לאבא שלי לא היה העונג לקבל לידיו את צו הפינוי שלו בעצמו. במקום זאת, הצו הגיע אלי במסירה אישית. "אתה תפונה בכוח מדירתך..." כך היה כתוב, ולרגע מקפיא אחד דימיתי שאני היא זו שתושלך לרחוב. ואז ראיתי את החתימה של בעל הבית של אבא, אדם שהיה מן הנשמות היותר נדיבות שהכרתי. אלו זוועות התרחשו שדחפו אותו לנקוט בפעולה הזאת? יכולתי לדמות את האהדה שלו ואת סבלנותו מתקשים לכדי נואשות, המהלך הקבוע של הרגשות שאבא שלי - גבר טעון בניגודים כה רבים עד שהיה ל?ב?לתי-אפשרי עצמו - עורר באחרים. שכר דירה שלא שולם, דירה גדושה בפסולת. הוא בלי ספק נתן לבעל הבית את הכתובת שלי ואחר כך ירד למחתרת. ההתנהגות הזאת לא היתה חדשה. תום פראנקס היה ספחת שנצמדה לחיים שלי מאז שאני זוכרת את עצמי.
בלי קשר למה שאני עושה למען אבא שלי, הוא תמיד מחבל בכך. אני שוכרת מנקה; הוא מפטר אותה. אני מביאה לו את הטפסים הנחוצים כדי שיקבל הטבות שהוא זכאי להן כאיש צבא לשעבר והוא לעולם אינו ממלא אותם. אני שואלת אותו אם הוא רוצה שאבוא אליו למסצ'וסטס ואעזור לו להתארגן, וחשה הקלה כשהוא אומר לא. אך כשהעניינים מסתבכים, אני היא זאת שהוא פונה אליה.
במשך שנים עצמתי עיניים. היתה הפוגה. לא הגיעו קריאות מצוקה. לא היו טלפונים מנושים. האם יכולתי להעז ולקוות שהשתחררתי ממנו לבסוף? ברור שלא, ודאי שלא. הודעת הפינוי גוררת בעקבותיה אזהרות נוספות. החשמל, הטלפון, הגז, כולם עומדים להיות מנותקים. הוא מתגורר בבית שהוא מלכודת אש, אסון תברואתי, נורא למראה, ואם לא אתגייס להצלתו, הכתובת הבאה שלו - של ג'נטלמן מושלם שכמותו - תהיה בבית המחסה העירוני.
איך גבר כה חסון שבשנות השמונים לחייו עדיין מסוגל לנצח בתחרות קליעה למטרה, אינו מצליח לפתוח את הדואר שמגיע אליו? איך מישהו שמאוהב בעיקשות כזאת בעצמאותו מרשה לעצמו להגיע למצב כה מסוכן?
אחוזת-זעם, אני לוקחת את בתי בת השש, א?יימ?י, משאירה מאחורי את בעלי ובני, ונוהגת מניו יורק לביתו של אבא בעיר הקטנה מילפורד, שנמצאת במרחק 65 קילומטרים צפונית-מערבית לבוסטון.
אבא שלי פותח את הדלת ומעניק לכל אחת מאיתנו חיבוק דובי. למרות שזאת שעת אחר צהריים מוקדמת, הוא לבוש בחלוק מגבת כחול כה מחורר, עד כי הוא נראה כאילו רוסס ביריות תת-מקלע. זיפי זקן מצמחים מסנטרו, שערו העדין החום משתלח לכל עבר בזוויות מוזרות. אני חייבת להודות, שאפילו כשברכיו הבולטות מציצות מתחת לחלוק שהוא לובש, יש משהו סלעי במראהו של אבא. גובהו 1.92 מ', עצמותיו גדולות, מצחו גדול, סנטרו גדול, עיניו הכחולות המלחלחות מוגדלות מאחורי עדשות משקפיו, ואפו הרומי נעשה גבשושי בזקנתו. חיוך החצי ירח שלו, שמעליו מתנוססת שפתו העליונה הדומה לש?פת-צפרדע, מאיר את פניו. זה החיוך שהצית התנהגות לא ראויה גם אצל הנשים העמידות ביותר.
"הו, אתן לא יודעות כמה טוב לראות אתכן," הוא אומר. אחר כך הוא מוליך אותנו לתוך המטבח במחווה אבירי, שבנסיבות הקיימות, נראה קומי. אני נדחפת כדי לעבור אותו אל החדר הבא, הולכת במעבר צר שמתפתל מחדר העבודה אל הסלון; זהו בעצם קניון שמתוחם משני צדדיו במגדלים מתנודדים של קופסאות קרטון. לבי צונח בעודי מתבוננת בערימות העיתונים ודפי הפרסומת שמכסים כל משטח פנוי, חוץ משטח קטן על הספה השמור לישבן המרדני שלו.
הוא מניח את ידיו על כתפי ומנחה אותי בזריזות בחזרה אל המטבח, בעודו מפנה ערימה של מכלי קלקר מכיסא במטבח. "אולי תשבי?" הוא שואל ודוחף את הכיסא ישר אל מאחורי ברכי.
שכחתי אותה, את הפרסונה האבירית שלו. אפילו עכשיו הוא לא איבד אותה. ברוב טקס הוא פתח תמיד דלתות לפני נשים והציע להן בזריזות את המושב שלו. "בבקשה" ו"תודה רבה" נושרות לעתים קרובות מבין שפתיו. אני מבינה עתה שהמליצות האלה הן סוג של מרפא מפני שהוא אסיר תודה עד מאוד על תשומת הלב שהן מביאות בעקבותיהן.
"בבקשה," הוא מפציר בי, "הניחי לי להציע לך משהו לשתות."
"לא תודה, אבא," אני אומרת. מה אנחנו יכולות לצפות שיימצא במקרר שלו? חלב חמוץ? מיץ תפוזים מעופש?
"אמא," צורחת איימי ומושיטה לעברי קופסה פתוחה של דגני בוקר מסוג וו?יט?יס שמצאה על הדלפק במטבח. "הם זזים!" אנחנו ממשיכות לבחון עוד חצי תריסר קופסאות פתוחות של דגני בוקר, כולן רוטטות מתנועת הזחילה של חדקוניות הדגן. מעל קופסאות הקרטון יש תצוגה של שקיות ניילון. אני פותחת אותן מתוך סקרנות. בשקית הראשונה: פנס כיס, משחת גילוח, חבילה של טבליות טאמס. בשקית השנייה: פנס כיס, משחת גילוח, טאמס. בשקית השלישית: פנס כיס, משחת גילוח, טאמס. אני נמצאת בסרט שחוזר לאחור ומתחיל מחדש פעם אחר פעם.
"אבא," אני נאנחת ופונה אל הגבר שעומד שם ומחייך בבלי דעת, "מה עשית כאן?" אני על סף בכי. "למה אתה עושה את זה? רק תסתכל! תסתכל על הבלגן הזה."
צווארו משתרבב כמו צווארו של צב. הוא מציץ לימין, מציץ לשמאל, מציץ למעלה. "למה את מתכוונת בדיוק?" הוא עונה בתשובה.
אבא נולד בשאמפיין, אילינוי וזכה לשם תומס אדוארד פראנקס. הוא היה בנה היחיד של משפחה אמידה אך צנועה. לאביו, גבר בעל זקיפות קומה מוסרית, היתה חברה לביטוח והוא כיהן גם כראש העיר. אמו היתה פסנתרנית שלא הגיעה למימוש הקריירה שלה, וכשגילתה שבנה נטול שמיעה מוזיקלית היא איבדה את העניין בו. נראה היה שלא אכפת לו. הוא היה עסוק יותר מדי ברכישת מיומנויות באופן עצמאי. הוא היה לצלף מושלם באמצעות ציד נקרים וסנאים למען החוואים המקומיים. הוא בנה מעבדה כימית במרתף הבית וגרם לפיצוצים בשולי העיר, עד שמשטרת שאמפיין שמה קץ לדבר. בגיל תשע עשרה הוא כבר שילם עבור לימודיו באוניברסיטה של אילינוי, שבה קיבל תארים בכימיה והנדסה. ג'נרל אלויס, מפעל שהתמחה ביציקות מתכת בשיקגו, זיהה את כישרונותיו ושכר אותו לעבודה מיד עם סיום לימודיו בקולג'.
הורי נפגשו מתישהו ב-1940, כשתום ניגש לדלפק בכלבו מארשל פילדס שם מכרה לוריין גרבוני משי. אמא אמרה שהוא נחשב למבוקש מאוד בחברה המקומית: גבוה, נאה, פיקח ומאופק. השותפות שלה לדירה בשיקגו נשבעו לחטוף אותו, אבל היא, שיחקה את הקשה להשגה וזכתה בו. היא נולדה למשפחה ידועה מן המערב-התיכון, משפחת סאונל-לוויט, שבבעלותה היתה בעבר כמעט כל העיר קאנקאקי, אילינוי. אבות אבותיה כללו אחת מגבירות החצר של המלכה ויקטוריה, בישופ? מקונטיקט וכובען מלונדון. אנשים נהגו לתאר אותה כנערה יפה בעלת שפתים מלאות, עיניים כחולות גדולות, ואישיות מלאת חיים. הם גם אמרו שהיא חכמה וחסרת רחמים, ושמתחת לשאננות שלה היא נחנה בשנינות קטלנית.
הם נישאו ב-17 בנובמבר, 1941. תום התגייס לצי האמריקאי בסוף 1942 כצוער והוצב לתפקיד חודשים אחדים לאחר מכן. לאחר המלחמה הוא פילס את דרכו במעלה התפקידים בג'נרל א?לו?יס עד שהגיע למעמד של סגן נשיא החברה. אחר כך, אחרי שנים של הריונות שהשתבשו, נולדתי אני. שש שנים אחר כך הם הפכו להורים לאחותי, ברברה פנלופה. אמא בחרה בפרבר מסוגנן בבוסטון, והעבירה אותנו לבית רחב-מידות בסגנון טיודור, בוול?ס?ל?י, מסצ'וסטס.
אמא היתה המוח מאחורי חצי תריסר ארגוני צדקה. עליזה ומצחיקה, היא חילקה מתנות ללא סיבה, הציעה עזרה בנדיבות לחברים בצרה, והיתה בדרך כלל מושא להערצה. אבא שלי, ההפך הגמור ממנה, נחשב למתבודד וחש בנוח כשהעביר את הזמן בעצלתיים ליד שולחן המלאכה שלו במרתף, יותר מאשר בשיט במעגלי החברה. עם זאת, הוא היה רקדן אלגנטי, ידע לבצע צ'רלסטון תוקפני, וליווה את אמא ברחבי העיר כשנדרש לכך. הם נסחפו לתוך נשפי ואלנטיין וערבי התרמה של הפילהרמונית של בוסטון, בשמלות נשף משיפון ובעניבה לבנה ומקטורן כנפיים, והם כיבדו בנוכחותם ארוחות ערב חגיגיות מוולסלי ועד בוסטון. אמא שלי עמדה בראש חוג ידידי האופרה של בוסטון והיתה כפופה לבמאית והמנצחת שרה קולדוול. היא הכניסה את בעלה לתפקידי ניצב בכמה הפקות. היא אהבה לספר את הסיפור, איך בהיותו חבוש בכובע של כומר ולבוש בגלימות ברוקד, ובעודו נושא צלב גבוה לצורך תפקידו ב"בוריס גודונוב", הוא כשל במורד כמה מדרגות וכמעט ששיפד בישופ.
***
שנים לאחר מכן, אחרי שאמא מתה, אבא, אז בשנות הששים לחייו ומובטל, הטיל פצצה על ראשי ועל ראשה של פני: הוא היה כמעט חסר כל. המצב הפיננסי של הורי היה בכי רע, ידענו זאת, אבל לא ידענו שהמצב כה נורא. היה עלינו למכור את בית ילדותנו האהוב ולעשות זאת במהירות. פני ואני ארזנו כמאה קרטונים, שהכילו לא רק את תכולת הבית, אלא גם את ירושת המזכרות של שלושה דורות של סבים משני הצדדים של המשפחה. שמרנו כל כפתור שנהב, כל כלי סדוק לאפיית פשטידה. בשנים שחלפו מאז, רוקנו, פני ואנוכי, כמה מהקרטונים, אך רובם התלוו אל אבא שלי, תחילה לביתו הקטן החדש בהופקינטון הסמוכה, ואחר כך, כשהנסיבות הכלכליות שלו הורעו אף יותר, הכול עבר יחד איתו רחוק עוד יותר, לדירה הקטנה הזאת במילפורד. בעודי נדחקת לעבור את ערימות הקרטונים, נראה לי שהוא מעולם לא פתח אפילו אחד מהם.
אחרי שאנחנו מגיעות, אני שוכרת את שירותיהם של בחורים מקומיים שישליכו החוצה את מצבורי המזון המקולקל, יקרצפו את המטבח, ויגררו את העיתונים החוצה אל מכל האשפה; אבא שלי הולך בעקבותיהם הלוך ושוב בעודו שואג במחאה, "אני יכול לעשות את זה בעצמי!" זאת תמיד היתה המנטרה שלו. בעקשנותו הוא חסם את הגישה לחייו כמעט בפני לכל אחד. הוא הרחיק את אשתו, בנותיו, חבריו, עמיתיו לעבודה. נכפה עלי תפקיד בלתי אפשרי, דמות נודניקית שכנגדה הוא חייב לשחק את משחק החמקנות, ההסתתרות, ההשתופפות, הסרבנות. אני שונאת להיות בצד של אמא שלי, בתפקיד שגם הוא וגם אני סלדנו ממנו.
מאז שנולד בני ג'וש, לפני שלוש עשרה שנים, ניסינו אבא שלי ואני להגיע לאיזה בסדר הדדי, אף שכל מילה שאנחנו מחליפים נשמעת לי מאולצת. בעלי, בוב, ואני, מזמינים אותו לעתים קרובות לבוא למטעי התפוחים שלנו בפישקיל, עמק ההאדסון שבצפון מדינת ניו יורק. אך הוא תמיד מבטל את בואו ברגע האחרון: הוא חולה, הוא עייף, אין לו חשק לנהוג. האם המחיצה שבינינו מכאיבה לו מדי? לעולם לא אדע כי הוא ודאי לא יודה בדבר. הוא מתחמק מפני באותו אופן. רק לעתים רחוקות הוא טס לקליפורניה כדי לבקר אותה. אני יודעת שהוא מעדיף להיות איתנו ועם הנכדים שלו יותר מאשר עם כל אחד על פני אדמות. אך הוא תמיד פוחד ממשהו; זה גורם לו להדביק את עצמו לספה המעוצבת בסגנון המלכה אן, הספה שהיתה פעם גאוותה של אמא שלי, ועתה היא קרועה, ברוקד הקטיפה שלה, שאיבד את צורתו, שחוק לגמרי. זה גורם לו לפתוח את הדלת כדי חרך צר בלבד, כשהשכנים באים לבדוק מה קורה איתו; זה גורם לו לשלח אותם במהירות לדרכם בלוויית מנוד ראש וחיוך.
אחרי בולמוס הניקיון היסודי, איימי ואני מתחילות להגיע בכל סוף שבוע כדי לעבוד על הדירה של אבא שלי. אנחנו רוצות להפוך אותה למקום שאפשר לחיות בו, ובכנות, זאת הקלה להסתלק מן הבית שלנו. בבית בניו יורק זאת התקופה של הבנים נגד הבנות. ג'וש ואני היינו תמיד קרובים עד מאוד, אך החל מהרגע שגיל שלוש עשרה פגע בו, הוא הבהיר שאפילו שיחה עם אמא שלו היא כיף גדול כמו טיפול שורש בגיהינום. המאבק בינינו גרם לבוב להתייצב לצדי, אך כשהוא נלחץ, הוא מצדד בג'וש. אחרי הכול, הוא אבא לא צעיר והוא אוהב שבני הצעיר מצדד בו. איימי, לעומת זאת, היא החברה המיוחדת שלי. שתינו התחלנו ממש ליהנות מן הנסיעות צפונה, למילפורד. אבא שלי אוהב את נכדתו המוזרה, עם שיער אליסה-בארץ-הפלאות שלה ושפתיה המעוצבות בצורת לב. הגבר הלא-מחייך הזה מתעורר לתחייה בנוכחותה. לפעמים הוא מדמה את כפות ידיו לכנפי ציפור ומנופף בהן לעומתה.
לפעמים הוא תוקע את אגודליו באוזניו ומנופף בידיו לעברה. היא גומלת לו בפרץ צחקוקים. לעתים הוא רק מביט בה ואומר, "נסיכה קטנה שלי."
פעם, הייתי אני הנסיכה הקטנה שלו. רק הוא ואני וטלסקופ ענקי באמצע מדשאה ספוגת טל. הוא קנה לי אותו כשהייתי בת חמש. באביב, בקיץ, בסתיו ובחורף, יצאנו לצפות בכוכבים; לטשנו עיניים, לחי אל לחי, דרך העדשה הגדולה שהוא קיבע בעצמו, כמו תאומי כוכבים מכורבלים בתוך הכתר הצפוני.
ינואר הוא החודש החביב עלינו. למרות שהקור מזניק לעתים את האסתמה שלי, זה הזמן שבו קבוצות הכוכבים החביבות עלי נמצאות גבוה בשמים. הוא מרים אותי בעודי רועדת מתחת לשתי שמיכות, עיני מתרחבות אל מול פלא הגלקסיות. "תביטי, סינדי, תביטי לצד שמאל. את רואה את שלושת הכוכבים הנוצצים? מה הם?"
"חגורת אוריון, אבא!" הלוחם האדיר מגיח לאט כשאבא מצביע על כל כוכב וכוכב, מעניק חיים לראש, לברך הזוהרת, לענן הגז האדום שהיא בטנו: אוריון, חרבו אסופה לאחור, כה גבוה, שהוא יכול לבוסס בים העמוק ביותר ואף לחצות אותו.
"אה-ה, אני חושב שהפעם הוא עומד לצוד את השור טאורוס."
"לא, אבא, הוא רודף אחרי הארנבת, הוא עומד לקצץ לה את הראש."
"מה שמה של הארנבת, סינדי?"
"ליפוס!" אנחנו מסיירים על פני האחיות הפליאדות, הסרטן הנחפז לו, הכלבים הצדים בצמדים.
לפעמים הכוכבים שזוהרים כמו מטבעות הזהב בחלוק המשי של אמא, גורמים לי לקוצר נשימה. אני מנסה להחריש את הצפצופים בקנה שלי, אבל אבא תמיד יודע. הוא שומע את החתולים מייללים בחזה שלי והוא נושא אותי משם, ואנחנו משאירים מאחור את הגלקסיה האהובה עלי ועוברים למיטה קרה ולחה.
כשאני בת תשע או עשר אני יכולה כבר לעמוד על שתי רגלי ולהסתכל דרך העדשה. שוורים וחרבות מפנים דרכם לערפילית, כוכביות, אנרגיות של גלקסיות מרוחקות ביותר, התפוצצויות שמימיות. "מה נמצא מאחורי התבל, איך זה נראה?" המחשבה מכשפת אותי, גורמת לי רעד. "מה זה, לדעתך, הריק?"
"זאת שאלה טובה מאוד, ואני ממש לא יודע את התשובה."
"אבא, אני חושבת שאלוהים נמצא מעבר לשם." אני שייכת לכנסייה האפיסקופלית, ספגתי את האינדוקטרינציה של אמא, והוא משהו שהיא מכנה "אתיאיסט מקולל."
הוא מבריג החוצה את העדשה. "אולי את צודקת," הוא אומר ברכות.
***
כשהתבגרתי, הושלכנו אל מחוץ למסלול כוכב הלכת שהחזיק אותנו יחד. הוא נעדר מן הבית יותר ויותר, נסע למסעות עסקים מסתוריים. הטלסקופ החליד לאט במוסך. יש נשיקות נקרניות על הראש, כשהוא יורד לחדר המלאכה שלו. אנחנו משחקים משחקי לוח אחדים, אבל מחשבתו נודדת באמצע. הוא מתנהג אלי כפי שהוא מתנהג כלפי כל המבוגרים: בריחוק, בלתי חדיר מבחינה רגשית, נוסע למקומות שאני לא יכולה להגיע אליהם. אני נלכדת בתוך מבוך: אבא שלי מתנהג כאילו הוא אוהב אותי, אך אם זה באמת כך, למה הוא כל כך מרוחק? כמו מישהו שישותו האמיתית נבלעה לנצח במלתעות בור גדול ושחור.
כל קופסת קרטון שאני פותחת עכשיו מזכירה לי את החידות והתענוגות של ילדותי. בתחתית אחת הקופסאות אני מוצאת תקליטים ישנים: מוזיקת דיקסי, ראג, האוסף השלם של אלבומי נאקלס או'טול.
אני שומעת את מקצב צעדיו של אבא כשהוא חוזר הביתה מהמשרד, מעיף את הכובע שלו, פונה אל הפטיפון, אותו הסוותה אמא בדמות שולחן פינתי קטן בסגנון צרפתי פרובנסלי, והוא מוריד עתה את אריך הנגן של אזיו פינצה מעל הפטיפון ושם במקומו תקליט של נאקלס או'טול. פסנתרן הראגטיים החביב עליו יכול היה להניע את אצבעותיו במעלה ובמורד מערכת הקלידים במהירות רפרוף כנפי ציפור קוליברי. אבא היה עומד מעל הפטיפון, טופף ברגלו ומקיש באצבעותיו. תמיד ידענו שאבא מתקלח כששמענו את קול הבס התת-מימי שלו רועם "בם-בם, בם-בם." לרוע המזל הוא יכול היה לשיר היטב רק שני צלילים, וזאת היתה הסיבה שהוא ייחד את שירתו לחדר האמבטיה בלבד.
לפעמים הוא היה לוקח אותי לניו יורק לשמוע תזמורות כמו דוכסי דיקסי. היינו יושבים באיזה מועדון לילה אפוף עשן, רגלי משתלשלות מכיסא הבר. האבא השתקני שהכרתי מהבית היה נעלם, ובמקומו הופיע גבר נרגש, שתופף בידיו בעונג רב על דלפק עץ המהגוני למקצב הקלרינטים, הסקסופונים והתופים. עכשיו הוא אפילו לא מאזין לג'ז. הפטיפון סולק כבר מזמן והוא מעולם לא החליף אותו בחדש. אם נקלס קיים עדיין, הוא נמצא אי-שם בראש של אבא שלי.
קופסה אחרת מכילה ערבוביה של כלי חרסינה שבורים, עטופים ברצועות של חומר בידוד ורוד, חפיסות קלפים, ניירות, מטבעות, רשת לציד פרפרים שאבא הכין מרשת ירוקה, וכמות מסוימת של כדורי רובה מעשה בית שהתגלגלו להם בתחתית הקופסה. כדורי רובה ופרפרים, צירוף ביזארי של תחביבים. אני מניחה לגלילי העופרת לנשור מבין אצבעותיי.
ריחות ילדות: מרק אפונה מבעבע על הכירה, כלב רטוב, רדיאטורים חמים, גרביים ספוגים זיעה, פרחי שושן בסלון. כל הניחוחות שלא היו לי. במקום אלה, עלו וריחפו מן המרתף ריח חם ומר של אבק שריפה וריח של עופרת מותכת, כשאבא, ספון במאורה הקודרת שלו, יצק בקפדנות את התחמושת שלו. הוא התיך כדורים ישנים על פלטה חמה מיוחדת וזרה לאטו את אבק השריפה לתוך טורי שקעים בתבנית. בהיותו אלוף בירייה למטרה, הוא קבע בעקשנות, שהכדורים שהכין בבית היו מדויקים יותר ביכולתם לפגוע במטרה. הריח הצורב פשט על הכול ואמא שלי היתה צועדת נרגזת ברחבי הבית, כשהיא מתיזה מי בושם לאוויר בניסיון שווא לכסות על הצחנה.
קופסאות הקרטון גדושות בעדויות לתחביבים האחרים שלו. אני מוצאת פרוטוקולים ישנים של פגישות החברה לאנטומולוגיה של קיימברידג'. הוא היה פעם סמכות בענייני חרקים ויושב ראש החברה, שחקן ברידג' שהשתתף בתחרויות, וסמכות בכל הנוגע לסצנת הג'ז. היה לו רישיון טיס והוא הטיס מטוסים, וגם תפס דג חרב גדול שזיכה אותו בפרסים. היה לו פעם אוסף של כרכים כבדים מתקופת מלחמת האזרחים באמריקה, והספרים מילאו שתי כונניות ספרים מקיר לקיר, רבים מהם היו בהוצאה ראשונה. אחרי שמיצה את הנושא, הוא העניק את רובם לאיזו ספרייה. עכשיו התחביבים היחידים שלו הם עישון בשרשרת וקריאה בכתבי עת שעוסקים בנשק.
קופסת הקרטון הבאה, מוכתמת ומתפרקת בנגיעה, מלאה ביצירות נפלאות של מלאכת יד - מפיות ברוקד ישנות ומצעי כלים עשויים תחרה המוכתמים בצבע החום של הזמן, שמלות של תינוקות שאמא רקמה עליהן רקמת צלבים, כותנות לילה זעירות, אסופות באזור החזה, אותן לבשה, קרוב לוודאי, בימים הראשונים לנישואיה. אני נוגעת באצבעותיי בסוודר מתפורר מעוטר בוורדים ממשי שהיה שייך בוודאי לאיזו סבתא רחוקה. אני אוהבת למצוא את החפצים האלה, את הריח המעופש, את מיניאטורות הרקמה, את המחשבה על אותן ידיים זהירות המבקשות לדייק ואשר טרחו על הבד מתחת לאור קלוש.
קופסת הקרטון שמתחת לאלה מסומנת במילים "המגירה התחתונה של השידה של אמא". במגירת הסתרים, שבה, כך ידענו פני ואני, היא שמרה מתחת ללבנים דיאפרגמה מפלסטיק ורוד ומכתבים מאהוב ישן בשם ג'ימי גרין. היא דיברה על גרין בגעגועים. הוא היה לרופא מצליח. בשעה שחשתי רחמים כלפיה, הייתי מדמה שהיא נישאה לו. בשלושת העשורים שחלפו מאז מותה של אמא, לפני ולי לא היה אומץ לבדוק מחדש את תוכן המגירה של אמא . בתוך הקופסה אני מוצאת את חלוקי הלילה מהסאטן שהיא כה אהבה. היא קנתה אותם בגווני פסטל. הם מדולדלים עתה, עצובים, טחובים. אני מוציאה מן הקופסה בקבוקים שמעוצבים כיהלומים ועדיין מדיפים ניחוח קל של הבושם האהוב עליה, שאלימאר; אני מוציאה תחתונים ארוכים לבנים, חזיות גדולות עם קרסים שזוחלים כמו מרבי-רגליים במורד הגב, מחוכים עצומים שהצהיבו עם הזמן בעלי גומי קרוע ומתפורר.
אני פונה אל הקופסה הבאה המלאה במסמכים ישנים של אמא. אני מוציאה מהן חבילות ומשליכה אותן לפיה של שקית האשפה הגוחנת לעברי בשקיקה כמו דג טורף.
***
אני מביטה לעבר אבא שלי. ידו הגדולה, המשורגת כלי דם, נחה על כתפה של איימי. הם יושבים על הספה בסלון צופים במערבונים. הוא אוחז בסיגרילו הרגיל שלו. שביל של אפר מתפתל במורד חולצת הפלנל המשובצת שהוא לובש מתחת לאותו חלוק אמבטיה מהוה. אני מתביישת להסתכל בו. זה הגבר שלבש חליפות קשמיר כחולות, עניבות ממשי אמיתי, ממחטות לבנות רעננות הציצו מן הכיס שלו. האיש שטפח על שפתיו במפית, הצית את הסיגריה שלו במצית כסף, והשתמש במי גילוח זולים, אינגליש לת'ר, רק מפני שאני הענקתי לו את הבקבוק.
פתאום אני מריחה משהו. "אבא, מה אתה עושה!" אני צורחת. הוא חורך חור במכנסיו. הוא מביט בסיגרילו שלו בעיון ואחר כך מרחיק אותו ממכנסיו.
"יכולת לשרוף את עצמך!" אני אומרת.
"המכנסיים האלה הם חסיני אש," הוא משיב בקולו הסמכותי העמוק. "אני לא לובש מכנסיים שעלולים להתלקח."
"על מה אתה מדבר? כל סוג של מכנסיים יכול להתלקח! אני מתכוונת שברגע מסוים הם יבערו, הם יעלו בלהבות אם תתנמנם." אני סוקרת את החדר; העדויות לחוסר הזהירות שלו נמצאות בכל מקום. "תסתכל על כל חורי החריכה האלה, על המכנסיים שלך, על השטיח, על הכיסוי של הספה."
"אני זהיר מאוד, אני יודע מה שאני עושה," הוא משיב. הוא היה תמיד מוטרף בכל הנוגע לאש כשהייתי ילדה; הוא היה בוחן אותי לאחר שכיביתי גפרור בנשיפה, לראות אם אבצע את הפשע הנורא מכל - השלכתו לפח האשפה לפני שהוא כבה לחלוטין.
"אתה לא מכבה את הסיגריה שלך, זאת הבעיה," אמרתי וניסיתי לשלוט בקולי. "בין נשיפה לנשיפה, אתה רק אוחז את הסיגריה בין האצבעות. כל הבית עלול להישרף והשכנים בקומה שמעליך לעולם לא יספיקו לצאת. הם יצרחו ויישרפו ואף אחד לא ישמע אותם!" הדירה שלו נמצאת בקומה הראשונה של הבית, ובדירה שמעליו מתגוררת אישה בגיל העמידה עם בתה הבוגרת.
"את מגזימה בפראות."
אני מסתובבת בזעם והולכת למטבח ומתחילה לעבוד על המקרר שלו; אני משליכה החוצה את כל מוצרי המזון שנצברו שם מאז סוף השבוע שעבר ושתוקפם פג. אני חוזרת ותוקעת את ראשי בפתח הסלון. "אתה מתנהג בחוסר אחריות!" אני צועקת ואז שבה למקרר, מפילה שם קופסה של גרגרי יער, שולחת אותם בטיסה על פני כל החדר, אוספת אותם ומפילה אותם עוד פעם. אני רוקעת ברגלי כשאני חוזרת לסלון וצועקת עוד קצת.
"תראי," הוא אומר, בעודו לוקח שאיפה ארוכה ועמוקה מהסיגרילו שלו. "בעל הבית שלי בא לדבר אתי על העישון שלי והענקתי לו סיור בבית. זה מה שהראיתי לו." הוא קם ומצביע על שרידים קטנים של אש שכובתה מתחת לשידת העץ, על הקיר, ליד הספה, בכל מקום. "הוא הלך בלי לומר מילה."
"אהה. זה בטח בעל הבית שעומד לפנות אותך."
כרגיל, עם אבא שלי אין טעם להתווכח; זה כמו להכות בקיר חסין כדורים. אבל אני מצליחה לחייך - העוזרת הקטנה שלי, איימי, רושמת פתקים בצבע אדום ומדביקה אותם על פני כל הדירה. "תניח את הסגרייה ש'ך מתי ש'תה לא מאשן אותה." את זה הוא מסכים לעשות, והוא עושה זאת למשך שתי דקות, לפני שהסיגרילו מתחיל מחדש להישמט מידיו.
"אני חושב שהייתי שותה קפה," הוא אומר בעליזות ונכנס למטבח להכין לעצמו ספל קפה, החמישי בעש?רת הספלים ליום. הוא שכח, כנראה, את המריבה שהיתה לנו על העישון שלו. אבל הוא עדיין לובש את חלוק המגבת הכחול שבו קיבל את פנינו כשהגענו בבוקר, ואני רואה בכך פעולה עוינת. כל ערימות הנימוקים ההגיוניים ואפילו הצעות השוחד שלי לא שכנעו אותו ללבוש חולצה נקייה וזוג מכנסיים כדי שנוכל לצאת למסעדה החביבה עליו, "מחלבת ניופורט," שלה הוא המציא שם חדש, מסיבות שאיני יכולה להבין; הוא מכנה אותה "מחלבת הרשל."
"אבא," אני אומרת, "למה שלא נעשה סיבוב במכונית? אתה יכול לתת הופעה בבגדי הערב שלך בניופורט או ב"מחלבת הרשל" או איך שקוראים למקום הזה. אתה תהיה להיט אמיתי."
"זה רעיון," הוא אומר שעה שהוא חוזר לסלון ומגביה את ספל הקפה לפניו.
"זה לא שאני מבקשת ממך ללבוש חליפת טוקסידו בהתאם לכללי הטקס," אני ממשיכה ואומרת. "רק למה אתה עושה את זה, אבא?"
"לעזאזל, איך אני יכול לדעת," הוא אומר ומושיט יד לאחת משפע חפיסות הסיגרילוס הפתוחות. הוא טופח בסיגרילו על קצה השולחן שלפניו, לוקח מצת ב?יק צהוב, ומצית את הסיגרילו לאט. "או קיי, או קיי, רק חכי רגע," הוא אומר. "קודם כל הייתי רוצה לעשן עוד אחת."
אני שולחת בו מבט זועף. פעם נוספת אני חשה בכעס הנושן ויחד עמו ברחמים הנושנים. רגע אחד אני בטוחה שהוא מסרב להתלבש רק כדי לענות אותי, וברגע הבא, אני מצטמררת ומפחידה את עצמי בתמונות אבסורדיות דמיוניות: האם שכח איך מתלבשים? האם הוא דואג שמא ילבש את התחתונים על המכנסיים? אני מנפנפת מעלי את המחשבה המגוחכת. אבא שלי הוא הגבר הצלול ביותר שאני מכירה.
"יש כאן משהו לאכול?" הוא שואל בנימת תלונה, כאילו היה אורח בביתו שלו. הוא שכח, כנראה, שתיכננו לצאת. אני מציצה בשעון. השעה שלוש אחר הצהריים והוא ודאי לא אכל דבר מאז יום אתמול. אני מוותרת על הוויכוח איתו ומניחה מחבת על הפלטה שלה להבה אחת ויחידה, ממסה חמאה וקורעת פיסות של בשר חזיר מבושל וזורקת אותן פנימה יחד עם גבינה. אחר כך אני טורפת פנימה שתי ביצים מעידן לא ידוע שאותן אני מוצאת במקרר. אני לא בשלנית ולכן אני גוחנת מעל לכירה, אפי מכוון לתערובת המבעבעת, כדי להיות בטוחה ששולי החביתה יתקפלו וייעשו חומים ופריכים כמו שהוא אוהב. אני שומעת את קולה הקטן של איימי, גרסה ממוזערת של קולי ברגע שפוי ואני מציצה אל תוך הסלון. "סבא, בוא הנה. אתה צריך לקום וללבוש את המכנסיים שלך," היא אומרת כמובן מאליו ומושכת בידו. הוא מחייך, נאחז במסעד הספה ומניח לה לחשוב שהיא משכה והרימה אותו. אחר כך הוא הולך בצעדים משונים לחדר השינה שלו. כשהוא מגיח משם בלבוש מלא, בחולצה דהויה ששרווליה קצרים ובמכנסיים מקומטים, כשגרביו ונעליו אף הם על רגליו, בתי מסתכלת בי בגאווה ערמומית.
"את רואה, אמא," היא אומרת, בשקט, כך שהוא לא ישמע, "אם את צועקת על מישהו שיעשה משהו, הוא לא יעשה את זה, ואחר כך הוא ירגיש נורא מפני שלא עשה את זה, וזה גורם לו עוד יותר לא לרצות לעשות את זה." תודה רבה, בתי בת השש.
הביצים מוכנות ואבא שלי נכנס למטבח. אני יושבת איתו ומתבוננת בו כשהוא לועס באטיות מעצבנת, ואני מבינה, בפעם הראשונה, עד כמה זה תסכל את אמא שלי.
"אוהו, תסתכלי על הציפור האדומה הזאת שמנקרת בעשב." אבא מניח את המזלג שלו ומציץ החוצה בחלון. הוא מדבר בטונים נמוכים, הוגה באריכות את העיצורים. איימי אומרת שהוא נשמע כמו החמור א?י?ה. "אני חושב שזה, א..., הו, מה השם שלה?"
"קרדינל, אבא," אני אומרת. מוזר שצפר נלהב כמותו ישכח שם של ציפור כה מצויה. הדיירות טובות-הלב מן הקומה העליונה הציבו למענו כיסא בחצר ופיזרו זירעונים על המדשאה כדי שהוא יוכל לשבת בחוץ ולצפות בציפורים כשמזג האוויר טוב.
"מממ, אלה הן הביצים הכי טובות שאכלתי אי פעם." אני מחייכת כי זה מה שהוא אמר תמיד כשהייתי מבשלת משהו למענו, ויהא זה המאכל הפשוט ביותר. לבסוף, אחרי ארבעים וחמש דקות, הוא מקפל את המפית שלו ואומר, "אני לא אוכל ככה אף פעם כשאני לבד."
אני נאנחת. אני אפילו לא רוצה לחשוב על מה הוא ניזון כשאני לא בסביבה. אני מושיבה אותו בחזרה מול הטלוויזיה יחד עם איימי כדי שאוכל לשוב למטלה של פינוי המסמכים הישנים של אמא.
בתוך ערימה של מסמכים יש שתי קופסאות קטנות. אחת שטוחה, עשויה מקרטון וחתומה היטב בשכבות של סרט הדבקה פלסטי. אני משתמשת בסכין חד כדי לפתוח אותה ומוצאת בתוכה קופסית ריקה של פילם בצבע ירוק זית ועשר מעטפות שקופות שבתוכן סלילים זעירים של תשלילים. אני מרימה אותם אל האור; הם מכילים תמונות של אוניות רחוקות שצולמו בחטף, כמה מטוסים, ובניינים מטושטשים שנראים כמו בית חרושת עם ארובות עשן. יש שם גם סדרת תמונות של משהו שנראה כמו סוג של מכונה או דוד לחימום מים. תמונות משעממות. למה מישהו צילם אותן?
אחר כך אני מוצאת קופסת עץ של סיגרים עם תפס שהחליד לגמרי ובתוכה מה שנראה כמו סיכות דש של הצי ופסים זעירים של סרט בצבעים שונים. יש שם גם מעט כסף זר: שטרות כחולים מקלדוניה החדשה, אותם איים באוקיינוס השקט, שני מטבעות כסף גדולים מבריטניה, פרנקים צרפתיים, כמה קרונות שוודיות. ואז - ריבוע מקומט של נייר חום דק - שנראה כמו נייר טואלט בו השתמשתי כשגרתי בלונדון - עם שלושה שמות רשומים עליו: בורבון, גראני, אלף. אני מוצאת גם קבלה ממסעדה או אולי בר בגוטנברג, שוודיה - אני לא יכולה לפענח את שם המקום או התאריך - וריבוע מקופל בזהירות של בד עשוי משי. אני פותחת אותו ומוצאת מפה רשומה בדיו שחורה דקה, כשהיעד מסומן בתוך עיגול. שמות הרחובות מרוחים, בלתי קריאים. מה, בשם אלוהים, משמעות כל הדברים האלה?
אני מחטטת בקופסת הקרטון עד שאני מגיעה לתחתית ולפתע אני מחזיקה בכובע צבאי. צבעו אפרפר-ירוק ויש לו פס שוליים לבן וחזית מוגבהת בחדות מעל למצחייה ואז משתפלת לאחור. בקדמת הכומתה מתנוסס סמל מתכתי של נשר, ומתחתיו גולגולת ועצמות מוצלבות. עכשיו אני מוצאת תג רקום בצורת צלב שזרועותיו מתרחבות ותחומות בקו לבן דק. האם זה מה שאמא שלי תפרה על מעיל הצלב האדום שלה במהלך המלחמה בהיותה נהגת משאיות עמוסות בחיילים פצועים? לא, זה נראה גדול מדי.
אולי זה איזה סוג של צלב דתי. בילדותי, מדי יום ראשון, הצעידה אותנו אמא לכנסייה האפיסקופלית סט. אנדריוס. אבא שלי היה היחיד מבינינו שמעולם לא הלך לשם, הוא שהיה נער מזבח אפיסקופלי, ובתקופה מסוימת היה רציני כל כך בעניין הדת שלו עד כי תכנן ללמוד בסמינר כמורה. אבל כשנולדתי הוא כבר איבד את אמונתו. הוא לעג לדת: "איך אפשר להאמין באלוהים אחרי כל מה שקרה בעולם?"
בכל מקרה, הדבר הזה לא נראה כמו צלב דתי. הוא מרובע מדי. אני הופכת את התג ונתקפת צינה. באמצע הצלב יש צלב-קרס, סמל המפלגה הנאצית. אני בוחנת את הכומתה שנית, ובאמת, בתוך עיגול, ממש מתחת לנשר האלומיניום, יש צלב-קרס בולט. צלב הברזל. כובע נאצי... בבית של אבא שלי?
בתקופה שבה גדלתי, כל מה שידעתי על השירות הצבאי של אבא שלי היה שהוא שירת כסגן בצי ורצה לשרת על הים אבל במקום זאת הוצב באיי שלמה באוקיינוס השקט כקצין קישור לנחתים. הוא לא גילה לנו הרבה יותר מזה.
אני חשה לפתע נחשול של חרדה. האם אבא שלי - הספינקס - הציג דמות אחת וחי בדמות אחרת? הוא דיבר גרמנית שוטפת. ידעתי שהוא היה כמעט בן שלושים כשהצטרף לצי. האם ההיסטוריה שלו לפני כן הורכבה בזהירות כדי להסוות חיים אחרים? האם הוא באמת הוצב באוקיינוס השקט או שעשה בשירות סוכנות הריגול הגרמנית, ה"א?פ?ו?ויר", בעודו ממתיק סוד מעל לדוחות מודיעין בחברת וילהלם קאנאריס*? האם היה מודיע שנע הלוך ושוב בין אמריקה לגרמניה? באיזה צד הוא היה באמת?
לפני שנתיים, בוב ואני שכנענו את אבא לתת עדות מצולמת על פעילותו במלחמה, עדות שתישמר במוזיאון למורשת היהודית בניו יורק. למרות שמעולם לא נפתח לפני, הוא עשה זאת למען העולם, וסיפר את הסיפור האחד והיחיד, היוצא מן הכלל, של התקופה המבעיתה בזירה האירופית. רציתי לשמוע עוד. אך מאז אותו יום, בכל פעם שניסיתי לחבר את צלליתו למאורעות מלחמת העולם השנייה, ניסיתי לחדור מעבר לדמותו החיצונית, נתקלתי בשתיקה המאובנת הרגילה שלו. הוא היה עדיין האיש-שלא-היה-שם. כנראה שהוא יהיה כזה תמיד.
אני חוזרת ומסתכלת בכומתה ובצלב הברזל שבידי, סמלים של אימה, קבורים מתחת לערימות של תיקי מסמכים שאמא שמרה בה בעת שארגנה אירועי צדקה, מופת של תמימות פרוורית.
גילוי החפצים האלה משנה את הכול. לאיזו מסכת מצטרפים כל האביזרים המוזרים שמצאתי בקופסאות, אין לי מושג, אבל כעת לי ראיה ברורה של משהו שאפילו אבא אינו יכול להכחיש.
אני נכנסת לסלון אוחזת בדברים שעליהם אני רוצה לדעת יותר מכל - הכובע והצלב. "אבא, מה זה הדברים האלה?" אני שואלת. "מצאתי אותם בתוך אחת הקופסאות של אמא."
הוא גוחן לפנים ומצמצם את עיניו. הוא מסתכל בכובע ובצלב זמן ארוך. "אני לא יודע," הוא אומר בפנים נטולות הבעה.
"אתה חייב לדעת."
הוא לוקח את הכובע בידיו ומסובב אותו. "אהה," הוא רוטן. הוא לא נוגע בצלב, למען האמת הוא נראה כנרתע ממנו.
"אבא? מה עושים כובע צבאי גרמני וצלב ברזל בין החפצים של אמא?" אני נתקפת לפתע במחשבה לא נעימה. לאמא היה רומן עם נאצי?
"זה לא היה שייך לאמא שלך," אומר אבא שלי. "זה היה שלי, מהמלחמה. זה משהו שאני מעדיף לא לדבר עליו."
"זה היה שלך? מהמלחמה? אני לא מבינה."
"אני מעדיף לא לדבר על זה."
"אני מעדיפה שכן תדבר."
"בפעם אחרת; אני אספר לך על זה בפעם אחרת."
אני יודעת שפעם אחרת לא תגיע לעולם. אני יושבת וחושבת על תכונותיו של אבא שלי. יש לו זיכרון חזותי ופנים שהוא יכול לשמור חסרות הבעה בכל מצב. יש לו רצון ברזל. הוא אינו נוטה לגילויי רגש קיצוניים; הוא צלף מצוין. ועכשיו מונחים לפני מפת משי, מטבעות זרים, תשלילים זעירים ושמות כתובים על נייר טואלט.
אבל הצלב והכובע הם אלה שמציתים את הפתיל, תחושה של בהילות שיש בי כלפי אבא, תחושה שלא חשתי כמותה לפני כן. אני חושבת על הסיפור המוזר שסיפר לי לו? גולדן, שהיה בשעתו החבר הכי טוב של אבא שלי: הסיפור שהביא את אבא למתן העדות במוזיאון. ועכשיו אני זוכרת גם עוד משהו: לו רמז שאבא היה אדם רדוף רוחות, שהוא עשה אי אילו דברים משונים בזמן המלחמה. לו היה טיפוס משונה בעצמו ולמדתי להתעלם מן המונולוגים המפולפלים שלו, לפחות מחלקם. חוץ מזה, החיים עם אבא היו קשים מדי במשך זמן רב מדי. באותה עת פשוט לא הקשבתי.
אני נוטלת את הכובע ומריצה את ידי על המצחייה החלקה והמבריקה. אולי עכשיו יש לי סיבה להאזין.
