פרק ראשון: ועד הים הגדול

בבוקר הראשון של יוני קרה אסון אצלנו בשכונה. נסעתי לעבודה על האופניים כמו תמיד והבחנתי בהתקהלות בהצטלבות של דיזנגוף ובן יהודה. האנשים הצטופפו בחצי מעגל סביב כניסה של בית פינתי, והביטו בילד וילדה שעמדו ובכו בקול רם.

את הילדים ראיתי כל בוקר כשהלכו לבית הספר. הם היו ילדים זהירים, שהקפידו להביט ימינה ושמאלה לפני שחצו את הכביש. גם את אמא שלהם הכרתי כי פעם פתחתי אצלם סתימה בכיור המטבח. לא משהו רציני, כמה קליפות של תפוח אדמה שנתקעו בפתח הצינור. בכל מקרה, היא הייתה בחורה חמודה, רזונת כזאת, עם ברכיים ומרפקים מחודדים ושיער קצר חלק. אפשר היה לחשוב שהיא אחותם הגדולה של הילדים שלה, כל כך צעירה היא נראתה.

עצרתי את האופניים והורדתי רגל על המדרכה. מישהו אמר, "אין מה לעשות רבותי, זה מה שקורה כשניגשים למכונת כביסה ברגליים יחפות."

שוטר צעיר הגיח מתוך הבניין. המדים שלו היו רטובים, ונדבקו לו לגב ולחזה כאילו התיזו עליו בצינור.

"אל תדאגו ילדים," הוא אמר, "אבא שלכם כבר מגיע."
ואבא באמת הגיע, פרץ בפראות את מעגל הסקרנים. "מה קורה פה," הוא צעק, "מישהו מוכן להגיד לי כבר?" הילדים רצו אליו שניהם, ונצמדו לו בכוח לברכיים,
"אמא מתה," הילד צעק, "בגלל המכונת כביסה החדשה שקנית לה." הילדה הקטנה התחילה לצרוח, "אמא אמא, אני רוצה לאמא," ומשכה את אביה חזק בחגורה.

הוא הביט בשניהם, נדהם, "מה זאת אומרת היא מתה," הוא שאל, והילד הצטרף לזעקות של אחותו, "אמא אמא." אבא הרים את הראש והביט בקהל הדומם ובשוטר המבולבל, והשפתיים שלו נעו בלי קול, כמו דג שנפלט מהמים. יותר לא רציתי לראות ורכבתי משם. הייתי מוכרח להגיע הביתה, לבדוק שהכל שם בסדר.
נו?שה עמדה במטבח וקילפה גזרים ותפוחי אדמה. "מה קרה שייע," היא אמרה, עדיין עם הגב אלי, "שאתה כל כך מוקדם בבית." חיבקתי אותה מאחור וחיככתי את האף בעורף שלה.
"התגעגעתי אלייך נו?שה," והיא צחקה, "ככה פתאום באמצע הבוקר?" סובבה את הראש לאחור ושרבבה מולי את השפתיים. "הנה לך נשיקה, ממממממממ," אבל אני התעקשתי, "עוד אחת ודי," והיא שוב צחקה, "אתה מתנהג כמו ילד שייע, אתה לא רואה שאני עסוקה?"

כך נו?שה מדברת אלי, כמו לילד שלא יגדל אף פעם, ואני דווקא מרוצה. "את תראי שיהיו לנו חיים יפים ביחד," אמרתי לה כשרק שהכרנו, "אני אקח אותך לעוף לאן שתרצי." היא צחקה, "איך נעוף אם אין לנו כנפיים?" ואני אמרתי, "מה הבעיה, נעוף כמו פיטר פן. אם הוא יכול, אז למה לא אנחנו?"

היא שוב צחקה וחיבקה אותי חזק, כי בעיניים שלה אני נשארתי ילד, ילד נצחי שלא מתבגר, וזה למרות שאני בן ארבעים ושתיים ונשוי לה כמעט חמש עשרה שנה.

נו?שה ואני נחשבים לזוג המאושר של השכונה. "שייע," אנשים אומרים לי, "אתה ואשתך זוג לדוגמה. אפשר רק לקנא כשרואים זוג מושלם כמוכם." ואני מרוצה שגם כלפי חוץ האושר שלנו בולט וגלוי, כי לא פעם נדמה לי שאני לא מצליח לבטא את רגשותי, בטח לא כמו שהייתי רוצה.

נו?שה למשל, מחבקת ומנשקת כמה שמתחשק לה, אפילו ברחוב, או בחנות, או איפה שזה לא יהיה. אם היא רואה ילד בוכה, היא מיד ממהרת אליו, "מה קרה, איפה כואב, מה זה, נפלת וקיבלת מכה בברך?" ותכף היא מתכופפת ובודקת את הרגל החבולה, "לא נורא חמודי, זאת רק שריטה, אני מבטיחה שיעבור לך עד החתונה," ומפשפשת בתיק או בכיס של השמלה, ומוציאה סוכריית שוקולד ממולאה, או מסטיק, שתמיד היא מחזיקה אצלה ליתר בטחון, ומלטפת את הלחי הרטובה ומחבקת, עד שהילד שוכח את הכאב והבהלה, ומחייך אליה מבעד לדמעות, "תודה," חופן את הממתק ביד הקטנה,
"נו, ואיך עכשיו, יותר טוב?"
"כן, יותר טוב. כבר לא כל כך כואב לי." והיא מביטה אחריו כשהוא מדדה משם הביתה, לא זזה מהמקום עד שהיא בטוחה לגמרי שהוא חצה את הכביש בשלום.

כי כזאת היא נו?שה, אישה קטנה עם לב גדול שיש בו מספיק מקום לכולם.

בשכונה שלנו, ליד הנמל של תל אביב, האנשים מכירים אחד את השני ואין מקום לפורמליות. אם במקרה נקלע זר לרחוב ומחפש מישהו מסוים, מספיק שיציין את שמו הפרטי ומיד יהיה מי שיתנדב ויוביל אותו אחריו לכתובת המבוקשת.

גם אין גינונים של טקס אצלנו, לפחות לא אצל רובנו. לי למשל כולם קוראים שייע. בתעודת הזהות שלי אני רשום כמובן בשמי הרשמי, יהושוע גלר, אבל אף אחד לא קורא לי יהושוע. אף פעם. לא בבית אבא ולא בשום מקום אחר, רק שייע תמיד, מאז שאני זוכר את עצמי.

במקצועי אני שרברב, אינסטלטור שכונתי כמו שאומרים. כשהייתי ילד היו לי חלומות. רציתי להיות עיתונאי, כתב פלילים עם קשרים במאפיה, אחד כזה שיושב על כוס בירה עם מאיר לנסקי ובאגסי סיגל, אבל המלחמה סידרה לי עיסוקים אחרים ואת כשרונות הבילוש שלי ניצלתי כדי לשמור על מנת הלחם שלי, שלא יגנבו אותה החברים שלי לצריף.

אין לי תלונות שהדברים התגלגלו אחרת משקיוויתי, ואני משתדל להסתכל רק קדימה, לחפש את השמש כמו שאומרים. למדתי לא לתכנן תכניות וגם לא לנסות לשנות את ההיסטוריה. את מה שנעשה, אני מזכיר לעצמי כל יום, אין, וגם לא תהיה דרך להשיב.
אני נשוי לנו?שה כבר די הרבה שנים ואין לנו ילדים משלנו. אני דווקא אוהב ילדים אבל נו?שה היא עקרה. מישהו דאג לכך שלא תוכל להרות לעולם. מתחת לטבור התקינו לה רוכסן ורוד עקום, שנרקם ברישול לרוחב הבטן.

נו?שה לא הסכימה שאביט בצלקת וגם לא הרשתה לי לגעת בה. בעצם אף פעם לא ראיתי אותה עירומה, כי היא תמיד התפשטה במהירות בחושך ותכף הסתתרה בתוך כותונת ארוכה.

פגשתי אותה על שפת הים של תל אביב. בחוף של אלנבי מול בניין האופרה.

בימי ששי היא הייתה באה, תמיד עם אותה חברה. שתיהן לבשו שמלות בהירות ונעלו סנדלים לבנים, אבל בגד הים של נו?שה היה בצבע כחול כהה ועשוי כחלק אחד, וזה של החברה היה בהיר ופרחוני ומחולק לשניים, מכנסיים קצרצרים הדוקים שהגיעו עד למותניים, וחזייה עם כתפיות שנכרכו לה סביב העורף. מלבד זאת, החברה הייתה גבוהה ושחרחורת, ונו?שה היא די נמוכה, לא יותר ממטר וששים. הן באו תמיד אחרי הצוהריים, כשעה וחצי לפני השקיעה. היא והחברה היו צועדות לאורך החוף עד שמצאו להן פיסת חול פנויה.

הן היו מסירות את השמלות וחולצות את הסנדלים, ומכניסות הכל לתוך סל קלוע, שנשאה החברה בדרך כלל. נו?שה הייתה משתרעת על מגבת והחברה הייתה נכנסת למים, משתכשכת לה כמה דקות ויוצאת לאט בירכיים נוטפות. היא הייתה צועדת לאט על החול, מושכת את הכתפיים חזק לאחור ומבליטה מה שבלט ממילא. אדרבא, שיביטו בה כולם, שינקעו לעצמם את הצוואר בגללה.
אני הבטתי בנו?שה דווקא, אבל לא העזתי לגשת. חשבתי, מה יהיה אם היא כבר נשואה, או מאורסת, או שסתם אני לא אמצא חן בעיניה, או שאולי היא תחשוב שאני חצוף ולא תרצה לדבר אתי בכלל.

לפעמים בחורות היו ניגשות אלי ברחוב, שואלות אותי מה השעה או מעמידות פנים כאילו כבר נפגשנו, רק שהן לא זוכרות בדיוק איפה ומתי. אבל נו?שה לא הבחינה בי בכלל, ולא הביטה לעברי אף פעם.

שבועות חלפו וכלום לא קרה. הייתי מציץ בה מזווית העין, רואה איך היא פורשת על החול את המגבת, מתפשטת ומקפלת את השמלה. אחר כך היא הייתה כורעת על הברכיים, מושכת למטה את שולי בגד הים ומהדקת מחדש את רצועות הכתפיות. אחרי שהיא גמרה להסתדר, היא הייתה מתיישבת על המגבת הפרושה, מטה את כל הגוף אחורה, נשכבת על הגב ומרימה את הזרוע, או לפעמים את שתיהן, לסוכך על העיניים מפני השמש.

עם הזמן למדתי להכיר כל תנועה שלה. היא הייתה חמודה בעיני, עם שיער חום קצר ונמשים בהירים שמנקדים את הכתפיים, וחזה קטן מחודד, ושיחי שיער חומים שבצבצו מבתי השחי.

הישועה באה מהחברה שלה דווקא, שחלפה על פני בדרך למים. ישבתי על החול ברגליים משוכלות והיא נעצרה והשפילה אלי מבט, "אתה מורה לשחייה במקרה?" היא שאלה בקול צרוד.
"אני, מורה, מה פתאום?"
"סתם חשבתי," היא עמדה כל כך קרוב עד שהרגשתי בחום של ירכיה, "מותר לפעמים לטעות, לא?"
לא ידעתי מה לענות והיא משכה בכתפיים והלכה. היא נכנסה למים ונשארה שם כמה דקות, ואחר כך הזדקפה ונופפה אלי במרץ, "בוא תיכנס," היא צעקה, "ממש נעים פה במים."
"אני?"
"כן, אתה. אלא מי. אל תדאג, אני לא אטביע אותך."
להזמנה כזאת קשה לסרב וגם לא רציתי להעליב אותה. נכנסתי ונעמדתי מולה. המים החמימים ליחכו את ירכי ודגדגו אותי בחלציים.

"קוראים לי סוניה," היא אמרה, "ואתה, איך קוראים לך?" ואני עניתי, "נעים מאד, קוראים לי שייע. שייע גלר בעצם."
כתפייה אחת נשמטה לה על הזרוע וסוניה השאירה אותה שם, "נעים מאד גם לי." היא העבירה יד אחת בשיער ובשנייה החליקה על הבטן, ליטפה לאט מלמעלה למטה, ועצמה את העיניים.

כמה דקות היא נשארה עומדת כך, כמו דוגמנית שמצטלמת לפרסומת, ואחר כך היא שוב פקחה את העיניים ואמרה בקולה הצרוד, "טוב, עכשיו שאנחנו מכירים אפשר ללכת לשחות קצת יחד." היא לקחה את היד שלי בידה, כאילו שהיינו חברים ותיקים, ומשכה אותי אחריה למים.
"אתה רואה שזה נעים?" היא אמרה, דגדגה אותי בציפורניים וצחקקה, "אני צודקת או לא?"
אני לא ידעתי מה אומרים לבחורה שמתנהגת בחופשיות מופגנת כל כך, ונענעתי בראש, כן, את צודקת, באמת נעים במים, מאד נעים אפילו.

היא משכה אותי אחריה עוד כמה צעדים ונעמדה, שמטה לי את היד בבת אחת, התכופפה וצנחה על הברכיים והפשילה את הראש לאחור, ואספה מים בכפות הידיים והתיזה על הצוואר והחזה, ובבתי השחי. כשסיימה היא חיבקה לעצמה את הכתפיים והצטמררה, "בררר..... איזה קור, עוד נחטוף שנינו דלקת ריאות," וגרגרה כמו חתולה.

אמרתי, "טוב, אם קר לך אז בואי נצא החוצה." אבל היא תפסה לי בזרוע, "רק רגע, מה יש, עוד לא נכנסנו וכבר בוער לך לברוח," היא כיווצה את השפתיים כמו ילדה מפונקת, "בוא תישאר אתי עוד קצת, טוב?" שוב דגדגה אותי בציפורניים ואחר כך התרחקה קצת, ועשתה לי הצגת קרקס שלמה; דילגה וקפצה בין הגלים וצרחה שהיא טובעת, נפלה וקמה ושוב נפלה, התפרקדה על הגב וזקרה באוויר רגליים פשוקות בצורת V, ובסוף נתלתה לי שוב על הזרוע והודיעה שהתעייפה עד מוות, לא נשארה לה טיפת כוח.
"אולי", היא שאלה בקול מתפנק, "אתה מוכן ללמד אותי לצוף?"
"לצוף?"
"כן, לצוף. אני נורא אוהבת לצוף, זה מרגיע אותי."
"טוב," אמרתי, "בסדר, אם זה מה שאת רוצה."
היא נשכבה על הגב ואני החזקתי אותה במותניים, באצבעות פרושות, כמו מלצר שנושא מגש עם עוגה, וככה התרחקנו לאט מהחוף עד שנשארנו רק ארבעתנו, סוניה ואני, והים והשמיים.
סוניה עצמה עיניים והעמידה פנים שהיא ישנה. ריסיה רפרפו והיא נאנקה, ומדי פעם שרבבה לשון מחודדת וליקקה באיטיות את השפתיים.

זה היה יום יפה של שלהי אוגוסט. קרניים אחרונות פיזזו על המים וזהרו באלף צבעים. כמה יפה העולם, חשבתי לעצמי, ולא העזתי להביט למטה, בסוניה שצפה לה בנחת, מתחת לסנטר שלי ממש. תליתי את העיניים גבוה בשמיים, כי למרות המים הקרירים ניצתה לי בגוף מדורה של ל"ג בעומר.

היצר, רצון של ברזל יש לו. הוא עומד על שלו ולא מוותר. "אל תהיה טיפש כזה," הוא אומר לי, "גם עיוור יכול לראות שמתחשק לה, בטח שלא פחות ממך."

"מאיפה הביטחון הזה," אני מתווכח, "אולי עם כולם היא מתנהגת ככה, סתם נהנית לשגע אנשים." אבל הוא מתעקש, "בחייך שייע, אל תהיה חמור. תסתכל איזה גוף פרוש לך פה, מתחת לאף שלך ממש, אף פעם בחיים לא החזקת משהו כזה, וסביר להניח שגם לא תחזיק יותר. תביט ברגליים האלו, ובחזה, עם זוג הרים כאלה פומפיי הייתה נחרבת פעמיים. אז יאללה, קדימה, למה אתה מחכה, תנצל את הרגע ותזלול מה שאפשר, או שתאכל את עצמך כל החיים."

ועוד רגע הייתי נכנע. הייתי מרכין את הראש וצולל, מצמיד את השפתיים שלי לשלה ואחר כך גם לצוואר ולכתפיים, ומשם ממשיך ויורד עוד למטה. לא הייתי מפסיק לנשק וללטף גם אם הייתי טובע בגללה.

אבל בדיוק אז, כמו רעם מתגלגל, הגיח מאי שם גל ענקי וחבט בנו בכוח, השליך אותנו למצולות והניף לשמיים, טלטל וסחרר, והפך ראש למטה ורגליים למעלה, גרר בפראות מימין לשמאל, קדימה ואחורה, ושוב למעלה ולמטה.

בקושי הצלחתי לעלות על פני המים ותכף חיפשתי את סוניה.
"אלוהים," חשבתי, "מי יודע מה קרה לה. רק זה עוד חסר לי." אבל היא כבר הייתה בדרך לחוף. ראיתי אותה מתקדמת לאט במים הרדודים.

"סוניה," צעקתי, אבל היא לא ענתה. "סוניה, הכול בסדר איתך?" הפעם היא שמעה ונעמדה בבת אחת. דקה או שתיים היא עמדה בלי נוע, עם הגב מופנה אלי, ואז התכופפה והתקפלה לשניים, ותפסה את הבטן בשתי הידיים, השתנקה והשתעלה, טפחה לעצמה על החזה והתעטשה. כשסיימה סוף סוף, היא הפכה את הראש אלי וצעקה, "באמת יפה מצדך שנזכרת לברר אם נשארתי בחיים." ושוב הסתובבה והתחילה ללכת.

"רגע," מלמלתי, "גם אני כמעט טבעתי." ומיהרתי בעקבותיה כדי להסביר לה, שלא תכעס עלי כל כך.

נו?שה הייתה ערה כשהגענו. היא ישבה על המגבת והביטה בים.
סוניה אמרה, "לא היה חסר הרבה שלא אחזור יותר, כל כך קרובה הייתי למות." נו?שה לא התיקה את עיניה מהמים ולא אמרה כלום. "אם היית מקשיבה לי נו?שה," סוניה הרימה מעט את הקול, "היית מבינה שכמעט קרתה טרגדיה ואת היית נשארת לבד. בלי החברה הכי טובה שלך." נו?שה המשיכה להביט לפנים אבל אמרה, "באמת סוניצ'קה, איך אפשר לטבוע בים שקט כל כך?"

סוניה נעלבה, "עובדה שאפשר. תשאלי אותו אפילו," היא הורתה עלי באצבע אבל הביטה בנו?שה, "אם את לא מאמינה לי." והשתעלה בקול ניחר.
נו?שה סובבה לאט את הראש. היא הביטה בסוניה ואחר כך בי, שעמדתי לידה כמו ילד נזוף.
סוניה ניערה את תלתליה הרטובים, "שיקרתי לך פעם נו?שה, תגידי." היא הציצה בי מזווית העין, "אוי סליחה, תכירי חבר חדש שלי. טרי מהיום אחרי הצהריים. איך קוראים לך אמרת?"
"שייע," אמרתי, '"שייע גלר." והיא טפחה לעצמה על הירך, "אה בטח. סליחה ששכחתי איך קוראים לך שייע." נראה היה שכעסה שכך, "סתם הייתי רעה אליך קודם," היא שרבבה מולי שפתיים מתפנקות, "לפעמים אני נהיית רעה לאנשים, אבל בלי כוונה. נכון נו?שה'לה?"

היא אחזה אותי בזרוע בתנועה של בעלות וחיככה את הירך שלה בשלי. "אתה סולח לי שייע, נכון?" "שלום נו?שה," אמרתי, והיא הטתה את הראש לאחור כדי להיטיב להביט בי.
נקודות של אור ריצדו לה בעיניים. המון נקודות, וצבען היה כמו הים בקיץ, כחולות וירוקות, ואפורות וחומות.

"שלום לך שייע," היא הושיטה לי יד קטנה שגרגרי חול לחים דבקו בה. "שלום," מלמלתי שוב. היד שלה הייתה חמה. מזמן לא החזקתי ביד של אישה.

כדור אש בוער התגלגל בשמיים והתיז נגוהות אדומים. הצבעתי עליו ואמרתי, "תראו איך העולם השתגע, שהדגל של יפן מתנוסס לו בגודל טבעי מעל הים של תל אביב." שתיהן צחקו וסוניה אמרה, "אח יפן. איזו ארץ יפה. נהדרת. הייתי רוצה לנסוע לשם. הכרתי פעם מישהו שנסע ליפן, קצין אוסטרלי שנראה כמו גרי קופר."

היא נשכה לעצמה את השפה התחתונה ועצמה את העיניים.
נו?שה אמרה, "מי יודע סוניצ'קה, אולי עוד תגיעי לשם פעם."
העיניים של סוניה נפקחו בבת אחת, "אני מוכרחה להגיד את האמת שאם האוסטרלי היה מזמין אותי, לא הייתי מסוגלת לסרב לו."

נו?שה חייכה וסוניה המשיכה, "אני מבטיחה לך שאם היית רואה אותו, גם את היית מתאהבת על המקום."
נו?שה פשטה את הרגליים לפנים. טלאים של חול נדבקו לה לברכיים. "זה מתאים לך סוניצ'קה, להתאהב ככה במישהו ממבט ראשון."

היא אספה את הרגליים והצמידה אותן אליה, וחיבקה אותן בשתי הידיים. עכשיו נדבק לה החול גם לסנטר. "חבל שעוד מעט יהיה כבר ערב. כל כך יפה לשבת על החוף עד שלא מתחשק לי ללכת הביתה".

כרעתי לידה על החול, לצד המגבת הכחולה. ריח טוב עלה ממנה, של כביסה שהתייבשה בשמש. "נו?שה," אמרתי, והיא הפנתה אלי את העיניים. רסיסים זעירים נתלו על ריסיה והיא עפעפה, "אני יכול להזמין אותך לקולנוע?"

הלכנו לראות את "הגיבן מנוטרדאם", עם צ'רלס לוהטון בתפקיד של קוואזימודו. נו?שה חיכתה לי ליד הבניין שבו היא גרה עם סוניה, ברחוב מלצ'ט מספר 9, מרחק של חמש דקות הליכה מהבית שבו התגוררתי אני. היינו שכנים ולא ידעתי אפילו.

היא לבשה שמלת כותנה תכולה ונעלה סנדלים לבנים, וענדה שעון יד עגול קטן, עם רצועת עור חומה. אמרתי, "את יודעת שאנחנו שכנים?" והיא אמרה, "לא, לא ידעתי." ואני אמרתי, "אני גר ממש פה, ברחוב שינקין מס' 24. אני גר פה אצל המעביד שלי, שקוראים לו מאיר לוין."
והיא חייכה. "איזו מקריות, האמת שאני לא מכירה אף אחד, רק כמה חודשים עברו מאז שעברתי לכאן."
"כמה חודשים זה ממש לא מזמן."

"נכון, אפשר להגיד שאני חדשה פה. קודם גרתי לבד, בדירת חדר קטנטונת בבן יהודה, אבל היה שם רעש נורא ופיח של אוטובוסים, וכל מיני טיפוסים הסתובבו בחצר ובחדר המדרגות, אנשים בלי בית כאלה. ממש לא נעים לחזור לבד בערב ולמצוא מישהו ישן בכניסה, על ערמה של עיתונים ישנים. סוניה נפלה לי כמו נס מהשמים, יש לי מזל שפגשתי אותה."
"איפה הכרת אותה," שאלתי, "פה, בתל אביב? "
"כן, הכרנו לפני שנתיים בערך, בקורס להדפסה על מכונת כתיבה, ואחר כך סוניה מצאה לנו עבודה, אצל עורך דין אחד בנחלת בנימין. סוניה יודעת לסדר דברים והיא גם חברה טובה, דואגת לי כמו לאחות."

"באמת יש לך מזל," אמרתי, "שמצאת לך חברה טובה כזאת."
"נכון," נו?שה אמרה "סוניה חברה נהדרת והדירה שלנו ממש נחמדה. אנחנו מסתדרות טוב בינינו."
"זה נראה לי ממש פלא," אמרתי, "אתן נראות כל כך שונות אחת מהשנייה."
היא חייכה, "אנחנו באמת נורא שונות אבל זה לא מפריע, להפך, סוניה יוצאת הרבה לבלות, כמעט כל ערב, ואני אוהבת להישאר בבית, אני כמעט ולא יוצאת."
"אז הנה עכשיו את יוצאת," אמרתי, "איזה מזל יש לי שהסכמת לצאת בשבילי מהבית." והיא שוב חייכה, "לקולנוע אני מוכנה תמיד ללכת. הקולנוע מזכיר לי ימים אחרים, אולי בגלל שאת שחקני הקולנוע אני מכירה עוד מהבית, מהימים שלפני המלחמה."
"ומה עוד את אוהבת לעשות?"
"אני אוהבת ללכת לים," היא אמרה, " ואני גם יורדת לגינה הציבורית. כל יום אני יורדת, אחרי הצהריים, להביט בילדים שמשחקים להם שם. כל כך יפה לראות ילדים משחקים. מלאכים מתוקים כאלה."
"איזה צירוף מקרים," אמרתי, "גם אני הכי אוהב ללכת לים ולקולנוע, וגם אני שוכח מהכל כשאני רואה ילדים קטנים, שמשחקים וצוחקים מכל הלב."

אבל לא אמרתי, כמוה, שאני אוהב להיות בבית כי לשקר לה לא רציתי.

"יש לי אלייך עוד שאלה אחת קטנה," אמרתי, "אני שואל את עצמי מאיפה השם הנחמד הזה שלך, נו?שה, שנשמע לי יותר כמו שם חיבה שמישהו נתן לך."

הפנים שלה הרצינו בבת אחת ובמשך כמה דקות היא לא אמרה כלום. חשבתי שאולי לא שמעה מה ששאלתי, אבל אז היא ענתה, "זה באמת שם חיבה, ככה קראו לי אצלנו בבית." ושוב השתתקה, ולא פירטה איך ולמה. ואני אמרתי, "גם לי קוראים בשם החיבה שנתנו לי בבית. הנה, כבר יש לנו משהו משותף." אבל היא לא חייכה ולא ענתה לי, והמשיכה ללכת לצדי בלי להשמיע מילה. כשהגענו לקולנוע מוגרבי התיישבנו, ומיד החשיך האולם וקהל הצופים השתתק.

נו?שה נעצה עיניים במסך ולא השמיעה קול עד שהסתיים הסרט. היא נשמה בשקט ולא זזה, כאילו פחדה להפריע. רק בסצנה האחרונה, כשהגיבן חיבק את הפסל שעל הכרכוב וביקש להפוך לאבן, נמלטה לה מהפה יבבה דקה, כמו גור חתולים מפוחד.
היא בכתה בשקט. דמעות גדולות נשרו מלחייה ונספגו בצווארון העגול של השמלה. ידיה היו מונחות על הברכיים, ואני אחזתי באחת מהן וכיסיתי אותה בשלי. עצמתי את העיניים וביקשתי בלי מילים, "אלוהים, תעשה שהסרט הזה לא ייגמר לעולם."

באותם ימים גם אני הייתי בוכה. עוד יותר מהיום אפילו. בלילות הייתי חולם הרבה, מתעורר ומתייפח במשך שעות, עד שהייתי מתמוטט מתשישות ושוב נרדם, וחוזר חלילה. במחנה לא חלמתי אף פעם. לפחות כך נדמה לי. יכול להיות שהרעב והמחלות בלבלו אותי עד שלא הבחנתי בין חלום ומציאות. גם זאת אפשרות.
אחר כך, במחנה ההבראה בשוודיה התחלתי לחלום, ובעיקר על אוכל. על מה שיגישו לי בארוחה הבאה. בתוך דקות של שינה חיסלתי ערמות של קציצות בשר וכרוב אדום, וכרעיים צלויות, וגבעות של פירה תפוחי אדמה.

אבל ליד השולחן הכול השתבש. הייתי לועס ביסודיות, טוחן היטב, מעביר את הדייסה מצד אחד של הפה למשנהו, וזהו. פה העסק נגמר כי לבלוע לא הצלחתי.
"זה סימפטום של דיכאון," הרופא קבע, "עכשיו הוא מתחיל לעכל את העובדות."
והעובדות היו שנשארתי לבד, בלי משפחה בכלל, וגם שרציתי למות, וכמה שיותר מהר. הרי הייתי בגיהינום ממילא, רק שבמקום שדים מקרינים ותופת רותחת נצליתי בחדר נקי ומוסק, שמהחלונות שלו נשקפות ערמות של שלג, ומלאכים בלונדינים מחלקים לנידונים תרופות וויטמינים חמש פעמים ביום.
עם הדיכאון באו ההקאות. כל פירור שלעסתי נפלט החוצה. מזרקה אנושית של אוכל טחון. האכילו אותי מזון של תינוקות אבל הבטן לא החזיקה גם את זה.

הקאתי הכל. נראיתי כמו בימי המחנה, ארבעים ושישה קילוגרמים מפוזרים על מאה שמונים ושלושה סנטימטרים.

יום אחד ניגש אליי בחור, אברם רפפורט קראו לו, והניח לי יד חמה על הכתף. "תפסיק עם הבשר," הוא אמר, "הריח הזה של הבשר, זה מה שגומר אנשים כמונו." ואברם רפפורט הציל אותי ממוות.
אברם היה בחור יפה. בן שלושים ושתיים, עם רעמת שיער חלקה שגלשה לו על המצח וסנטר חצוי של כוכב מערבונים. הוא היה צמחוני אדוק ואכל רק ירקות וגבינה. ריח הבשר החרוך שנדבק לו לנחיריים, לא הותיר לו ברירה אחרת.

הידידות בינינו צמחה במסדרון שחיבר בין אולמות השינה הקטנים. היינו נפגשים באמצע הלילה, מחליפים כמה משפטים מנומסים, ואז היינו מתחבקים ופורצים ביללות כמו שני זאבים בסיביר.
באחד הלילות הוא סיפר לי שהיו לו אישה יפה ובן. ילד קטן שובב, בקושי בן שש. היו להם חיים טובים ביחד. אבא של אברם היה הבעלים של בית חרושת לטקסטיל, אבל בשנת 1936 הוא החליט להגשים את חלומו ולעלות לארץ ישראל יחד עם אשתו. הוא השאיר לאברם את ניהול העסקים והקים בית חדש בירושלים עיר הקודש.

שלוש שנים אחר כך פרצה המלחמה. בית החרושת הוחרם ואברם נעצר ונשלח למחנה. את אשתו והילד הוא לא ראה יותר. הרבה זמן עבר עד שמישהו שעבד אצלו פעם בבית החרושת אמר שראה אותם עולים לקרון הרכבת, ילד קטן עם אישה מבוהלת.
אותו מישהו היה גם זה שלפת את זרועו של אברם והוביל אותו לעבר מריצת הגופות .הם שכבו שם שניהם, בוהים בשמיים, מוטלים זה על זה כמו סחבות ישנות.

אברם החליט שגם התור שלו הגיע. הוא נשכב על ערמת הגוויות ועצם את העיניים.

עוד מעט, הוא ידע, יבוא מישהו ויוביל את עגלת הגופות לאיזה בור, ישליך אותו פנימה ויכסה בסיד או ישאיר אותן ככה, מה זה כבר משנה.

אבל אז בדיוק באו האמריקנים שנכנסו למחנה עם הטנקים הגדולים. טנקים ענקיים היו להם, עם תותחים ושלשלאות שהשמיעו רעש נורא. המשחררים קראו קריאות באנגלית והאנשים הגיחו מתוך הביתנים, אלה שעוד עמדו על הרגליים, והתקרבו לשביל המאובק להביט בחיילים המשחררים. כשהחיילים ראו אותם מדדים לעברם על רגלי החסידה שלהם, הם כולם פרצו בבכי. "הלוחמים הקשוחים," אברם אמר, "עמדו ובכו כמו ילדים. הם חילקו לנו שמיכות ותרופות ואוכל, ושלחו אותנו לבתי הבראה, אבל לילד הקטן ולאישה שלי, להם הם לא נתנו שמיכות כי לא היה להם מספיק גם למתים."

האחיות השוודיות היו מאוהבות באברם והרשו לו לעשות כל מה שרצה. הוא עישן בשרשרת, שתי קופסאות ביום לפחות, והן לא הפריעו לו ולא התערבו. אחת מהן, בלונדינית עם עיני תכלת מימיות, סידרה לעצמה את כל תורנויות הלילה כדי להישאר אתו לבד. לילה אחד הוא לא בא למסדרון והלכתי לחפש אותו.
שמעתי קולות עמומים מבעד לדלת של חדר האחיות וקראתי בשקט, "אברם, אתה שם?" לחצתי על הידית אבל הדלת הייתה נעולה. כשפניתי ללכת הסתובב המפתח בחור המנעול ואברם יצא. "אני פה," הוא אמר, "לרשותך הבלעדית." שפתיו נמתחו בחיוך חסר שמחה, הוא חיטט בכיס מכנסי הפיג'מה ושלף משם חפיסת סיגריות.

"תבין שייע," הוא הצית לו סיגריה ושאף עשן מלוא הריאות, "כדי להרגיש שאני חי, אני צריך להיות עם אישה. זאת הדרך היחידה בשבילי לשרוד."

חמישה חודשים היינו במחנה ההבראה ואז הגיע הזמן לעזוב, לצאת לחיים חדשים, כמו שאמרו שם בפגישה עם הרופא הראשי.
יצאתי לחצר והתיישבתי על ספסל. היה קר והחושך התחיל לרדת, ופתיתי שלג לבן ריחפו מסביב והרטיבו אותי כולי. אברם בא והתיישב לצדי. "בוא תיכנס," הוא אמר, "שלא תחטוף דלקת ריאות." משכתי בכתפיים ולא עניתי. הוא הוציא מהכיס סיגריה והדליק אותה, ושאף את העשן עמוק לריאות. "תראה שיהיה בסדר שייע," הוא אמר, ואני שוב משכתי בכתפיים.
"ההורים שלי גרים בירושלים," הוא אמר, "הם אנשים טובים ויקבלו אותך כאילו שאתה קרוב משפחה." ניסיתי לענות לו ולא הצלחתי. הוא הניח יד על הברך שלי, ואמר, "אתה בא אתי לירושלים שייע, אין פה שאלה בכלל." הוא קם ונעמד מולי, "כבר סידרתי את כל מה שצריך במשרד, והבוקר שלחנו מברק להורי."

וכך, בקיץ של שנת 46 הגעתי לירושלים, להוריו של אברם שקיבלו אותי יפה בדירה המרווחת שלהם. הם התגוררו בשכונת גאולה, ברחוב חגי 22. הבית היה גדוש בספרים שהיו מסודרים על מדפים וסגורים בארונות, וארוזים בתיבות עץ ענקיות. אבא של אברם היה איש משכיל ונחשב לאחד מאספני ספרי הקודש החשובים בעולם. אפילו ספרים מבית הדפוס של גוטנברג היו לו, שערכם נאמד בהמוני דולרים.

אמו של אברם לא בזבזה זמן מיותר. מיד כשפגה ההתרגשות הראשונה והסתיימו הבכיות, היא התחילה לבשל. כל יום היא הגישה לנו נזידים של קטניות, ופשטידות ירקות עם ביצים וגבינה. היא ניסתה לשדל את אברם שיחזור לאכול בשר, אבל הוא לא רצה לשמוע והיא ויתרה. העיקר שנאכל, לא חשוב מה, ושנשמין מהר ככל האפשר. "אתם צריכים להתחזק," היא אמרה, "צריך הרבה כוח בשביל לבנות חיים חדשים."

למעלה משנה חייתי בירושלים. את רוב שעות היום העברתי בקריאה. אדון רפפורט סידר לי מנוי ל "אומר", העיתון לעולים החדשים, והכין לי ערמות של ספרי ילדים ונוער, וכך למדתי עברית. לפחות פעמיים בשבוע הלכתי לקולנוע, אחרי הצהריים או בערב, כי שם אפשר היה לבכות בשקט, גם בקומדיות, בלי שאיש יביט בי כאילו אני משוגע.

זה היה מקובל אז לבוא לקולנוע ולבכות בפרטיות. אנשים היו קונים כרטיס כניסה, לא חשוב לאיזה סרט, חומקים לתוך האולם החשוך וצונחים לכיסא פנוי.

היו שבאו אחרי הצהריים והיו שהעדיפו את הערב, כל אחד בזמנו החופשי כמו שאומרים. מיד כשירד המסך היינו מתחילים לבכות, כאילו על פי אות מוסכם מראש. הבכי הוא עסק מדבק, לא פחות מהצחוק ואולי אפילו יותר, ולא פעם היה קורה ששורות שלמות באולם היו מתנועעות וחורקות בגלל הבכי הזה, כמו שקורה בבית הכנסת שלנו, בתפילות של הימים הנוראים.

בלילות הייתי שוכב במיטה ומתחנן לאלוהים שייקח אותי אליו. הייתי איש זקן בן עשרים ושתיים. זכרתי את סיפוריו של אבי על ירושלים, כמה השתוקק לראות אותה, ושנאתי את עצמי שאני מטייל ברחובות והוא, איפה הוא היום. אברם לעומת זאת, התחיל להתאושש. נשים חיזרו אחריו והוא נענה. אלמנים יפי תואר כמוהו לא נשארים בודדים. הוא התחיל להתלבש אצל החייט הכי יקר בירושלים שתפר לו חליפות של שלושה חלקים, והשתתף בתחרויות ברידג' בימק"א. תוך זמן קצר הוא עלה במשקל והיה לחתן הנחשק ביותר בירושלים.

אני יכולתי רק לקנא בו. לא בגלל הבחורות שרדפו אחריו ולא בגלל המשפחה שנשארה בחיים, אלא בגלל שחזר אליו החשק לחיות.

גברת רפפורט הייתה מודאגת בגללי. היא ביקשה מאברם שייקח אותי לבתי קפה של צעירים ולערבי חברה בימק"א, אבל אני לא רציתי ללכת. יום אחד היא הזמינה אורחות, חברת ילדות שלה ובתה, שהייתה אחות מוסמכת בבית חולים פסיכיאטרי.
החברה של גברת רפפורט אמרה, "אז אתה שייע, שמעתי עליך הרבה אבל שכחו לספר שאתה כזה בחור יפה." הן הזמינו אותי שאבוא לשתות איתן תה במטבח, ובאתי.

לאחות המוסמכת היה עור חלק שחום וריסים מעוגלים, ושפתיים תפוחות ואדומות. כשגמרנו לשתות גברת רפפורט אמרה, "אולי תצאו לטייל קצת שניכם, כל כך נעים עכשיו בחוץ." הבחורה אמרה, "בסדר," וקמה ונעמדה ליד הכיסא, חייכה אלי ואמרה, "אז אתה בא?" יצאנו החוצה והתחלנו ללכת. הקפנו את הרחוב כמה פעמים ולא החלפנו בינינו מילה, ואז היא אמרה, "אז איך אתה מסתדר בירושלים?" משכתי בכתפיים ואמרתי, "בסדר," והיא אמרה, "אתה יודע, צריך להוציא דברים החוצה, זה לא בריא לשמור הכל בפנים." ואני אמרתי, "את יודעת, השפתיים שלך מזכירות לי את הדובדבנים שהיינו קוטפים בקיץ, פעם, לפני שנים."

היא חייכה ואמרה, "זה נשמע כמו זיכרון נחמד," והניחה את היד על הזרוע שלי. אולי היא חיכתה שאמשיך לדבר אבל אני הייתי רחוק ממנה, במטע הפירות שבקצה השדה. עגילי דובדבנים תלויים לי על האוזן, שניים מלפנים ואחד מאחור, והשפתיים שלי סגלגלות ודביקות, מרוחות בעסיס המתוק שחיכיתי לו כל השנה.
הערב ירד בבת אחת ורוח קרירה נשבה מההר. הבחורה חיבקה לעצמה את הכתפיים, והתקרבה אלי עד שהשיער שלה דגדג לי בסנטר, " ברררר...נהיה פתאום קר." ריח מוכר נדף ממנה, של סדינים מעומלנים וסבון חיטוי. אמרתי, "רוצה שנחזור?" היא התרחקה בבת אחת ונענעה בראש, "כן, נראה לי שכדאי."
כשהגענו הביתה, הבחורה נכנסה תכף למטבח וסגרה אחריה את הדלת. אני הלכתי לחדר שלי ונשכבתי על המיטה, לבוש כולי ובלי לחלוץ נעליים.

"אתה אבוד שייע," אמרתי לתקרה, "אתה לא תצא מזה אף פעם."

אבל רצה הגורל וקרה לי נס, כי נסים, מתברר, קורים גם למי שחדל להאמין בהם.

הנס שלי התרחש ביולי של 1947.

ביום ההוא היה חם במיוחד. ירושלים בערה כמו כבשן והאוויר רטט בגלים שקופים מעל הכבישים המטולאים. הלכתי לאורך רחוב יפו ובהיתי בחלונות הראווה.

ריחות של טיגון וזפת רותחת מילאו את הרחוב, והלמו לי בראש עד שפחדתי שאתעלף, שאפול פתאום על המדרכה ואיש לא יידע מי אני, כי לא יבינו את שפתי העילגת.

קבוצה של אברכים חלפה על פני והלב שלי נחמץ. כמה רחוקים נראו הימים שבהם שיחקתי ברחוב ליד הבית, עם פאות שתחובות מאחורי האוזניים ושרוכי נעליים פרומים, מתפתלים בבוץ כמו תולעים אחרי הגשם. אוי מ?אמ?ע, אוי ט?אט?ע, איפה אתם יקירי.
קבצנים ישבו בצל הבניינים. אחד מהם, עם קרום כחול שמכסה את העיניים, ניגן בכינור נעימה מסולסלת, והשני פשט אלי גדם חשוף. לידם רבץ כלב זאב עם לשון מדולדלת שהשתרבבה לו מהפה כמו סוליה.

היה לי פחד נורא מכלבים. במחנה נשך אותי פעם דוברמן, יואכים קראו לו, כמו לבעליו. הוא נעץ בי את הניבים הצהובים ונשך, טלטל את הראש לצדדים ונהם. עוד רגע הייתי מת, אבל הכלב עזב פתאום והסתלק, מאס בי, אולי הייתי רזה מדי או אולי בגלל שלא צעקתי. מי יודע למה.

הרמתי רגליים וברחתי מהקבצנים כאילו שראיתי שד. ליד הקיוסק הראשון נעצרתי והצבעתי על בקבוק מיץ אשכוליות, תפסתי ורוקנתי את כולו בבת אחת.

המוכר ניגב את הדלפק בסמרטוט מלוכלך. "איזה חום," הוא אמר, " ג'יהינום היום." הושטתי יד ולקחתי עוד בקבוק ורוקנתי גם אותו במהירות, "שבויה שבויה חביבי," האיש אמר. בין שפתיו נמתחו חוטים של רוק, והוא היה מקושט כמו צוענייה; שרשרת זהב על הצוואר וצמיד על פרק היד, על הזרת הוא ענד טבעת עגולה, משובצת באבן כחולה, ועוד טבעת הייתה לו על הקמיצה, רחבה וחלקה ומרובעת.

כולו נצץ מזיעה ושומן, והברק המסנוור, יחד עם סרחון הסמרטוט והקורים הדביקים שבפה, היו יותר מדי בשבילי. הייתי מוכרח להסתלק משם מהר לפני שאמצא את עצמי בכפר שאול, יחד עם כל המשוגעים מהמחנות.

שוב התחלתי לרוץ, רצתי ורצתי, ולא עצרתי עד שהגעתי למגרש הרוסים.

עליתי על האוטובוס הראשון שראיתי וצנחתי לכיסא בשורה הראשונה, אחרי מושב הנהג.

הנהג הביט בי מבעד למראה ושאל, "לאן זה בחורצ'יק?" ואני אמרתי, "לא יודע לאן. תיקח אותי לאיפה שאתה רוצה. אפילו לג'יהינום."

והוא חייך ואמר, "בסדר חביבי. לאן שתגיד." ולקח אותי לתל אביב.