באסה או קלאסה: "סקאטמן" של שקאטמן ג'ון

לפני שבוע בערך נכנס למשרדי א' - גבר מאיים וגדול ממדים - וטען באוזני: "הבנתי את הקטע של המדור הזה שלך. אם יש להקה שאני אוהב כמו רייג' אגינסט דה מאשין או סאונדגארדן, אתה תיקח את השיר הכי גרוע שלה ותכתוב שהוא באסה. אם יש משהו שאני שונא, אתה תוכיח לי שהוא דווקא ראוי. אני צודק?". ישבתי אילם ונבוך ולא ידעתי מה לומר. חוסנו הפיזי איים עלי; חששתי שאם אתחכם הוא ינגוס בראשי כמו דוב הקורע בשיניו הטוחנות את העורק הראשי בצווארו של דג ואוכל אותו חי. "יש מצב" השבתי לבסוף אחרי היסוסים. "אתה יודע איך זה בעיתונות. אני חייב להשתין". נמלטתי מהמקום כל עוד רוחי בי ונעלתי את עצמי בשירותים. אין דבר מפחיד יותר מאנשים שפגעת בציפור נפשם התרבותית.

במהלך אותה שהייה מאונס בצחנה - רגליים מקופלות כלפי מעלה על האסלה וטלפון על מצב שקט - נאלצתי להאזין לגלגלצ למשך פרק זמן של כשעה בה התנגנו שירים של מירי מסיקה, יוני בלוך וגם - ברגע של השתובבות מצד עורך המוזיקה הפרוע (לא הספקתי לשמוע את הקרדיטים כדי לספר לכם מי זה) - הגיע סקאטמן ג'ון ושירו "סקאטמן".

"סקאטמן" הוא מהשירים האלה שאנשים שונאים היום, אבל נזכרים איך בזמן אמת דווקא חיבבו ורקדו בכל מיני מסיבות כיתה. הזיכרון שלי ממנו הרבה יותר ברור. שנאתי אותו מהשנייה הראשונה ואני שונא אותו גם היום. כשהוא עדיין מתפקד כלהיט דאנס-רטרו לגיטימי ברדיו ובאירועים, סקאטמן ג'ון ממשיך לרדוף אותנו עד היום וככל הנראה עד יום מותנו. אי לכך הגיע הזמן לעשות מעשה ולהעמיד אותו במקומו.

מקור השם סקאטמן ג'ון נובע מהמלמולים של הטמבל הזה, בסגנון הסקאט, שירה שהמצאתה מיוחסת ללואי ארמסטרונג והיא רווחת מאוד בקרב ג'אזיסטים - כבר עולה לי האוכל - ובנויה על פליטה מלודית מאולתרת של הברות חסרות פשר (אריאל זילבר לעתים חוטא בקצת סקאט עם כל ה"בה-בופ-בי-די-בופ" שלו. גם אצלו זה מרגיז). בחיי שאם יש דבר שמעצבן אותי זה אלתורים. אני מתעצבן כששחקנים אומרים שהם "מאלתרים חלק גדול מהטקסט והבמאי נותן להם חופש", כאילו זה שהם ישחקו טוב את התפקיד שנכתב להם מראש זה לא מספיק (כי בנפשם הם הרי כולם אמני וודוויל), ומקבל את הסעיף כשמוזיקאים מחליטים, באיזה רגע ספונטני של השראה אלוהית לאלתר על הבמה. למשל לפצוח בשירת סקאט. וג'ון שלנו היה בהחלט אמן סקאט מכובד שהתפרסם בתור אדם עם דיקציה בלתי אפשרית שיכול לשורר לעצמו ג'יבריש בכל מקצב. אחרי שבמשך שנים היה ג'ון-פול לרקין פסנתרן ג'אז די כושל הוא עבר לברלין בתחילת שנות התשעים, שינה את שמו ל"סקאטמן ג'ון" והמציא את עצמו מחדש כזמר על גבי שירי דאנס שהפיקו לו שני דנים (ואכן יש דמיון בין ההפקה של "סקאטמן" לשירים של אקווה הדנים כי אתם יודעים, אין דבר גרוע יותר - גם לא אצל האיטלקים, הגרמנים ואפילו הבלגים - מדאנס סקנדינבי).

"סקאטמן" כבש את העולם בשנייה שהוא יצא. כל ה"בה-די-בי-בופ-דופ-דופ-דופ-דופ-בופ" הקטסטרופלי שיושב על מקצב הדאנס הכי נחות שאפשר, נשמע לאנשים משום מה כאילו שיש כאן איזה טוויסט והם באמת צדקו; במקום יורודאנס מאוס, קיבלנו יורודאנס מאוס + האלמנט הבלתי נסבל של הסקאט, שמעודד אלימות חריפה כלפי מי שנהנה ממנו. אם השיר בעצמו לא היה מספיק מרגיז הגיע הקליפ שלו, שלקח אלמנטים אופנתיים מהג'אז - החליפות, המגבעות והנגנים המהודרים (שכלל לא נשמעים בשיר) - והטמיע אותם לתוך הכפלה אינסופית של מסכים קטנים, שהופכים את היורו דאנס המאוס למאוס יותר. ואם לא נמאס לכם בעשר השניות הראשונות של השיר, מגיע הפזמון שיכול להוציא מהשלווה גם את הרגוע שבאדם עם צווחות "פה דה בה דה בה די פו פו פבה פה". מה שהכי מפחיד הוא שג'ון, בזכות הכובע והשפם המטופח נראה שם כמו דיטר מאייר מהצמד ילו - אחד ההרכבים האלקטרוניים החלוציים והגדולים בהיסטוריה - וגרם לבלבול קטן, שכן גם דיטר היה זמר עם דיקציה רצחנית ומכשפת.

הסיפור של ג'ון-ג'ון לא נגמר, ואחרי "סקאטמן" הגיע "סקאטמן וורלד" - להיט פחות גדול, אבל מאוס אפילו יותר! ג'ון שכלל שם את ה"פה-פו-פה-פה-די-בי" שלו לרמות חדשות של גועל וסתמיות. מכיוון שלקראת סוף האלף הקודם, בדצמבר 99, הלך סקאטמן ג'ון לעולמו ניסיתי בכל זאת למצוא משהו חיובי לומר על השיר הזה. לצערי לא הצלחתי.