פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הייל בנטורל

      "מבצע ואלקירי" הוא סרט דוחה ומעורר צמרמורת שמנסה להוכיח שהיו גם נאצים טובים. ישי קיצ'לס לא מאמין לטום קרוז ובראיין סינגר, ועל הדרך גם ללאונרדו דה קפריו

      טום קרוז מגלם את הנאצי הגיבור קלאוס פון שטאופנברג ב"מבצע ואלקירי" – מותחן הוליוודי "היסטורי" ותמוה שלא ממש ברור מדוע נעשה בכלל. כי האם מה שהעולם היה זקוק לו כעת הוא סרט שמתהדר במסר "היו גם נאצים טובים"? ובהנחה שהתשובה על השאלה הזאת היא "כן" (למרות שקשה לי להאמין שכך הדבר), האם הדרך הכי טובה לתקוף את הסוגיה הבעייתית והטעונה הנ"ל היא באמצעות סרט כה שטחי וכה נעדר מורכבות? ובהנחה שגם התשובה על השאלה הזאת היא "כן" (למרות שאני משוכנע לחלוטין שלא כך הדבר), האם בראיין סינגר – שהוא גם יהודי, וגם הומוסקסואל – היה צריך להיות הבנאדם שמוציא את העסק המפוקפק הזה לפועל ומעניק לו לגיטימציה?

      בכל מקרה, השנה היא 1944, ושטאופנברג הוא נאצי גיבור. הוא לגמרי לא מסכים עם הדברים שהיטלר עושה, ואנחנו יודעים את זה כי בדקה הראשונה של הסרט הוא כותב על כך ביומן שלו. כיצד הגיע לדרגה הבכירה שאליה הגיע? איזה דברים איומים הוא עשה לפני שהוא גידל מצפון והגיע לתובנות העמוקות ומעוררות ההערכה שלו? על כך אין מילה. כי למה להיות כבדים?

      כך או כך, משום שהיטלר הוא רע, שטאופנברג הגיבור מחליט שיש להרוג אותו (אבל לא לפני שהוא מאבד יד, כמה אצבעות ועין). לשם כך הוא מצטרף לחבורה סודית של נאצים טובים שמבקשת לקפד את ראשו של הפיהרר, ולהראות לעולם שיש ברייך השלישי גם כמה נשמות טובות. בחבורה הזאת תוכלו למצוא את קנת בראנה, טרנס סטאמפ ועוד כמה פרצופים מוכרים. בניגוד לקרוז, שמגיש את השורות שלו במבטא כל-אמריקאי שלא ממש מסתדר עם הקונטקסט, החבר'ה שמסביבו מקפידים על מבטא אנגלי (שמסתדר קצת יותר טוב עם המסורת של סרטי מלחמת העולם השנייה).

      כפי שכל זאטוט שראה את "הנפילה" יודע, היטלר לא מת כתוצאה מהתנקשות. הוא התאבד בבונקר. כיוון שכך הדבר, עוד לפני ש"מבצע ואלקירי" מתחיל די ברור שהמזימה הנחמדה של הנאצים הטובים תיכשל (כי אפילו הנטייה המולדת של הוליווד לשכתב את ספרי ההיסטוריה צריכה להיעצר בנקודה מסוימת). אי לכך ובהתאם לזאת, כל שנותר לצופה לעשות הוא לשבת לאחור ולעקוב אחר כל השלבים השונים שהרכיבו את ניסיונם העקר של שטאופנברג וחבריו, ולצפות בזעזוע כיצד סינגר ושותפיו למלאכה הופכים את האנשים האלה (שעליהם הצופה אינו למד דבר) לקדושים מהדרגה הגבוהה ביותר.

      ואם כבר בראיין סינגר, ארבע עשרה שנים אחרי "החשוד המיידי" ואני יכול סוף סוף להגיד שנמאס לי ממנו ומפועלו הקולנועי באופן סופי. כי מה הוא עשה מאז כדי להצדיק את האמון המתמשך? נכון, "תלמיד מצטיין מדי" (שדווקא ניסה לעסוק בנאציזם בצורה מעט יותר אמיצה ומתוחכמת) היה אמנם כישלון מעניין, אבל מה חוץ מזה? שני סרטי "אקס מן"? "סופרמן חוזר"? זה במאי רציני זה? כששמעתי ש"מבצע ואלקירי" יאחד אותו בשנית עם כריסטופר מקווארי, האיש שכתב את התסריט הגאוני של "החשוד המיידי", היה לי קשה שלא לטפח תקוות ולקוות שהתוצאה תהיה מיוחדת. אבל אתם יודעים מה? היא ממש לא מיוחדת. למעשה, היא מעוררת צמרמורת וגועל. מה שכן, הגרמנים ימותו על זה.

      מדעי החלון

      בתור דרמת פרברים אמריקאית שמרנית, שכל מטרתה לגרום לכם להבין שחייכם השקריים אינם כה גרועים כפי שחשבתם, "חלון פנורמי", של סאם מנדס ("אמריקן ביוטי") עושה עבודה לא רעה בכלל. ובכל זאת, יש לו שתי בעיות שעומדות לו לרועץ. הראשונה היא שהוא איננו מחדש דבר. השניה היא ליאונרדו דיקפריו.

      בהתבסס על ספרו המהולל של ריצ'רד ייטס (שפורסם ב-1961), מנדס מביא כאן את סיפור עלייתם ונפילתם של פרנק ואפריל ווילר – זוג צעיר ומושלם למראה + 2, שגר בבית חלומות בפרברים הציוריים של קונטיקט.

      הכל מתחיל כאשר בבוקר קייצי אחד, אי אז במהלך שנות החמישים העליזות, אפריל עקרת הבית מגיעה למסקנה שלמרות שהחיים שלה ושל בעלה נראים די מושלמים, היא בעצם די אומללה, תקועה, מתוסכלת, משועממת, כבויה וצבועה. ויש לה תחושת בטן שגם בעלה – שעובד למחייתו כאיש מכירות במשרדה של חברת מחשוב ניו יורקית, ומתעב כל רגע – חש דברים דומים.

      כדי לצאת מהפלונטר ולהימלט מה"ריקנות חסרת התקווה" שבה הם שרויים (ושאותה אתם מכירים היטב מסרטים כמו "אמריקן ביוטי", "הרחק מגן עדן" ו-"ילדים קטנים", ומסדרות טלוויזיה כמו "הגברים משדרות מדיסון" ו-"עקרות בית נואשות"), אפריל מציעה לבעלה להתפטר מהעבודה, לארוז את הילדים, ולהתחיל איתה חיים חדשים בפריז. כי שם הם יוכלו לחיות באמת, ולממש את הפוטנציאל שלהם. כמו פעם, כשהם היו צעירים, אמיצים ובוהמיינים. אתה זוכר איזה כיף היה אז פרנק? אתה זוכר?

      בתחילה אמנם עושה רושם שפרנק מתלהב מהרעיון, אבל כמו שאתם יכולים ודאי לנחש, העניינים קצת מסתבכים. כי בסרטים בז'אנר הזה, פשוט אי אפשר לבקש להיות נון-קונפורמיסט מבלי להיענש.

      למרות שגם מבלי לראות את הסרט הזה כבר בעצם ראיתם את הסרט הזה, ולמרות שמספרים לי שהספר טוב בהרבה, יש ב"חלון פנורמי" כמה רגעים ששווה לכתוב עליהם הביתה, ובמיוחד אמורים הדברים לגבי שתי הסצנות שכוללות את השחקן המצוין מייקל שנון. שנון - שמגלם מתמטיקאי מעורער בנפשו שעבר כמות נדיבה של טיפולים במכות חשמל - מופיע בביתם של הווילרים על תקן מטיף בשער, וההופעה המהממת, הברוטאלית וחסרת הרחמים שלו (שסידרה לו מועמדות לאוסקר לתפקיד משנה) היא הדבר העיקרי שנשאר אחרי שהסרט נגמר.

      וינסלט (שנשואה למנדס בחיים האמיתיים) אמנם קצת פחות בשרנית מבדרך כלל, אך גם הופעתה לא רעה בכלל, וכך גם הופעותיהם של דיוויד הרבור ("קוואנטום של נחמה") וקתרין האן ("אחים חורגים") – שמגלמים את שכניהם של הוווילרים. מה חבל, אם כן, שהלידינג מן הוא כזה סיסי. כזה ילד. כזה עלה נידף ברוח.

      אמנם עושה רושם שדיקפריו עושה כמיטב יכולתו. והוא אמנם משתדל, ונכנס לזה, ומעשן מלא סיגריות, וצועק, ועושה עם הגבות כמו ג'ק ניקולסון והכל. אבל זה פשוט לא מספיק. אני מבין שהמפיקים רצו לרכב כאן על הגל של "טיטאניק" (הם אפילו הלכו את המייל הנוסף ואפילו ליהקו את קאתי בייטס), ואני גם מבין את האירוניה הדקה שכרוכה בלתקוע את צמד הנאהבים הטרגי-רומנטי מהסרט ההוא עמוק בתוך הריקנות חסרת התקווה של הסרט הזה. אבל איך שלא תסתכלו על זה, וינסלט שמה את דיקפריו בכיס הקטן של הכיס הקטן. וקשה שלא להתבאס מהמחשבה ש"חלון פנורמי" היה ככל הנראה יוצא סרט טוב בהרבה אם היו מציבים מולה מישהו שהתברך בטיפה יותר נוכחות. את דון דרייפר, למשל.