הגשמה עצמית

בהופעת ההשקה של האלבום "II", אריק ברמן עצר את רצף ההתפעלות העצמית משיריו החדשים וביקש מהקהל סבלנות. הוא ביצע את התרגום המצוין שלו לIt's Alright, Ma (I'm Only Bleeding)"" של בוב דילן ברגישות ובעדינות, שלא מפחדות לגעת בטקסט הפוליטי המבריק במקור ולשייף מתוכו שבבים שעפו לתוך עיני הקהל. כשהוא מגובה בטקסט ובלחן הדילני, ברמן סוף סוף ניצל את הכריזמה הטבעית שלו, זו שגורמת למעריצותיו להכיר כל תו בזקן הג'ינג'י שלו, בכדי להפסיק לשחק בדמות הוומנייזר הלא משכנעת שלו ולפרק פוליטיקאים, סלבריטאים, בורגנים וגם את עצמו. אחרי שנתיים, זו הייתה הפעם הראשונה שברמן המוזיקאי והפרפומר נשמע אמין.

האופטימיות שנסך הביצוע החד-פעמי הזה היו בסיס לתקווה כי "II" לא יהיה באמת ההמשך של "I", אלבום הבכורה שהוציא את ברמן מאלמוניות לפרסום ומשעבוד לחירות סלבריטאית. ניתן היה להאמין, כי ברמן יוותר על הטקסטים החושניים כבצל מטוגן, יפסח על התפתלויות העברית שמרגשות בחורות שמתקשות לפתור תשבץ ויגלה שהשימוש הקיטשי בכלי מיתר הוא משהו שעדיף להשאיר לאביב גפן. ברמן של "I" היה אמן שקשה היה אפילו לכעוס עליו מרוב שהוא נשמע כמו ריאקציה של הפופ הישראלי לואקום שיצרו בו שנים של ריקבון תעשייתי ויצירתי. שירים כמו "המתוקות האחרונות", "בינונימי", "אהבה באור וצל" ובוודאי "מה עוד ביקשת" שפירסם את ברמן מלכתחילה, הפכו את ההשוואות למאיר אריאל ז"ל כסיבה להסתכלות פסיכיאטרית.

אבל בין רגע השיא בהופעת ההשקה לאכזבת אלבום הבכורה, ברמן של "II", כמו ילד מתמטי טוב, הוא המשכו המדויק של "I" רק באמצעים משוכללים. במקום מאיר אריאל, ישנה כמיהה כמעט אובססיבית של ברמן לכיוון שלומי שבן – בהגשה, בדיקציה ואפילו בשימוש המוגזם בלחנים של דילן. העצוב הוא שברמן משתמש דווקא בשיריו החלשים יותר של שבן, כמו "אני שוקעת...תפוס אותי" מתוך "עיר" שקיבל את גרסת "כמובן שאם את נופלת" באלבום החדש. בנוסף, ברמן נותר מאמין אדוק ביכולת שלו להרקיד את העברית לצלילי חליל, שתזוז כמו הבחורות בשירים שלו ותנחת בסופו של דבר במיטתו, שם ייצא כמנצח ("הסיגריה האחרונה", "שיר ליעל 34#"). אלא שהבעיה בסגנון הזה של שיריו, הוא שברמן עושה מוזיקה לא סקסית. הטקסטים שלו מנסים להיטען במיניות, אבל יש בהם אש של מצית בלי מילוי. ברמן, מגובה בעוד הפקה מוזיקלית מיושנת של משה לוי (גאון מלודיה, מפיק בחסד, בטח מושפע עמוקות מעידן רייכל) מקפיד ללחוץ על כפתורים שמלכתחילה הפעילו יותר מבוכה מקסם. "את טעם נרכש", למשל, הוא שחזור הניימדרופינג של "אהבה באור וצל" ו"שמות" הוא בעצם "יום חדש נפלא", כלומר שיר הלקאה עצמית שבו ברמן, אה-לה שיר הפתיחה מאלבומה השני של איה כורם, מראה לעולם שגם אחרי שמכרת 20,000 עותקים מותר לך לסבול ולמאזין מותר לצחוק על הטרחנות שלך.

ניתן היה לוותר לברמן ולהשאיר אותו עומד לנצח מול המראה דרכה הוא בוחן עצמו באובססיביות, מנסה לראות שם שלומי שבן (אבל איפה השארם האורבני של שבן ואיפה משפטים "כמו אנאלי, גם את נכנסת לדם"). במאבק המטופש בין המיינסטרים לאינדי בישראל, הצד השני מעדיף לנפנף בברמן כסדין אדום מול המוזיקה העצמאית החריפה והאינטליגנטית. אותו "אינדי" משתמש בידע התרבותי העמוק שלו בשביל לחבר יצירה ולא בשביל סיפורי זימה נוסח "בעלי במילואים" ("אוריה חוזר הביתה", סחטיין על הרפרנס התנ"כי). "II" לכאורה נותן יותר מדי דלק לטענות האלו, ובוודאי מעט מאד שירים סבירים, (כמו "אימפוטנציה של מילים"). אלא שאז צריך להיזכר בשיר של טום וויטס אותו ביקש ברמן באומץ מארז טל וקרן פלס, בשידור רדיו בזמן מבצע "עופרת יצוקה", וביקש להקדישו לתושבי עזה וחטף על הראש. צריך להיזכר בברמן עומד מול אולם מלא ודוחף לקהל את הקדרות הניהיליסטית של דילן מבלי לפחד מהתוצאות. בהקשר הזה, המלחמה היא הדבר הכי גרוע שיכול היה לקרות לאריק ברמן. היא גרמה לאלו שמחפשים את הלב הרוטט של האמנות לא לוותר עליו. עכשיו הוא חייב לנו לפחות אלבום אחד נורמלי.

* אריק ברמן, "II", NMC.