פרס טוני

      קשה שלא להשוות בין טוני מוריסון לעדנה נוי ב"כל מי שאהבה". אבל בעוד מוריסון תוהה הכיצד, נוי מתקדמת הלאה. לירוי שופן משווה

      לירוי שופן

      מה בין הטרגדיה הבלתי ניתנת לדיבור עליה כותבת זוכת פרס נובל, טוני מוריסון, בספרה "חמדת", ובין הטרגדיה המקופלת בין הזכרונות המובאים ברומן "כל מי שאהבה" של עדנה נוי? השאלה הזו היא אולי השאלה הראשונה שהקורא מעלה בדעתו בזמן שהוא קורא ביצירת הביכורים המורכבת הזו. זוהי לא תהייה המתעוררת משום שמדובר בשני ספרים העוסקים בטרגדיה של עם ובפרקטיקת הזיכרון המלווה אותה - הרי ספרים רבים מגוללים סיפורים בעלי נושא דומה. אותה תהייה מתעוררת מכך שהכותבת הישראלית עצמה מכוונת להשוואה הזו ברגע שבחרה להכניס כמוטו ציטוט מתוך "חמדת".

      ספרה של נוי נפתח בסיפורה של צ'ילאג, אשר מגיעה ארצה לזמן מוגבל כדי למצוא את בתה, לאחר שזו אבדה לה בזמן אחד המשלוחים הנאציים למחנות הכפייה. היא מצליחה לאתר בארץ את צמד האחים איסר ולאסלו, שעלו לאחר המלחמה ארצה ומנסה, לבד ובעזרתם, להעלות איזשהו מידע על הנעדרת. אבל מה שנדמה בתחילה כמו לב ליבו של הספר, משנה במהירות את כיוונו. ההתעקשות של צ'ילאג להביא את מסע החיפושים שלה לארץ ישראל, ובכך לדבר את ההיסטוריה שאין רוצים לדבר בה, מכריח את שאר הדמויות לפתוח חזית חדשה מול הזיכרון שאין לו כאן חיים.

      מלבד צ'ילאג, המסרבת לנתק את החוט המקשר אל הגולה הקשה, נדמה שכל הניצולים האחרים הקימו - לעיתים קרובות זה עם זה - משפחות חדשות ועברו להתיישבות קבע בארץ. זהו לא ניסיון של שכתוב ההיסטוריה, אף אחד מהם לא מוכן בינו לבין עצמו לשכוח את קרוביו, אלא לנסות לתת לחייו נקודת התחלה נוספת. עבודתו של איסר בארץ, כמתקן מכשירים ישנים רק מסמלת את המפעל שהקימו כאן רבות מן הדמויות, וכך, מיצירה העוסקת באיתור נעדרים הופכת היצירה לכזו המתעסקת באפשרות התיקון של אלו הרואים עצמם גרוטאות אנושיות.

      עוד בוואלה! NEWS

      מתכוננים ללמידה מהבית - כך תקנו לילד מחשב בהכי זול שיש

      בשיתוף וואלה!שופס
      לכתבה המלאה

      חמדתי

      היצירה הבלתי מתמסרת בתחילה של נוי, אינה מסתפקת בהתנגשות פשוטה בין העבר להווה או לעתיד. הספר מציג מערכה כמעט ארכיטיפית, אולי עקרונית, המתרחשת על גבה של זיוה, בתם של איסר ומארי. זיוה היא המייצגת של הדור השני, אלו שזכו להיוולד בארץ אך הורחקו מן הזיכרון של הוריהם. אלא למרות שיש לא מעט לספר, יש כנראה הרבה יותר להסתיר מהדור הזה בשם אותו תיקון או התחלה שנייה; גדולתה של נוי היא ביכולת לספק הצצה, כמעט חתרנית, לא אל היחס של הדור השני כלפי הניצולים (זיוה דווקא חותרת לדעת עוד על הלא מסופר), אלא של הניצולים כלפי הזיכרון המצלק שאותו הם אינם מוכנים להעביר הלאה. אך מה שנראה כעמדות מנוגדות של שתי הנציגות האימהיות ברומן, צ'ילאג ומארי, נטרף בסופו של דבר אל המקום האחד. צ'ילאג בחיפוש הבלתי פוסק אחר בתה, ומארי בשמירתה הכפייתית אחר הילדה, עושות למעשה את אותו המעשה. כמה שמארי מנסה לדחות את ההשוואה בין שתי הבנות ("למקרה ששכחת, גבירתי, הבת שלי נמצאת מעבר לדלת"), היא קיימת לאורך כל הספר. לקורא נותר רק להבין, שרצון כל אחת מהן הוא לנסות להציל מבתה את כל מה שעוד אפשר.

      בעוד שמוריסון מתעכבת על השאלה "איך בכלל אפשר לספר את הזוועות, איך בכלל אפשר להסביר בשפת המעבידים אם שרצחה את בתה מתוך אהבה", נוי אולי מתמקדת במקום קצת אחר. אם מוריסון מפקפקת בשאלה האם אפשר בכלל להעביר אפילו חלק מן החוויה הנוראית של העבדים בארה"ב, אז נוי עונה לה בדרך לא דרך - שאת הזיכרון, גם אם מנסים מאוד, לא ניתן לעצור, לא ניתן אפילו לשמור אותו בגבולות בית הקברות. הוא זולג, חי, בועט ומבקש את מקומו בין אלו החיים.

      "כל מי שאהבה", עדנה נוי // הספריה החדשה

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully