קוקסי

העלילה של "הדוויג והשארית העצבנית" מספרת על ילד ממזרח ברלין בשם הנזל שאביו התעלל בו מינית. הנזל גדל להיות הומוסקסואל נשי במיוחד שחולם להגיע למערב, כאשר חומת ברלין משמשת כאן בין היתר כסמל לשלם החצוי. הדוויג (הפרסונה שהנזל עתיד לאמץ) נתפס חזק לאמונה ששני המינים וגם האהבה נולדו כתוצאה מכך שהאדם נחצה לשניים. הדוויג מרגיש כמו חצי של שלם - אם כי הוא לא ממש בטוח איזה חצי – והוא מחפש את החצי השני.

אשרת היציאה באה בדמותו של המאהב שלו, חייל אמריקאי שמוצב במזרח ברלין, וכל שעליו לעשות עתה זה לעבור ניתוח לשינוי מין, להתחתן עם האמריקאי ולצאת אל החופש. הנזל עובר את הניתוח (שקצת התפשל והשאיר שארית עצבנית), מאמץ את שמה של אמו ונוסע לאמריקה עם בעלו הטרי, רק כדי למצוא את עצמו כגרושה חסרת כל בטריילר בקנזס.

מהר מאוד היא מתאוששת, מתחילה להתפרנס מזנות ובייביסיטר ומתאהבת בנער תמים (מייקל פיט, המוכר באזורנו מ"דוסון קריק" ובאזורים מתקדמים יותר מהסרט החדש של לארי קלארק, "בולי"). הדוויג מלמדת את הנער את כל מה שהוא צריך לדעת על החיים, על אהבה ובעיקר על רוקנרול, ולאחר שתהליך החניכה הושלם, מעניקה לו את שמו וזהותו החדשים - טומי גנוזיס (גנוזיס זאת המילה היוונית ל"ידע").

הכל הלך יופי לזמן מה, רק חבל שטומי גנוזיס זנח את הדוויג בגלל השארית העצבנית שלה, גנב לה את כל השירים וניצל את הפרסונה שהיא יצרה כדי להפוך לכוכב רוק ענק מהז'אנר האביב גפני. מכאן והלאה המטרה של הדוויג היא להחזיר לעצמה את מה שמגיע לה, ולא מדובר כאן רק בזכויות לשירים, אלא בהרבה יותר מזה.

איזו דרך מתאימה יותר לספר את סיפורו של טראנסקסואל שחולם להיות כוכב רוק מאשר על ידי מיוזיקל/אופרת רוק? למרות שהדוויג ממקם את היצירה שלו בתפר שבין פאנק-רוק לגלאם כאילו היה ג'יין קאונטי בכבודה ובעצמה (שגם היא הפכה מוויין לג'יין בייסורים לא מעטים), לי העסק מזכיר יותר את "מופע הקולנוע של רוקי".

ואכן, "הדוויג והשארית העצבנית" נולד לפני כמה שנים בתור מיוזיקל באוף-ברודווי. "הדוויג" הגיע מהר מאוד למעמד קאלטי, ואז הרגיש שהוא בשל להפוך לסרט קולנוע, וזאת בדיוק הנקודה שבה זה נהיה בעייתי. צריך לקחת בחשבון שזהו סרטו הראשון של ג'ון קמרון מיטשל (היוצר של המיוזיקל והכוכב הראשי) בתור במאי, וזה אכן ניכר. מיטשל משחק את הדוויג ברגישות רבה, אבל כשזה מגיע לתרגום המופע הבימתי למדיום הקולנועי, התוצאה לא מצדיקה את המעבר הזה.

יש בסרט הרבה סצינות יפות מבחינה ויזואלית, וניכר שנעשה מאמץ לשבור קונוונציות קולנועיות (כמו למשל שילובי אנימציה, שלמרבה הצער נראים מקסימום כמו סרט סוף שנה א' במחלקה לאנימציה בקמרה אובסקורה), אבל זה לא עובד. העיבוד הקולנועי נראה מאולץ ובכל פעם שמתחילה סצינה שבה הדמויות מדברות, אתה רוצה שהיא תימשך כמה שיותר כדי שלא תצטרך להקשיב לעוד שיר. הטקסטים של השירים אמנם מעבירים את הנושאים שבהם הסרט עוסק (שאלות של ג'נדר, זהות ושלמות) בצורה טובה, אבל רוב השירים משעממים, בייחוד בהתחשב בכך שההשפעות המוצהרות של הדוויג אמורות להיות לו ריד, דייויד בואי ואיגי פופ. ברגעים מסוימים מצליחים הדוויג ולהקתו להזכיר את הניו יורק דולס, שזה תמיד דבר שנחמד להיזכר בו, אבל הבלדות פשוט מתישות.

זה אולי נשמע כמו רעיון מוזר, אבל לאור הבסיס התמטי המעניין והעלילה המוצלחת, אולי עיבוד לא מוזיקלי ל"הדוויג והשארית העצבנית" היה יכול להיות רעיון יותר טוב.