סופרבוס

הופעת המחצית בסופרבול היא הדבר הכי מעצבן למעטים שאשכרה רואים בו אירוע ספורטיבי ובאו להתרכז במשחק. לא משנה כמה טובות היו בעבר ההופעות של פול מקרטני, פרינס או טום פטי, למשל, הם תמיד היוו הפרעה טורדנית שהסיטה את העיקר מהמשחק. ואם זה לא היה מספיק בשביל לגרום לי לרצות שהתור בשירותים יתארך, השנה – כשסוף סוף ראיתי את המשחק באצטדיון בזמן ולא דרך הטלוויזיה באמצע הלילה – נקבע שעל מופע המחצית יהיה אמון ברוס ספרינגסטין, שמעולם לא נמניתי על מעריציו.

לבוס לוקח קצת זמן לעלות לבמה ואני מגיע רענן אחרי ניעור בדיוק ל-"10th avenue freeze-out". אחריו מגיעים "Born to Run" ו"Working on a Dream", שיר הנושא מהאלבום החדש והיחיד מבין הארבעה שאינו בגדר קלאסיקה. "Born to Run" אולי כבר קצת מאוס – הוא בוודאי מהשירים המאוסים יותר של ספרינגסטין - אבל אי אפשר להתעלם מהאנרגיות שהוא מעלה באצטדיון "ריימונד ג'יימס" ברגע שהוא יצא לדרך. הזיקוקים והאורות המהבהבים ממקסמים את אווירת האמריקנה, בדיוק זו שמצפים לה מהופעה של הבן היקיר של האומה.

ספרינגסטין כבר לא צעיר - נושק לשישים - אבל עדיין חי, בועט, מפוצץ מאנרגיה וחדור שליחות של מעמד הפועלים. גם כשהוא כבר מזמן מיליונר. גם כשאפשר רק לנחש איזה סכום אסטרונומי הוא קיבל עבור ההופעה הזו, או עבור הפרסומת שעשה לדיסנילנד. במסיבת העיתונאים שנתן לפני המשחק הוא נראה כמי ששם זין גדול על העולם ועומד לתת הופעה כדי לצאת ידי חובה. התכוון או לא - יצא לו מעולה.

"Glory Days " היה השיר שנעל את ההופעה. זהו אחד הלהיטים הבודדים של ספרינגסטין שאהבתי מאז ומעולם. לא משנה מתי שומעים אותו, הוא עדיין נוגע עם נוסטלגיה במסווה של רוק. אמש היה נדמה שספרינסטין שר אותו וחשב בעיקר על עצמו; על כמה שנים עוד נשארו לו עם אותם ימי תהילה.

כשששת מטוסי ה"בלו איינג'לס" חצו את האצטדיון לפני פתיחת המשחק, חשבתי שיהיה מעניין לראות אם ספרינגסטין ישיר את "Born in the USA", השיר שמחטט במלחמת וייטנאם, הפצע הפתוח של אמריקה שלא הגליד גם אחרי 40 שנה. אבל באירוע הכי פטריוטי שאמריקה מפיקה, יש דברים שלא עושים. אפילו הבוס יודע את זה.