החיסרון הוא היתרון (הילית וולברג)
להגיד שהתיאטרון הוא אמנות העתיקה זה מילא. מקורו אכן אי אז ביוון ושימושו העיקרי בתקופה ההיא היה לסגוד לאלים. בימינו הוא בעיקר סוגד לאל הכל יכול שלו, חנוך לוין, ולא נעים להודות שאין לדעת איך הז'אנר הזה היה נראה אלמלא היה לוין מחזיק אותו פועל עד היום ברוח מילותיו וחציו.
אבל להגיד שהתיאטרון הוא מדיום מת, זה לפספס את כל מה שיש בו, שעזר לו להמשיך ולשרוד את הקולנוע ואת הטלוויזיה ויותר מכך, שעוזר לו עד היום להיות אלטרנטיבה ראויה ומשוחררת ממניפולציות שהטכנולוגיה הפכה לקלות כל כך.
אותם חסרונות שיש לתיאטרון אל מול הטלוויזיה והקולנוע המתוחכמים - זירת ההתרחשות היחידה, התפאורה הגמלונית והתלות בתזמון - הם יתרונותיו של מדיום שבחיים לא יעבוד על הקהל שלו בעיניים. הוא לא ייצר קלוז אפ מרגש כדי לגרום לנו לדמוע, הוא לא יערוך את הקטעים בתזזיתיות כדי לגרום לנו להתרגש ולא יחתוך לסשן של נופי הקאריביים או איי הפנינה בשביל לשרוף זמן ולייפות את המכוער.
אם כבר, התיאטרון מאפשר לנו חופש בחירה שאף צופה טלוויזיה לא יוכל לזכות בו; אנחנו בוחרים לאן לכוון את תשומת הלב שלנו, לאן להפנות את מבטנו, דבר שאי אפשר להגיד על סרט או תכנית שקובעת לנו את מידת החשיפה וזווית הראייה. הכוח חוזר לידיים ובעיקר לעיניים שלנו.
כוחה של מילה, כשהיא נאמרת בהצגת תיאטרון, נטולת מניירות (מלבד המניירות של הדור הישן של הבמה שחוטא במשחק יתר), מאפשר לנו לחוות את הטקסט, את היצירה, ללא הסחות דעת. ברור, יש הצגות טובות ויש כאלה שחבל לצאת עבורן מהבית. כך גם בטלוויזיה ועל אחת כמה וכמה בקולנוע, המצריך מאתנו את אותה יציאה מהבית וגובה מאתנו מחיר כלכלי.
אותן הצגות טובות ומוצלחות אולי שייכות לדור הישן וממעטות להופיע בתכניה, אבל עד שלא יקום יוצר השווה לחנוך לוין של התיאטרון, בטלוויזיה ובקולנוע הישראלי, כזה המייצר את האמירה שלוין ייצר ואת האפקט - עד אז לתיאטרון יש לא רק זכות קיום, אלא חובה להמשיך לנסות להציג בפנינו יצירות ששוות את ההתייחסות שלנו. בדיוק כמו שכל מדיום אחר צריך.
מי יש חוץ מחנוך לוין? (ניב הדס)
"איפה אתה חי?" אמר לי השבוע קולגה. "אולמות התיאטרון מלאים יותר מכל בית קולנוע אליו תלך. שחקני תיאטרון מחוננים כמו איתי טיראן הם סטארים כמו שרודריגו בחיים לא יהיה, התיאטרון הרפרטוארי רק משתבח, הפרינג' לא מפסיק להתפתח והמבחנים של ניסן ניתב יותר חמים מהאודישנים של כוכב נולד."
המשפט חדור האמונה הזה יכול להיות נכון ככל שיהיה, אבל גם הוא לא משכנע אותי שלא מדובר במדיום מת. מדיום שהוא שריד של אמנות עתיקה ואנכרוניסטית שאין לה מקום בחיינו; מדיום מלא במגבלות וחסרונות, שמשום מה ממשיכים להיחשב כיתרונות; במה אחת במקום מספר לוקיישנים; התפאורה מלאת האילוצים על חשבון סט אמיתי, מושקע עם עזרים ממוחשבים ונפלאות הפרספקטיבה; הזווית החד ממדית והסטטיות על חשבון התנועה ונקודות מבט רבות; המשחק החי ומלא התשוקה שיכול לגרום למבוכה כה גדולה למי שצופה בו כשהוא מתעקש להיות מוגזם וגדול מהחיים אל מול הדיוק והאיפוק שמאפשרים מספר טייקים.
בניגוד לספרות ושירה, שלעולם לא יעברו מן העולם, משום שאין תחליף לדמיון שהם מצליחים לעורר, התיאטרון הוא בסך הכל מדיום נכה לעומת הקולנוע שהגיע ושיכלל כל הישג אמנותי שמאפשר האח המזדקן והלא רלבנטי שלו. מדיום שיכול לספר את אותם סיפורים בצורה משכנעת, מרהיבה, וירטואוזית ומאופקת יותר. הרי מבט לא יותר מדי מעמיק מלמד שהמדיום הנחות, העממי וההמוני מתוחכם ומורכב הרבה יותר מזה האליטיסטי. בינתיים ממשיך התיאטרון הישראלי לשתות את תקציבי המדינה ולהיחשב כאמנות סוגה עילית, בעוד היצירה המקורית המצולמת נאלצת להיאבק על כל אגורה.
זה נכון שטרם קם בארץ תסריטאי מסך בשיעור קומתו של חנוך לוין, מי שכתב כמה מהטקסטים המכוננים ביותר בתרבות הישראלית. אלא שיש שתי בעיות עם הקביעה הזו:
א. טרם הבשילו התנאים שיאפשרו לתסריטאי שכזה לצמוח הוא לא רואה עתיד כלכלי בקולנוע הישראלי, ועל כן אין פלא שהוא מעדיף לתרום את כישוריו לטלנובלה, פרומו או תנועה פוליטית. מי יודע, אולי הוא סתם מוכר מתוסכל בחנות בגדים.
ב. מה יש לתיאטרון להציע חוץ מעלה התאנה החנוך לויני? בואו נגיד שפעם בכמה זמן עוד עולה כאן הצגה ראויה, אבל הרוב הכמעט מוחלט של ההיצע בתחום הוא בורקס בתחפושת מחוכמת. ושלא כמו בקולנוע, כשאתה נופל בתיאטרון, אתה נופל חזק ויודע שלעולם לא תוכל יותר להסתכל לשחקנים בעיניים, או לראות איזושהי יצירה בהשתתפותם, כולל פרסומת לשניצלונים.
הגיע הזמן להגיד יפה שלום לתיאטרון ולעבור שלב להשקעה אמיתית בקולנוע, גם במחיר של שחקניות מתוסכלות שלא יוכלו לקונן על תשומת הלב המועטת שנתן להן אביהן בילדותן. אם הן באמת מתעקשות, אפשר להשאיר להן את פסטיבל עכו.