פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כל אנשי הנשיא

      "פרוסט/ניקסון" הוא פיסה של בידור הוליוודי מדרגה ראשונה, שנולד כדי לזכות באוסקרים. ישי קיצ'לס מצביע

      מבין חמשת הסרטים שמועמדים לאוסקר בקטגוריית הסרט, נראה לי ש"פרוסט/ניקסון", של רון האוורד ("צופן דה וינצ'י", "נפלאות התבונה") מקבל את הקול שלי. "מילק" של גאס ואן סנט אמנם מרשים ו"חשוב" יותר, אבל סרטו של האוורד – הטוב ביותר שלו מאז "צער גידול הורים" – הוא פשוט פיסה של בידור הוליוודי אולד סקולי מהמדרגה הראשונה, ועוד כזאת שרק הולכת ומשתפרת בצפייה שנייה. אין ספק שמגיע לו להביס את "נער קריאה", את "נער החידות" ואת "בנג'י באטן". ואין ספק שהוא, בניגוד ל"מילק" - הפוליטי, האמנותי והמדכא - נולד כדי לזכות באוסקרים.

      סחורה לוהטת

      הסרט מבוסס על מחזהו המצליח של פיטר מורגן (תסריטאי "המלכה"), שמבוסס בחופשיות על סדרת הראיונות שהעניק הנשיא המושחת, המודח והמושפל ריצ'רד ניקסון לדיוויד פרוסט – מנחה תוכניות אירוח בריטי – ב-1977.

      גם המרואיין וגם המראיין הגיעו למפגש המצולם (שחולק לכמה סשנים, ושארך שתיים עשרה שעות, בסך הכל) כששיאם מאחוריהם. שלוש שנים קודם לכן, הפך ניקסון לנשיא הראשון בהיסטוריה של האומה האמריקאית שאולץ לעזוב את הבית הלבן בבושת פנים, וזאת בעקבות חשיפת מעורבותו בפרשת ווטרגייט (ע"ע "כל אנשי הנשיא"). אם לא די בכך, העובדה שהנשיא פורד, שהחליף אותו בתפקיד, החליט להעניק לו חנינה מלאה, רק גרמה לאמריקאים צמאי הצדק לתעב אותו עוד יותר.

      פרוסט, מצדו, עדיין עשה חיל על המסך הקטן, אך ההצלחה באמריקה – בה כה חשק – נמנעה ממנו. באותה תקופה תוכניותיו הקלילות שודרו רק באוסטרליה ובבריטניה, ולמרות שיכול היה להסתפק בכך, הוא, והאגו שלו, רצו יותר. כל כך רצו, למעשה, שהם הסכימו לשלם לניקסון למעלה מחצי מיליון דולר מכיסם תמורת הזכות לשאול אותו כמה שאלות.

      הראיונות – שהיו לסחורה לוהטת עוד לפני שהתקיימו - סיפקו לשני הצדדים את הסיכוי לכבוש מחדש את אור הזרקורים. פרוסט ביקש להוכיח לקולגות שלו שיש להם עסק עם מישהו שהוא קצת יותר מטיפוס מחויך עם תספורת ממש מושקעת. ואילו ניקסון קיווה להשיב לעצמו מעט מכבודו האבוד. הוא האמין שפרוסט – שביום יום ראיין סלבס, דוגמת הבי ג'יז - לא יעשה לו חיים קשים מדי. הוא טעה.

      משתמש בהיסטוריה לצרכיו

      בשנים האחרונות ביסס את עצמו מורגן – שכתב גם את "המלך האחרון של סקוטלנד", ואת הדרמה הטלוויזיונית המצליחה "The Deal" - כמומחה מספר אחת בכתיבת תסריטים אינטליגנטים ומהנים ששואבים את השראתם מעובדות ומדמויות ציבוריות. כאן הוא מפליא להלביש את הנוסחה המנצחת והבלתי נלאית של "רוקי" על סיפורם של גיבוריו, והופך את סדרת הראיונות לקרב אגרוף עקוב ממילים וגדוש בניואנסים תיאטרליים יעילים.

      כמו ב"המלכה", גם כאן מורגן לוקח לעצמו את הזכות להשתמש בהיסטוריה לצרכיו ולא יהיה זה מופרך או מוגזם לומר שהוא מעוות במקצת את המציאות בשם הדרמה. אבל לא נורא. כי כמו שסלחתי לו על כך שהוא בדה מלבו מפגש דומע ופואטי בין הלן מירן לצבי, כך אני סולח לו על כך שב-"פרוסט/ניקסון" הוא בודה מלבו שיחת טלפון לילית בין ניקסון לפרוסט, וזאת משום שבשני המקרים מדובר בסצנות מצוינות.

      פרנק לנג'לה ומייקל שין – שגילמו את ניקסון ואת פרוסט מעל בימות התיאטרון – מעתיקים את דמויותיהם למסך הגדול בהצלחה ניכרת. לנג'לה בן ה-71 אמנם לא מאוד דומה לניקסון מבחינה חיצונית, אך ככל שהסרט מתפתח, אפשר לראות ולחוש כיצד הוא הולך לאיבוד בתוך התפקיד, וההופעה שלו היא לגמרי משהו שניתן לכנות טור דה פורס. התפקיד של שין קצת פחות מתגמל. הוא בעיקר נדרש להאזין ולספוג. אך השחקן הזיקיתי הזה (שגילם את טוני בלייר ב"המלכה") מצליח לספק את הקונטרה הדרושה, וכשסוף סוף מגיע הרגע הגדול שלו, הוא מסתער על הפרס עם רצח בעיניים ולבן בשיניים.

      השניים מקבלים גיבוי מלכותי מסאם רוקוול ואוליבר פלאט (שמגלמים את התחקירנים האידיאליסטיים של פרוסט) ומקווין בייקון וטובי ג'ונס (שמגלמים את היועצים של ניקסון). מבין הארבעה, דווקא ג'ונס הוא זה שגונב את ההצגה בתור סוויפטי לזר – עסקן חלקלק שיודע דבר או שניים על הטבע האנושי.

      שעתיים של דרמה רהוטה

      בתוך כל זאת, האוורד עושה כמיטב יכולתו שלא להפריע. הוא קיבל לידיים עסקת חבילה לא רעה בכלל – תסריט שלא צריך היה לשנות בו מילה + שני שחקנים מעולים שיודעים היטב מה נדרש מהם + כמה משחקני המשנה הטובים ביותר שבנמצא – ודומה שבגדול, כל מה שהוא צריך היה לעשות זה להפעיל את המצלמה ולהגיד אקשן. תודה לאל שהוא לא ניסה להתחכם.

      הראיונות של פרוסט עם ניקסון אולי לא היו כל כך חשובים, מכוננים ומשמעותיים כפי ש-"פרוסט/ניקסון" קצת מבקש לטעון. אבל דבר אחד בטוח: הם לחלוטין מספקים שעתיים של דרמה רהוטה ומקצועית שקשה מאוד לעמוד בפניה. עד לשבוע הבא, עת יעלה למסכים ה"מתאבק" – ללא ספק הסרט הטוב ביותר של עונת האוסקרים הנוכחית – זה בהחלט אמור להספיק.