פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מכללת סנפיר

      פליפר היו חבורה רועשת, הארדקוריסטית ומופרעת של נרקומנים שבלעדיהם לא היה גראנג'. דנה קסלר מפרפרת במים

      בגלל בעיות חוזיות ובעיות הפצה, במשך שנים היה קשה להשיג אלבומים מוקדמים של Flipper, אלא אם כן מצאת במקרה עותק בחנות יד שנייה. אני מניחה שזה בגלל שלחברי להקה נרקומנים יש נטייה לחתום על חוזים מפוקפקים. אבל לאחרונה הוציא הלייבל Water Records מחדש ארבעה אלבומים של פליפר: שני האלבומים הראשונים, אוסף של קטעים מוקדמים בשם “Sex Bomb Baby!” ואוסף כפול בהופעה חיה בשם “Public Flipper Ltd.”. אנחנו אומרים תודה ושמחים להיזכר.

      פליפר הוקמו ב-79' בסן פרנסיסקו, כשבמרכז ההרכב שני בסיסטים/סולנים: וויל שאטר וברוס לוס. האגדה על ההופעה המיתולוגית של הסקס פיסטולס במנצ'סטר, בעקבותיה הקימו כל הנוכחים להקות והולידו את הפוסט-פאנק המנצ'סטרי, היא די מוכרת. גם ההופעה של הסקס פיסטולס בסן פרנסיסקו בינואר 78', בה קבר ג'וני רוטן את הלהקה במילים המפורסמות "האם אתם לפעמים מקבלים את התחושה שרימו אתכם?", הוא סיפור רוקנרול מוכר. מה שקצת פחות ידוע זה שגם ההופעה הזאת הולידה סצינה: את סצינת ההארדקור פאנק של סן פרנסיסקו, שכללה את הדד קנדיז, האבנג'רס וגם להקה לא כל כך מוכרת בשם נגטיב טרנד, שעל חורבותיה נולדה פליפר.

      כיאה ללהקה שקמה משאיפת האפר של הסקס פיסטולס, אחת ההופעות הראשונות של פליפר התרחשה במועדון לחרשים. החרשים מן הסתם לא שמעו את המוזיקה, אבל הם נהנו מהויברציות. והם בטח נהנו יותר מהקהל בהופעות אחרות של פליפר. מספרים שהופעות שלהם היו אירועים כאוטיים במיוחד, במסגרתם או שכל הקהל עלה לבמה או שההופעה הייתה נמשכת ונמשכת עד שלקהל נמאס והוא הלך הביתה.

      מובי מתחזה

      מבחינה כרונולוגית וגיאוגרפית אפשר לשייך את פליפר לזרם ההארדקור פאנק האמריקאי של תחילת האייטיז, שצמח כתגובת נגד למשטר הרפובליקני שהשתלט על אמריקה מהרגע שרונלד רייגן נכנס לבית הלבן ב-81'. פליפר אפילו מוזכרים בסרט הדוקומנטרי "אמריקן הארדקור", שמתעד את הסצינה. הקטע הכי מצחיק בסרט הוא כשמובי טוען שהוא היה הסולן של פליפר במשך יומיים בזמן שוויל שאטר היה בכלא, אבל הלהקה הכחישה. מאוחר יותר קראתי ראיון עם ברוס לוס, בו הוא הסביר שמה שבאמת קרה זה שמובי היה ילד נודניק שהתעלק על הלהקה וביקש לעלות לבמה, אז הם נתנו לו. מה שלוס לא הבין זה מה גרם למובי להתגאות בזה - הם הרי נתנו לכל מי שרצה לעלות לבמה בכל מקרה.

      פליפר סיפקו אנקדוטות נחמדות להיסטוריה של ההארדקור האמריקאי, אבל גם אם הם זכורים בקונטקסט הזה, הם נשמעו שונה מאוד משאר להקות הסצינה. אם ההארדקור היה מהיר יותר, זועם יותר ואלים יותר מהגל הראשון של הפאנק, לא רק שפליפר לא היו מהירים יותר, הם היו איטיים יותר. איטיים, אבל מאוד רועשים ומאוד כבדים.

      פליפר ניגנו כמו דחפור מלא אנטגוניזם שרוצה לדרוס את כל מה שנמצא בדרכו, אבל לא ממהר לעשות את זה. הם נשמעו כמו להקת הארדקור על הרואין במקום על ספידים (שזה בדיוק מה שהם היו), מה שהפך אותם לחוליה המקשרת שבין פאנק לבין נויז. או אפילו בין פאנק לבין גראנג'. בקטעים מסוימים – במיוחד בהופעה חיה – הם נשמעו ממש כמו להקה מסיאטל מתחילת הניינטיז. ואולי זה רק בגלל שהם כל כך השפיעו על להקות מסיאטל מתחילת הניינטיז.

      נירוונה היו מעריצים גדולים – עד כדי כך שקריסט נובוסליק הצטרף ללהקה בתור בסיסט לפני כמה שנים, נסע איתם לסיבוב הופעות והקליט איתם בשנה שעברה אלבום, שעוד לא נמצא לייבל שיוציא אותו. נובוסליק בינתיים עזב את פליפר, בשל מחויבות אחרות, אבל הוא עשה את שלו. וגם קורט קוביין עשה את שלו, כשהלל את פליפר בראיונות ולבש חולצה של פליפר לעטיפה הפנימית של “In Utero” (בתמורה הקליטו פליפר קאבר ל"Scentless Apprentice" של נירוונה מאותו אלבום). חוץ מבמוזיקה של נירוונה, שומעים את ההשפעה של פליפר גם אצל סוניק יות, מאדהאני והמלווינס.

      עוד הבדל בין פליפר לבין הרבה להקות הארדקור פאנק אחרת היה שהם לא לקחו את עצמם ברצינות. הם היו מצחיקים ואהבו לעצבן. בהופעה במועדון מלא בסקינהדז הסביר וויל שאטר על הבמה שהראשים שלהם נראים ככה בגלל הכימותרפיה. ועל עטיפת הסינגל הראשון שלהם התנוסס "ילד תלידומיד" מעוות, מה שהוליד את הסברה שללהקה קוראים על שם "ילדי התלידומיד", שכונו "ילדי סנפירים", Flipper Babies. אני מנחשת שהם גם השפיעו על הבאטהול סרפרז.

      יש אינספור סיפורים על הימים הפרועים של פליפר באייטיז, אז התמלאה סן פרנסיסקו בגרפיטי של הדג הרצחני ששימש להם בתור לוגו. אומרים שברוס לוס היה מזמין אנשים לעלות לבמה ונותן להם להסניף אבקה שהיא או ספיד מעולה או זכוכית טחונה, אבל הוא לא מגלה מה מהשניים. פליפר לא לקחו את עצמם ברצינות, ובטח שלא את העולם מסביב, אבל הם היו מוכנים למות בשביל המויקה שלהם. את הגישה שלהם לחיים ניתן לייחס לשילוב של ניהיליזם, הרבה סמים, חיים דפוקים והעובדה שהגיטריסט היה במלחמת ווייטנאם.

      סבלו בשביל המוזיקה

      על אף כל המיתוסים סביבם, פליפר בגלגולם המקורי הוציאו בסך הכל שני אלבומים: “Album – Generic Flipper” שיצא ב-82' ו”Gone Fishin’” מ-84'. סגירת מעגל משונה אירעה עם ג'ון ליידון כשלהקתו אחרי הפיסטולס, PIL, גנבה את השם והעטיפה של האלבום הראשון של פליפר. בתגובה קראו פליפר לאוסף בהופעה חיה שלהם “Public Flipper Ltd.”.

      האלבום הראשון לנצח ייחשב לאלבום הקלאסי של פליפר, שאי אפשר לדמיין את הנויז והגראנג' של הניינטיז בלעדיו. זהו מופת של הפקרות רוקנרול מבולגנת שמשתרכת בכבדות משיר לשיר. האלבום מלא פידבק, הכלים לא תמיד מכוונים וקצב קבוע הוא אפילו לא בגדר המלצה. האלבום נגמר בלהיט, “Sex Bomb” – כמעט שמונה דקות בהם חוזרת על עצמה השורה "היא פצצת סקס, יה", עם כלי נשיפה וסאונד של שריקת פצצה שנשמעת כאילו היא מוקלטת מאחד ממחזיקי המפתחות החמודים האלה עם הכפתורים שעושים רעשים שהיו פופולריים באייטיז.

      האלבום השני של פליפר, “Gone Fishin’”, כבר היה אלבום ארטי יותר עם קטעים ג'אזיים ארוכים ומוזרים. בסך הכל יצאו לפליפר יותר אלבומים בהופעה חיה מאשר אלבומי אולפן, אבל בתור להקת הופעות, זה אך הגיוני.

      הסולן והבסיסט המקורי וויל שאטר מת ממנת יתר בסוף 87', אז הלהקה התפרקה. אבל היא צצה מחדש בניינטיז, כשהבסיסט ברוס לוס לוקח על עצמו את תפקיד הסולן, והוציאה את האלבום “American Grafishy”. עד אז כבר רוב חברי הלהקה היו נרקומנים. בסך הכל מתו עד היום שלושה מחברי הלהקה. ברוס לוס דווקא לא מת, אבל הוא נפצע קשה בתאונת דרכים, מה שגרם ללהקה להתפרק שוב באמצע שנות התשעים. ואז, אחרי עשר שנים של הפסקה הם התאחדו שוב ב-2005. כיום עולה לוס לבמה עם מקל הליכה בגלל הפגיעה בעמוד השדרה. באחד מאתרי המעריצים של פליפר נתקלתי בסיסמה: "פליפר סבלו בשביל המוזיקה שלהם – עכשיו תורכם". יש מתנדבים?