גם בסרט "Z32", הבמאי אבי מוגרבי לא תכנן להופיע בעצמו. למעשה, כשרק שמע על העדות המזעזעת של החייל שנשלח למבצע נקמה בשוטרים פלסטינים, הנמצאת במרכז הסרט, הוא בכלל חשב על הפיכת הסיפור לאופרה. אלא שכמו בסרטים אחרים של מוגרבי, כמו "איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב את אריק שרון" וכמובן "יום הולדת שמח מר מוגרבי", מוגרבי שוב מצא את עצמו בלב הסרט ולא רק מאחורי עדשת המצלמה. "המציאות טופחת לי בפנים בכל פעם", הוא מספר "ולא משאירה לי ברירה אלא להתערב. הרי הסרט התיעודי הוא לא שיקוף של המציאות, אלא ניסיון לספר סיפור בעיניו של הבמאי וזה המפתח להבנת ההשתתפות שלי בסרטים. שלב הקדם-הפקה והתחקיר שונים כל כך מהמציאות שמתקיימת במהלך העבודה על הסרט, עד שאני מרגיש שאני חייב להשתתף כדי למצוא פתרון לסיפור של הסרט"
הפתרון בסרט הוא שונה מאד. בחרת לשיר בסרט.
"אחרי שדיברתי למצלמה ואחרי ששיחקתי את עצמי, את אשתי ואת המפיקה שלי, הייתי חייב לרענן קצת, גם בשביל עצמי. אז אחרי שוויתרנו על הרעיון של האופרה, התחבטתי עם נעם ענבר מהבילויים, שכתב והלחין את השירים בסרט. החלטנו על הכיוון הזה ויצא שגם הפעם השתתפתי. לפחות אני עקבי"
הופעתו של מוגרבי בסרט היא לא האלמנט יוצא הדופן היחיד בו. "Z32" הוא סיפור עדות המועבר לקהל במספר מישורים, כשמעל כולם נובע רצונו של החייל לזכות במחילה על מעשיו בעבר. מוגרבי מבין כי הקרנתו של "Z32" בסמיכות גדולה יחסית למלחמה בדרום ובעזה, מעמתת את סרטו עם הקונצנזוס הרחב של הקהל הישראלי סביב פעילות צה"ל במלחמה. "הסרט יוצא בקונטקסט שלילי", הוא אומר. "במובן הזה, הסרט יכול להסביר מה עבר עלינו. לא סתם הוא נפתח בעדות מפורטת של החייל על מסלולו בצבא, הפגיעות הקטנות ועד לחטא המוסרי הגדול. רציתי להראות שהוא לא רוצח מלידה או מפלצת, אלא שיש תהליך חינוכי שבו מונחים היסודות למה שקורה לנו אחר כך".
אבל אתה מדבר על החייל, לא על האזרח. היכן נכנס האזרח בתהליך הזה?
"עברנו מתקופה שבה הזדעזענו מחלוץ שהרגיש מכה קלה בכנף לצורך אדיר שלא לספוג נפגעים במלחמה בעזה. אנחנו, האזרחים, מקבלים את הגישה הזו בלי להרים קול. אנחנו מסתכלים על הפגיעה הלא פרופורציונליות ב'בלתי מעורבים' כמו שקוראים לזה ומרגישים כאילו שיחקנו אותה. הכל הוא תוצאה של תהליך, שאני מראה אותו גם בסרט".
Z32", כמו סרטים אחרים של מוגרבי, עורר עניין גם מחוץ לישראל והוקרן בפסטיבל וונציה האחרון. לצד ההצלחה האדירה של "ואלס עם באשיר", מעלה "Z32" שאלות באשר לקשר בין הצלחה של קולנוע תיעודי-עלילתי המבקר את המציאות, למציאות עצמה. גם כאן, מוגרבי פסימי למדי. "לקולנוע אין שום יכולת להשפיע", הוא אומר. "את 'ואלס עם באשיר' ראו יותר ממאה אלף איש ונכתבו עליו עשרות מאמרים. כולם התרכזו באיכויות הקולנועיות שלו ולא התמודדו עם השאלות איתן ארי יצא לדרך. לחבר הכנסת הכי זוטר יש יותר כוח מכל סרט קולנוע ואולי טוב שכך אם לקולנוע היה את הכוח הפוליטי, אולי היינו הופכים למדינת שוורצנגר".
אם לקולנוע אין השפעה, למה אתה בעצם ממשיך לעשות את זה?
"בטח שלא בשביל להתעשר. אני בחובות מטורפים בגלל העריכה הדיגיטלית של הסרט. אני עושה את זה כי זה חזק ממני וזה בסדר, אני די נהנה מכל רגע".
**הקטע באדיבות ערוץ 8 ב-HOT**