מכונית ספורט אדומה-מבריקה עם מנוע מדהים לוקחת סיבוב חד, מהר מדי, גנדרני מדי ומסוכן מדי. אתה צופה במתח, הלב מפרפר, אבל יש איזו ידיעה שגם לסיבוב הזה יהיה סוף טוב; היא תתאזן. המשחק עם הגבולות לא ייצא משליטה החיים של עובד. תמיד גדולים מדי לכל כיוון. לא סתם הוא הגיע לתל אביב מנתניה. גובה מטר וחצי, בוגר בית ספר דתי, לא רק היהלום של אמא שלו, אלא סטאר בלתי ניתן לעצירה, שהפך לסוכן שחקנים נוצץ ומטאורי במיוחד. ולא סתם המתחרים שלו, שהוא באמת הצליח לשקשק בשבע השנים הטובות שלו, עדיין עובדים והוא מקבל עכשיו הספד, אחרי מוות שהוא מפתיע ובלתי נתפש כמו כל דבר שעשה בחייו.
לעובד מחפוד היה טעם מדהים באנשים והוא השכיל להפוך את זה לקריירה. בתקופה שבה הסוכנות שלו בערה ולהטה מעלה-מעלה לא כל אחד יכול היה להתקבל אליה. אפשר היה לסמוך שתמיד בביקור שם יהיו אנשים שאולי מדורי הרכילות מציגים כפלקטים, אבל יש להם להם איכויות אמיתיות. עובד היה מתאהב ואז מחתים והוא ידע לאהוב בענק. לאנשים שהוא קיבץ סביבו היתה רגישות גדולה, חוזק, יופי אמיתי, גרעין של אמנים, טוטאליות ואציליות. אצל נטלי עטיה הוא התאהב ביופי ובראיית העולם של הנסיכה האמיצה. עם דנה אשכנזי הוא התאהב בחוש ההומור המצויין, בכנות ובמודעות העצמית המוחצת. הוא העריך כל גרם כישרון אצל ליאון רוזנברג, התאהב בנשמה של מיכל אמדורסקי והיה נאמן לה כל כך; לא הפסיק להנות משלל המעלות המופלאות של עטרה צחור. שמות מעולים עברו אצלו. עשרות גדלו אצלו.
בתקופת השיא הוא קיבל עמלות מעולות מהקמפיין של דפנה "המוקדנית" לבזק בינלאומי, החתים את בוימוולד, סגר לאנשים שלו פרוייקטים בחו"ל וחי כמו תופעה שהפכה את השנים בהן הוא פעל בתל אביב, לפרק שראוי לספר בו.
הפואה גרה הראשון
הבתים שהוא חי בהם היו תמיד מדהימים. מדי פעם הוא היה מודיע שעבר דירה ואז, מאחורי דלת בחדר במדרגות הכי סתמי, היתה נפרשת פתאום דירת ענק מופלאה, מרוהטת כמו בברלין, עם עתיקות פיוטיות שהוא הביא מהחיים שלו באירופה, מנורות מעולות, ריהוט נפלא הסלון התרבותי, המרגיע המושלם. באמבטיה היו תמיד גזעים עבותים של נרות ריחניים והסבונים הכי מעולים- ממלכה של אחד האנשים הכי מטופחים, מגוהצים ואופנתיים שיש.
מי שהיה נכנס למופע המלוטש של עובד, קיבל חוויות שאולי מצצו ממנו את המיץ, אבל היו כמובן בלתי נשכחות. את המיוצגים האהובים שלו, הוא היה לוקח, יום לפני אודישן חשוב, לסט מרוכז של עבודה על הטקסט אצלו בבית, ואז לריצה על החוף, לטייק אווי של אוכל מעולה בדירה, עבודה בלתי מתפשרת על האמונה ביכולות ואז, אחרי מסע שופינג קצר ועוצמתי, הוא היה לוקח אותם לביצוע המשימה יד ביד. אף אחד בשוק לא עבד ככה ואמנים התמכרו. הכל היה כמובן גם יותר מדי, אבל גם מושלם מאידך.
יום אחד הוא בא והודיע שאנחנו כותבים ביחד מחזמר. הכתבה שעשיתי עליו לעיתון "העיר" יצאה מונומנטלית, כי לא היתה אופציה אחרת, ואני קיבלתי מקדמה ונשכרתי למשימה. הוא שכר את קולנוע גורדון, שיפץ אותו במיוחד, לא התפשר על פליי בק, אלא הביא נגנים לבמה עילית, רב איתי שעות כדי שזה ייצא הכי מלודמרטי, רגשי ופשטני. ככה הוא רצה את זה. ליהק את יחזקאל לזרוב, גיל נתנזון ותמי ענבר המוכשרים. כשנחלשתי, אחרי יותר מדי לילות בלי שינה, הוא לקח אותי לפריז במחלקה ראשונה, הלין אותי בהילטון והזמין לי ברום סרוויס את הפואה גרה הראשון שאכלתי בחיי. היתה פרמיירה, המחזמר עלה אולי עוד פעם אחת ואז הוא איבד עניין. הדמות שמתלבטת אם היא אוהבת יותר גבר או אישה ומבקשת לגיטימציה לבלבול הזה, דיברה אל העולם. המסר של הלב השבור עבר, וזה הספיק. לא היה לו עניין להרווויח או להחזיר את ההשקעה.
ההתנהלות הרגשית הזאת כמובן גבתה מחיר. אחרי השנים הטובות הגיעו זמנים אחרים. עובד היה יוצא לחו"ל, סוחר קצת ביהלומים, עושה שיתופי פעולה, חוזר ונעלם שוב. לא הרבה ידעו מה באמת קורה איתו בשנים האחרונות מאז שנסגרה הסוכנות אבל בגלל האהבה הגדולה שלו לאנשים, למסעות בעולם, לאוכל טוב, לריחות מדהימים, לבגדים, לתיאטרון, לאופרה, לספרים, להורים המופלאים שלו לאחים שלו, לכלבה הבולימית שלו עדנה, ולכל שאר הדברים שהרכיבו את העולם הענק שלו, היה ברור שהוא לא יוותר. שהוא ימשיך למצות את כל הכישורים יוצאי הדופן שלו, גם אם האישיות שלו לא מקלה עליו תמיד. הסוף הזה, הנפילה הזאת היא טראגית ושוברת ממש. עובד אהב דרמות, זה נכון, אבל הגיע לו להתבגר ולהנות משקט אמיתי. לא כזה מהדהד ומטריד כמו שהוא השאיר אחריו.