו לי להקליט כל מיני דברים מחדש כדי שישמעו טוב יותר, וברור שזה יהיה אסון. כך שגם להם לוקח זמן להבין שדווקא החספוס המקורי, עם הטעויות והרעשים הוא הדבר האטרקטיבי והמרתק בשביל המון אנשים בעולם.

המוזיקה של באדלי דרון בוי התחילה כקולאז' מאוד מקורי של חומרים שונים, ובעיקר מילות השירים היו מעולות. זו מוזיקה שפנתה לאנשים מהמון קצוות שונים – פולק, אינדי, מודס, היפ-הופ – וזה בא אחרי תקופה שרוב קהל המוזיקה באנגליה היו נורא מחולק לז'אנרים ותתי-תרבויות. אבל חברות התקליטים הגדולות לא כל-כך ידעו איך לעכל את הגישה האקלקטית שלנו; הם כמו סוחרי הרואין, שרק רוצים ללמד את הצרכנים איך להשתמש במזרק, והדבר האחרון שמעניין אותם זה אמנים שכל הזמן מחפשים לרענן את המסגרת המוזיקלית שהם מזוהים איתה. ב-Twisted Nerve כמעט ולא הרווחנו כסף, כי באדלי דרון בוי עבר ל-XL ואז הגיע רוב הכסף, אבל דווקא הלייבלים הקטנים שלי הפכו עם הזמן לעסקים יציבים ומכניסים, כי הם מציעים משהו שונה ואמיתי. אנשי תעשיית המוזיקה לא מבינים שדברים יכולים לעבוד כשהם לא צפויים, כי אלו בעיקר מנהלים בני 50 פלוס שאין להם מושג מה הקהל באמת רוצה.

תעשיית המוזיקה המאז'ורית גוססת במהרה, ואני רוקד על הקבר שלה. אני יכול לשלוף לכל החברות הגדולות האלו פנינים מהארכיון שלהן, שהן בכלל לא מודעות לכך שהם קיימים ושיש מישהו שמעריך אותן. אבל ממילא תוך עשרים שנה הכול יהיה נגיש לכולם ובחינם, אז זה לא ממש משנה. מבחינתי העבודה איתם יכולה היתה להוביל לדברים מהפכנים, אבל בסופו של דבר פשוט הבנתי שאין לי מה לחפש אצלם. הלייבלים שלי מרוויחים כיום בסדר גמור מלייסנסינג, וכשאמנים כמו מאדליב ומוס דף מסמפלים קטעים שיצאו אצלנו אז עוד אנשים מתעניינים במוזיקה. תעשיית המוזיקה הגדולה תצטרך להתחיל מחדש. אבל מצד שני, גם צריך לא להיסחף עם המשקל שמייחסים לאינטרנט, כי לנראות והנוכחות הפיזית אין ממש תחליף.


******

אנדי ווטל יתקלט הלילה בקומפורט 13 בתל-אביב, לצד מארקי פאנק (עם סט מיוחד לכבוד השקת האלבום), רדיו טריפ, ארז טודרס, אורי בנקהלטר וצח "טרטל" בר, וכן תצוגה של עטיפות תקליטים נדירים באצירתו של סקולמאסטר. מחר, שישי 30.1, הוא יתקלט בערב "אסיד טסט" במועדון הבאסס בירושלים (ההסתדרות 1), לצידם של מארקי פאנק ורדיו טריפ. בשני הערבים ויז'ואלז של פלנקטון.

* Brazilika: Non-Stop Sub-Tropical Psychedelia

* One Nation Under a Grave

* Follk is not a Four Letter Word

* Songs in the Key of Death

* Music to Watch Girls Cry