טוהר מידות

אומרים שאלבום הבכורה של The Pains Of Being Pure At Heart הוא מושלם, וקשה להתווכח עם זה. הרביעייה הניו-יורקית הזו שהתפוצצה בפרצוף של כל ילד אינדי עם בעיות ביטחון עצמי מדומות, עושה הכל במסלול הנכון ובאסתטיקה המתבקשת - הם בחרו את השם שימשוך את תשומת הלב של קהל היעד שלהם, עברו דרך המלצות הבלוגים ופיטצ'פורק, נכנסו לכל רשימה אפשרית של "האומנים המבטיחים ל-2009", עיצבו את עטיפת האלבום הכי אופיינית וקלישאתית (ובכל זאת יפהפייה) ומעל לכל - כאילו שזה באמת משנה בעולם ההייפים - הביאו מוזיקה מעולה ומרעננת, כזו ששמענו אלף פעם לפני ובכל זאת לא ממש שמענו מעולם.

בניגוד נגיד ל-Crystal Stilts, שגם ניסו לאחרונה להחזיר את הסאונד האפל ועמוס האפקטים (שהאמת, נמצא בקאמבק תמידי), TPOBPAH קלים על כל אוזן שרק מוכנה להיפתח לכיוון. הם עושים שוגייז-פופ, אבל לא ממש מזכירים את החשודים המידיים שבאים לצד שם התואר "שוגייז" (מיי בלאדי ואלנטיין, רייד, ג'יזס אנד מרי צ'יין).

TPOBPAH בעצם הלכו לכיוון של להיות בל אנד סבסטיאן גרסת 2009, שזה אומר בל אנד סבסטיאן עם תוספת של לכלוך ברקע והתכתבות עם האינדי של סוף האייטיז. הם לא מתקשים בניסיונות או טיולים אל הלא מוכר, השירה תמיד בולטת מעל למוזיקה, הטקסטים חכמים ומתחכמים והמלודיה לנצח מלווה ולא מסתתרת. יותר מזה - הבכורה של TPOBPAH מזכירה את הבכורה של בל אנד סבסטיאן בכך ששתיהן הרגישו כמו קלאסיקת אינדי כבר בשניה שיצאו לאוויר - כל השירים בהן מושלמים, מדוייקים אך לא מחושבים מדי, ויכולים להתנגן שישים פעם ברציפות מבלי להמאיס את עצמם. עוד שניים-שלושה אלבומים כאלו, וגם TPOBPAH יהיו אחת מהלהקות האלו שממירות את בני הנוער הנכונים לעולם האינדי ומעניקות להם זהות ותחושת שייכות - ממש כמו בל אנד סבסטיאן - ומטרה נעלה מזו, אני לא יכול לתאר.

דה פיינס אוף ביאניג פיור אט הארט, "The Pains Of Being Pure At Heart"
(Slumberland)

אל "March of The Zapotec / Holland", האי.פי הכפול החדש של ביירות, אפשר להתייחס כאל אלבום לכל דבר. 11 שירים, 35 דקות ואיכות לא מתפשרת היא יותר ממה שאנחנו מקבלים מרוב האלבומים שיוצאים לאור. אבל זק קונדון - פסאודו יקה-פוץ - לא אוהב לערבב סגנונות, אז במקום לבלגן את השירים לרצף מיוחד ומעניין, הוא החליט לעשות הפרדה ברורה: "March of The Zapotec" הוא אי.פי של ביירות שהוקלט במקסיקו עם להקת לוויות בת 19 חברים ו-"Holland" הוא אי.פי של Realpeople, פרוייקט הסולו האלקטרוני שלו, שנוצר לפני שהקים את ביירות, כשעוד היה ילד מוזר בתיכון שלו. זה בכלל לא משנה שהשירים הוקלטו פחות או יותר באותו הזמן ושמתחת לז'אנר המוגדר שלהם מססתרת הפרסונה המאוד ייחודית של קונדון - אלו שני אי.פיז שונים, וכך יש להתייחס אליהם. נקודה.

כאמור, הא.-פי הראשון אמור להיות מושפע מהביקור האחרון של קונדון במקסיקו - מהלהקה המלווה, מהסביבה, מהאווירה הלטינית - אבל לי אישית זה נשמע כהמשך ישיר של שני האלבומים הראשונים של ביירות, שבכלל הושפעו ממזרח אירופה, מה שמעלה את התהייה המשעשעת בקשר לאותנטיות הביקור במקסיקו; אולי "מקסיקו" זה שם של שכונה בליטא? אולי באמצע מקסיקו יש מאהל צועני? אולי חברי הרכב הלוויות סתם הסתלבטו על קונדון ואמרו לו "שמע שמע, אלו שירי העם שלנו", תוך כדי שהם צוחקים כל הדרך לאולפן ההקלטות? בכל אופן, מקסיקני או לא, אין טעם להתלונן. מי שאהב את החומרים הישנים של ביירות לא יתאכזב כאן. מדובר בשירים טובים, כאלו שמערבבים את האינדי עם הבלקני. חלקם אינסטרומנטלים, חלקם עם שירה וכולם מוצלחים.

מה שצריך באמת לתפוס את תשומת לבכם הוא דווקא האי.פי השני, "Holland", שיפתיע את רוב האנשים שלא היו ברי מזל מספיק בכדי להחישף לאלבום הנדיר למדי של Realpeople וייסב הנאה מרובה לאלו שכן, בעיקר כי השירים פה אפילו יותר טובים, שלמים ובוגרים ממה שהיה אז. תחשבו על הקול המסתלסל של ביירות מעל למוזיקת לפטופים מינמלסטית ועדינה שהיתה יכול להיות הבסיס, נגיד, לקטעים של הוט צ'יפ (או בעצם, מנוגנים באלבום הסולו של אלקסיס טיילור). את "Venice" ו-"My Night With The Prostitute From Marseille" המצוינים אולי יצא לכם לשמוע בעבר, שכן כבר זמן מה שהם מסתובבים להם באוויר הדיגטילי, אבל חוץ מהם יש עוד קטעים מפוארים, כמו למשל "My Wife, Lost In The Wild" (שקצת מזכיר את שיתוף הפעולה של קונדון עם אלסקה אין ווינטר) או "No Dice" האינסטורמנטלי והכמעט רקיד. בין אם באי.פי כפול או סתם אל.פי, מקסיקני או בלקני, לא כדאי לכם להתעלם ממנו - אז אל.

ביירות/רילפיפל, "March of The Zapotec / Holland"
(Pompeii Records)