וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מנוף ילדותי

דנה קסלר

29.1.2009 / 14:28

הוצאה מחודשת לאלבומים של קריינס החזירו את דנה קסלר לימי התיכון, הדיכאון של תחילת הניינטיז ולטווין פיקס

מוזר ככל שזה נשמע, בתחילת שנות התשעים כיסה ערפל כבד וסמיך לכמה רגעים את השמיים ומבעדו נשמעו צלילים רחוקים של מלאכיות ענוגות אך עצובות. בעוד קלי וברנדה ירדו לחוף בביקיני ודילן אחז בגלשן שלו בגאון, אינסופר נערים ונערות הסתגרו בחדריהם בבית הוריהם, הדליקו את המזגן למקסימום כדי לדמות חורף וברחו למחוזות מלאי קסם ומסתורין עם טאץ' של על טבעי. פעם בשבוע הם הועילו לצאת מהמבצר אל הסלון המשפחתי, אבל רק על מנת לצפות ב"טווין פיקס".

אותם מבצרים ממוזגים של נערי אינדי הפכו לבתים רדופי רוחות בזכות להקה בשם Cranes. המוסיקה שלה הייתה כמו גז שממלא את החדר, ומתוכו מגיחה פתאום הסולנית שלוקחת את מעריציה ביד לשוטט איתה ביער אפל קצת לפני עלות השחר, אלא שהיער מתגלה כעשוי מעצים מכאניים ענקיים. האמת שקריינס די נשכחו בשנים שעברו מאז, אבל עתה מוציא הלייבל Cherry Red מחדש את שלושת אלבומיהם המרכזיים - “Wings of Joy” (91'), “Forever” (93') ו”Loved” (94') - עם חוברות, תמונות ושבע רצועות בונוס לכל דיסק.

מבלי להכנס לכל ההגדרות בהן ניסו לתחום אותם – דרים-פופ, טראנס-פופ, שוגייז, רוק גותי ועוד כל מיני – קריינס התבססו על טקסטורות של סאונד, על אווירה. כמו הקוקטו טווינז לפניהם, וכמו מרבית להקות הלייבל 4AD, שאליו, למרבה הפלא, הם לא היו שייכים. בדומה ללהקות 4AD, גם קריינס ארזו את עצמם בעטיפות אלבומים עם אימג'ים מטושטשים ומסתוריים, וכמו קוקטו טווינז, גם לקריינז יש זמרת עם קול ייחודי ומזוהה, שלא ממש דומה לאף קול אחר (ובטח שלא לקולה של אליזבת פרייזר מהקוקטו טווינז).

בשנים האחרונות שמעתי זמרת שהזכירה לי קצת את אליסון שו, ועוד אחת ישראלית! אבל חוץ מנגה שץ מצמד האינדי הישראלי המעולה NX2, באמת שלא נתקלתי באף זמרת אחרת שנשמעת כמוה. דווקא קולה של לוסי, פקידת הקבלה במשרד השריף ב"טווין פיקס", מאוד הזכיר לי בזמנו את אליסון שו. אבל מעולם לא שמעתי אותה שרה, רק עונה לטלפון.

גם הסאונד של קריינס היה דומה אך שונה מזה של הקוקטו טווינז. לעיתים הם השתכשכו בביצת הסאונד הערפילית של 4AD, אך הם גם הלכו למקומות פחות פופיים ויותר אגרסיביים ונסיוניים (ולא למקומות של Dead Can Dance, תודה לאל).

האנטיתזה לבאגי השמח של מאדצ'סטר

אם מקשיבים טוב, ניכר שקריינס הושפעו מהרכבים תעשייתיים כמו יאנג גודס, סקיני פאפי, הסוואנס ואינשטורצנדה נויבאוטן. את הנגיעה התעשייתית ניתן לזהות אפילו בשם. בתיכון אמנם התווכחנו אם הכוונה בקריינס היא לעגורים או לעגורנים, אך האינטרנט מגלה שמי שהימר על האופציה השנייה צדק. הלהקה קראה לעצמה על שם המנופים שמילאו את רציפי הנמל בפורטסמות', עיר שעל חופה הדרומי של אנגליה, בה גדלו האחים ג'ים ואליסון שו, ובה הם הקימו במחצית השנייה של שנות השמונים את להקתם.

האחים שו צירפו אליהם עוד שני חברים ואת אלבומם הראשון, “Fuse”, הוציאו לבד על קסטה ב-1990. אחר כך יצא “Self Non Self” בלייבל מקומי, ומספרים שג'ון פיל השמיע אותו ארבע פעמים ברציפות. בעקבות שני הרליסים הללו חתמה הלהקה בלייבל Dedicated והוציאה בו אי.פי, שהנחית אותם ישר על השער של ה"מלודי מייקר", שהכתיר אותם כאנטיתזה המושלמת ללהקות הבאגי השמחות ממאדצ'סטר.

אלבום הבכורה של קריינס בדדיקייטד, “Wings of Joy”, שהיה יותר פופי מהחומרים המוקדמים שלהם – אם כי עדיין מטריד מאוד - הפך אותם לכוכבי אינדי גדולים. זהו אלבום אינדי לאנשים עם נפש גותית, שאוהבים לקרוא רומנים מקברים מתחילת המאה ה-19.

האלבום נפתח ב“Watersong”, המבוסס על פיציקטו של כלי מיתר ומבנה שמזכיר את אינשטורצנדה נויבאוטן. זה קטע מוזר שאי אפשר שלא לתהות מה יבוא אחריו, ומה שבא אחריו מגוון למדי. לפעמים יש גיטרות אגרסיביות, לפעמים יש קטעי פסנתר חשמלי מנוגנים בעצלתיים, לפעמים יש כלי מיתר, ככל הנראה מסונתזים. אם “Starblood” נשמע כמו טקס פאגאני אלים, “Tomorrow’s Tears” נשמע כמו מכתב אהבה מהורהר. קריינס תמיד נעים בין השקט לרועש, אך שומרים תמיד על אותן איכויות טראגיות. תאשימו בזה את קולה של אליסון שו. אי אפשר להבין מילה ממה שהיא שרה, אבל זה נשמע קריפי מאוד.

הקול הילדותי, שלא לומר התינוקי שלה, מזכיר את קלישאת סרטי האימה המוכרת, בה מנגידים שיר ערש שלו, תמים וילדותי כנגד הזוועה העומדת להתרחש (למשל ב"תינוקה של רוזמרי"). לפעמים אליסון שרה את שיר הערש, לפעמים היא נשמעת כאילו היא מגוללת את סיפור הזוועה ויש פעמים בהם נדמה שהיא קורבן העינויים עצמו. איך שלא יהיה, הקול שלה מבשר רעות כמו כל רמז נוסף בתעלומת הרצח של לורה פאלמר. כן, שוב "טווין פיקס".

על אף שאין שום קשר בין קריינס ל"טווין פיקס" (אם כי ניתן בקלות לדמיין שאת “Adoration”, השיר הסוגר את “Wings of Joy”, הלחין אנג'לו בדלמנטי, שהלחין את פסקול הסדרה), אני נזכרת באימג'ים מהסדרה בכל פעם שאני שומעת אותם. אהבתי את הסדרה ואת הלהקה פחות או יותר באותה תקופה, ובמובנים רבים הם מעוררים את אותה תחושה.

הנאה מזוכיסטית

בזמנו טען ה"מלודי מייקר" ששאיבת הנאה מקולה המיוסר של אליסון שו היא אקט סדיסטי. אפשר להגיד את אותו הדבר על ההנאה המופקת מהתבוננות בפניה המתות של לורה פאלמר העטופה בשקית ניילון. מצד שני, נראה לי סביר יותר לראות באהבה לקריינס דווקא סוג של הנאה מזוכיסטית שנובעת מהזדהות עם הגיבורה הטראגית, בייחוד לאור העובדה שמרבית מעריציהם היו נערים ונערות בתיכון. לגבי לורה פאלמר ו"טווין פיקס", זה כבר עניין יותר מורכב ובטח שיותר פרוורטי.

גם רוברט סמית – מעריץ מוצהר של דיויד לינץ' - התאהב בקריינס בעקבות “Wings of Joy” והזמין אותם לחמם את הקיור בסיבוב ההופעות העולמי של “Wish”. ולא פלא. למרות שאליסון ממלמלת כל מיני דברים לא ברורים, שירי הקריינס מעלים אסוציאציות דומות מאוד לעולם הדימויים הקיורי המסויט. תחשבו תינוקות מבותרים או בתולות עטויות כותנות לבנות שוכבות בתוך שלולית של דם.

כשהקריינס חזרו מסיבוב ההופעות עם הקיור הם הקליטו את אלבומם השני עבור דדיקייטד, שנחשב לאלבום הקלאסי שלהם. “Forever” היה המשך ישיר של קודמו, ובמידה מסוימת הקצין את התכונות הסותרות של הלהקה. בחלק מקטעי האלבום הקצינו קריינס לכיוון של רומנטיקה מלנכולית ועדינה ובאחרים דווקא לכיוון של עבודת גיטרות אגרסיבית. הלהיט הכי גדול מתוך האלבום (וכנראה הלהיט הכי גדול שלהם בכלל) היה הרמיקס של רוברט סמית ל”Jewel”. כמו יתר הסינגלים של קריינס, גם השיר הזה הוא הרבה יותר רומנטי ואופורי ממרבית שיריהם, אז אם אתם מתרשמים מהקליפים ביוטיוב שקריינס הם להקה חיובית למדי, אל לזה להטעות אתכם.

ב-94' יצא האלבום “Loved”, אותו קריינס הפיקו בעצמם. אחר כך הם די נעלמו, למרות שבפועל הם המשיכו לפעול גם בהמשך הניינטיז וגם בעשור הנוכחי. עם הזמן הם הלכו לכיוון יותר אמביאנט אלקטרוני, ואפילו יצא להם אלבום סלף-טייטלד בשנה שעברה שהוא לא ממש רחוק ממה שהם עשו בימי הזוהר שלהם.

לא ברור למה דווקא עכשיו החליטו צ'רי רד להוציא מחדש את שלושת האלבומים הקלאסיים של קריינס, בדיוק כמו שזה לא ברור למה דווקא עכשיו הם הוציאו אלבום של בני היל מתחילת הסבנטיז בו הוא שר על ארני, החלבן המהיר במערב. נסתרות הן דרכי הרה-אישיוז. נסתרות אך מענגות.

sheen-shitof

שדרגו את הביצועים

הארכת משך האקט ושיפור ההנאה במיטה - במבצע מיוחד

בשיתוף "גברא"

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully