גם השנה הבחירות נראות רזות מתמיד ומוכיחות שאנחנו לא מוכנים לדבר האמיתי ואין הכוונה כאן למנהיג או מפלגה, כי אם לעטיפה. גם הקנקן חשוב, אתם יודעים. בדומה למגוון הדל באפשרויות הבחירה לכנסת ה-18, מבחינה איכותית ולא כמותית כמובן, אסתטיקת התעמולה השנה נראית יותר כמו קמפיין של יוגורט דיאטתי של יופלה, מאשר קמפיין בחירות רציני בעלויות של מיליוני שקלים מכספי ציבור.
נוכח העובדה שלא התוכן הוא שכיכב במסע הבחירות הזה, אני מרשה לעצמי לתת משקל למראה החיצוני. הצבעים, הפונטים, הסיסמאות והפרצופים הדבוקים לידם, לא מותירים רושם, לא מחדשים ולא חודרים לשיח היומיומי, אלא כבדיחה או נושא לתדהמה (ראו דוגמא "לא סחבק מנהיג" ו"בלי נאמנות אין אזרחות"). להיפך, הם אף מצליחים ליצור אחידות ויזואלית ועל כן אדישות כללית. קצת כמו המפלגות עצמן. זה אולי בא בעשרה טעמים שונים, אבל בסופו של דבר זה יוגורט.
בניגוד לחדגוניות חסרת המעוף של סיסמאות כמו "חזק בביטחון- חזק בכלכלה", "ראש ממשלה אחרת" , ו"ברגע האמת, ברק", שנשארות ריקות מתוכן משמעותי או אפילו אסתטי, בנושא העיצוב יש על מה לדבר.
מה רע בוורוד, מה?
נתחיל בצבעי הקמפיינים. לא עניין של מה בכך. בכל שנה קמות מפלגות ונעלמות מפלגות, אך פלטת הצבעים היתה ונשארה זהה ודלה.וגם השנה החלוקה העיקרית היא בין הכחולים לירוקים כשאיפה שהוא באמצע, ביניהם, נשאר האדום מסוכן אבל מפתה. מעולם לא הייתה מפלגה בארץ למשל, שצבעה את שלטי החוצות בוורוד פוקסיה. זה חבל, ולא בגלל הקונוטציות המיניות.
מה שבכל זאת ניתן לומר על בחירת הצבעים היא העובדה שקדימה, הליכוד, העבודה וישראל ביתנו, 4 המפלגות הגדולות המתמודדות על ההנהגה, ואם לא על כיסא הנהג עצמו אז לפחות על כיסא הביטחון (ואם לא הוא אז ביטחון הפנים) או הכלכלה, הן בעניין של כחול לבן. לעומתם, הילדים שיושבים במושב האחורי, צועקים ומרעישים, דואגים להזכיר לנו שלא מספיק להביט קדימה, אלא גם לצדדים ואולי אפילו לאחור, מייצגים מנעד צבעים קצת יותר מגוון. באופן די גורף מפלגות השוליים הבדילו עצמם מהמפלגות הגדולות במצע ועל כן גם בצבע. חד"ש עם הרקע האדום הבוהק שלהם, מרצ בירוק, כמו התנועה הירוקהמימד, והצהוב הפאנקי של צבר. האם אנחנו כה שטחיים? כנראה שכן.
זה פשוט יותר ממה שנדמה. כחול לבן זה מדיני. סביבתי? זה לא בפלטה של המפלגות הגדולות. מרצ זה קצת מדיני, אבל תמיד היה סביבתי ועל כן הירוק היה ונשאר. וחד"ש, אין באמת צורך לפרט עוד על האדום הבוהק הזה, נכון? לעומת חד"ש, הנמסיס מימין, ישראל ביתינו, משתמש באותו אדום לצרכים קצת אחרים, כשהוא משלב אותו בסימן הקריאה המאיים.
"כן אנחנו יכולים" של אובמה, אולי נצבע בצבעים הנדושים כחול, אדום לבן, אבל היה בו תוכן שאף אחת מהמפלגות בישראל לא הצליחה למצות בסיסמא (וגרפיקה יוצאת מן הכלל. אבל מילא הכישלון במישור המילולי וביכולת להיות קליטים, אבל ככה להסתפק בפונטים מיושנים, צבעים ממוחזרים ודלות אסתטית? זה כבר בזבוז של שלט. עדיף כבר להפנות מבט אל הפרסומת של היוגורט.