צל"שניק

הרומן שלי עם הבי.בי.סי פריים התחיל זמן לא ארוך לאחר שהתחילו שידוריו גם אצלנו, כשהוקרנו שלוש מיני סדרות משובחות שכתבה סופרת המתח הבריטית מינט וולטרס. רצתי לספר לחבר'ה; ראינו, נהנינו. אחרי זה דווקא החבר'ה הם אלה שהחלו לחקור את הערוץ יותר לעומק, לצאת מסופקים ולטפטף המלצות. "פרנץ' וסונדרס" הסבו הרבה מאוד הנאה לחובבת קומיקאים בריטים, שמאז חזרה מהממלכה המאוחדת חיכתה לפיצוי טלוויזיוני הולם על מה שהשאירה מאחור. את "הרויאלז", לצערה, היא לא ממש מצליחה לראות בקביעות, אבל היא ממליצה בחום בכל הזדמנות על המצחיק-עצוב הזה. "דניס פניס", עם ניג'וסיו הבלתי נלאים לסלבז, גרם להרבה רגעי מבסוטיות אצל חבר שגילה את התוכנית ממש במקרה. האנרכיה הטלוויזיונית "כוכבים נופלים" - שעשועון הסלבז בהנחיית ריבס ומורטימר האכזרים - הפכה אירוע פולחני, עם עדיפות לצפייה משותפת. כך גם קרה עם "הריח של ריבס ומורטימר", שלא הגיעה לאותם שיאי היסטריה, אך בהחלט גלגלה מצחוק.

באיזשהו שלב נכנסו לחיינו פרקינסון, שהבהיר לנו שתוכניות אירוח יכולות להיות מרתקות, אם יש מי שינווט את השיחה, כולל שאלות לאו דווקא נעימות, בחוכמה וברגישות; ולואי תרו, שרחרח במבריקות באמריקה הביזארית, התאוורר בבחינת תופעות כאלה ואחרות ברחבי העולם ולימד שיעור או שניים על איך עושים סדרות דוקומנטריות. בין לבין כבש ג'ולס הולנד מקום של כבוד עם "מאוחר יותר", תוכנית שעושה הרבה כבוד למוזיקה, ולא משנה מאיזה ז'אנר; ו"טופ אוף דה פופס" הוותיקה היתה למקום התרעננות מהמונופול של אם.טי.וי. הבי.בי.סי פריים נכנס לרשימת המועדפים, עם תוכניות שמתכווננים במיוחד בשבילן. לא עוד אופציה זפזופית, אלא משהו לגרום לך להתקבע.

נכון לשבועות אלה, פרקינסון ממשיך להדהים עם אמנות הראיון, הולנד ממשיך להציג מוזיקה לסוגיה, לואי תרו חזר להסתובב בשוליים האמריקאיים, ו"משפחת רויאל" חזרה עם חבר נוסף במשפחה, תינוק שיבלה מן הסתם את רוב זמנו עם הוריו וסבא וסבתא שלו מול הטלוויזיה. כמו כן התגלתה תוכנית המציאות "לחיות עם האויב", שבה שוהה אדם מרקע מאוד מסוים במחיצת בן אדם מרקע שונה ממנו באופן קיצוני במשך שבוע (למשל, זוג חובבי רוגבי הומופובים מעיר קטנה מתארחים אצל זוג הומואים לונדוני) – בהשוואה לתוצרת הפופולרית של הז'אנר (ע"ע "הישרדות" ודומיה) התוצאה היא מאירת עיניים.

לחובבי הסדרות התקופתיות מציע הערוץ את "האריסטוקרטים"; חובבי מדע בדיוני קאלטי ממשיכים לקבל את "ד"ר הו"; חובבי אקשו מיושן וחינני יכולים להתמכר ל"ברז'רק"; חובבי ג'ון קליז מוזמנים לביקור חוזר ב"מלון של פולטי"; חובבי סבוניות בריטיות עוקבים אחרי ה"איסטאנדרז"; חובבי טריוויה מאזוכיסטים מתלבשים על "החוליה החלשה"; וחובבי אירים יכולים לעבוד על המבטא עם "בלאקיסאנג'ל", סדרת דרמה נאיבית ומענגת על כומר אנגלי אידאליסט וחייו בעיירה אירית קטנה, עם בעלת פאב אטרקטיבית, איש אחד עשיר, חזק וערימה של טיפוסים ששותים, והרבה.

בנוסף לכך, עולה ביום שני הקרוב (19 בנובמבר) הפקה מבטיחה בשם "גורמנגהאסט" (צוות שחקנים מבטיח, ביניהם ג'ונתן ריס מייר המהמם וסטיבן פריי). הסדרה המושקעת עוסקת בשושלת שליטים ארוכת שנים שנער מטבח מאיים על המשך קיומה. לתשומת לבכם.

למרבה הצער, צופי הערוץ נחבטים בכל פעם מחדש על ידי מי שמביאים אותו לשידור במקומותינו, והכוונה לבעיות טכניות חוזרות ונשנות: התרגום לא מדויק או שגוי (חודשים לקח למי שמתרגם את "כוכבים נופלים" להבין ששמה של אולריקה ג'ונסון הוא לא אנריקה); הכתוביות עשויות להיעלם ככה פתאום או שבכלל לא להופיע; והשיא עד כה הוא הלבשת תרגום של פרק אחד על פרק שונה לגמרי, כפי שנצפה בתדהמה ב"סוף שבוע עם לואי תרו" – הפרק על שרירנים לווה בכתוביות של הפרק על הראפ, ועברה חצי תוכנית עד שמישהו החליט לחתוך את המבוכה. למרות שעברו שבועיים מאז הבלבולת, הפרק על הראפ, ששודר השבוע בשידור חוזר, לווה בכתוביות של הפרק על השרירנים. מצד אחד, אני חושבת לעצמי, שום דבר לא מושלם, מצד שני , האם באמת חייבים להרוס דבר טוב רק בגלל ראש נצנץ?