קראו את הפרק הראשון של "בקיצר, ביחד" מאת מייקל שייבון

מייקל שייבון אמר עליו שהוא אחד מלהטוטני הספרות המוכשרים ביותר, אז הבאנו לכם פרק מתוך "בקיצור, ביחד" של דניאל הנדלר

מערכת וואלה!
12/02/2009

בקרירות

איזה יום רע זה היה. העננים היו נמוכים ועגומים, הגשם לא היה כיפי, והחושך שירד לפנות ערב היה סמיך כמו מישהו שקפץ לבקר ונשאר ונשאר. היום בוטל, כמעט, בגלל הגשם שהשתפך על הכול.

כולם אכלו במזללה שהאוכל בה גרוע ובכל זאת חוזרים אליה. הכול בה היה גרוע. הכיסאות והשולחנות היו דביקים תמיד, אם אתם יודעים למה אני מתכוון. אם אתם יודעים למה אני מתכוון, היו שם חמישה אנשים ועוד זוג הרחק בפינה שהיה עסוק בהתנצחות ועוד הטבח. מאחורי הדלפק עמד בעל הבית עם סינר. הוא היה עסוק, נניח, בצחצוח כוסות במטלית לבנה. על אחד הכיסאות הגבוהים ישבה אישה שתויה. לידה ארב ילד שלא היה שלה. לילד קראו מייק. מישהו היה אמור לפגוש אותו ולא בא, ומייק המשועמם נשאר בכל זאת ולחץ על כפתורי מכונת התקליטים בלי לשים בה כסף, ושאב בקול את שאריות הקרח מכוס הגזוז שבעל הבית נתן לו מתוך רחמים. למייק זה לא הפריע. מייק היה בן עשר, והמון המון דברים מעניינים כבר קרו לו בחיים, אז הוא היה יכול לעשות הפסקה באותו אחר צהריים ולשלשל שום דבר לתוך המכונה במשך כמה שעות. אף אחד לא דאג לו. מייק לא הדאיג אף אחד.

רחוק יותר בהמשך הדלפק ישבו שני בלשים, שהופכים אוטומטית את הסיפור למעניין יותר, אף על פי שהדבר המעניין היחיד שהם עשו שם היה לאכול ופלים, שניהם, בחמש וחצי אחר הצהריים. הם הורידו את הכובעים שלהם ושמו אותם זה לצד זה על הדלפק כמו עוד שני לקוחות נמוכים מאוד. ככה זה היה, חמשת הנפשות — אנדי ומייק והאישה שהיתה שתויה, אנדריאה, ושני הבלשים — וכל הזמן הזוג מאחור היה עסוק בהתנצחות, והטבח בהה בחלל בתוך הגריל וחשב, טוב, אם אני אקח את המרית המחורבנת הזאת שלי ואגרד את החתיכת גבינה השרופה הזאת, אם אני אגרד אותה בדיוק פה, היא תיראה ממש כמו נ?ב?ד?ה. זה מה שהיום הזה היה, אם אתם יודעים למה אני מתכוון. היה חשוך בחוץ, ועם הגשם הזה יכולת שלא לראות ש"אנדי'ס" פתוחה.

זה היה כשהיתה הפסקת חשמל בקליפורניה. בסוף התברר שזה היה בגלל תאוות הבצע של התאגיד, אבל אז היה נראה שאולי יש לזה סיבה אמיתית, אז כולם השתדלו להיזהר. כל שלטי הניאון היו שקטים והיה קשה לראות מה פתוח ומה לא. השלט של "אנדי'ס" לא דלק. חג המולד זה בטח לא היה, אבל על החלון עוד היו מצוירים איש השלג והז?ר העגול. בחוץ התעופף זבל בלי לעצור בעצור או באדום. לכל אחד מאיתנו היו ימים כאלה. אם אתם יודעים למה אני מתכוון, הרגשת חסר אחריות, עם הגשם וכל זה, אבל רק אם חסר אחריות בשבילך זה לשבת במזללה ולהזמין כל מה שבא לך. התפריט לא היה בלתי מוגבל, כמובן, ובימים כאלה זה קילקל. זה היה יום גרוע לאהבה. בייחוד לקחה את זה ללב אנדריאה. "אני רוצה 'פטמת מלאך'," היא אמרה לאנדי. "זה רום ושמנת מתוקה וחלבון ביצה עם ליקר מרצ'ינו מלמעלה. אני רוצה 'לואיזיאנה פליפ' או 'נפטון פיז'." "מותק, אין לנו קוקטילים של מסיבות כאלה פה," אמר אנדי. "את יודעת שאין. אני אביא לך עוד חצי קנקן של יין הבית אם את רוצה." "אם אני רוצה," הפטירה אנדריאה. היא הניעה את ידה על הדלפק כאילו היתה משהו שנשפך, חלב או דבש. מייק הסתכל עליה כי זאת מדינה חופשית. "אני רוצה 'תיזהר בבקשה'. אני רוצה 'פימ'ס קאפ'. אני רוצה 'דלמוניקו' עם פלח לימון, שיגישו לי." "אני אגיש לך חצי קנקן יין לבן או אדום," אמר אנדי בסבלנות. "נו, אנדריאה. אין דברים כאלה במסעדות כאלה. זה לא סוף העולם." "כשאומרים שזה לא סוף העולם," אמרה אנדריאה, "זה כן בעצם." "סוף העולם יכול להיות רק פעם אחת," אמר אחד הבלשים, ואז קירב מפית נייר אל פיו וקינח לעצמו חיוך לבבי מזויף. "אני יודע," הוא אמר. "תראו מה נעשה! קוראים לך אנדריאה? את רוצה לעשות משהו? את רוצה לראות תמונה?" הוא פנה אל הבלש השני, שכבר שלף תצלום מהז'קט שלו. הוא לא היה בתוך מעטפה. "בוא נראה לה את התמונה," הוא אמר והניח את התצלום על הדלפק.

אנדי הזעיף פנים עוד לפני שראה אותו. אוהבים פעם אחת ואז אולי לא עוד. לא ביום כזה. הגשם הגשם הגשם. אי אפשר לשמוע אותו מבעד לחלון, ובכל זאת זה עדיין עצוב. הגשם, אומרים המורים בבית הספר היסודי, מצמיח עצים ופרחים, אבל אנחנו לא עצים או פרחים, וכל כך הרבה מורים של יסודי הם אנשים בודדים.

אפילו המורה של מייק נעשתה בודדה ושבורת לב כזאת. בעלה עזב אותה ולקח את כל היין האדום ואפילו את המלח בתואנה שהוא שלו. לא, אם אהבת פעם ואז ק?פ?ו?ט, אז נראה שיורד גשם על החיים שלך. "פטמת מלאך" היתה משפרת לפחות את הטעם, אם אתם יודעים למה אני מתכוון. אם אתם יודעים למה אני מתכוון, בתצלום היתה אישה מבוגרת שהישירה מבט אל המצלמה בדיוקן שחור?לבן כמעט רשמי. אנדי הניח חצי קנקן של יין אדום לפני אנדריאה. "מי אתם שניכם?" אמרה אנדריאה. "אני חושבת שאני אקח חצי קנקן אדום, אנדי." "אנחנו בלשים," אמר הבלש. מייק הרים את ראשו ממכונת התקליטים כי זה התחיל להיות מעניין.

הוא הסתכל על התמונה. רצח? "חשבתי שאתם לא אמורים להגיד 'אנחנו בלשים'." היא אמרה "אנחנו בלשים" בנעימה שמישהו אחר היה אומר בה "לעשות לך טוב לא עושה לי טוב." "את מתכוונת מרגלים," אמר הבלש. "אני מתכוונת ללכת, זה מה שאני מתכוונת," אמרה אנדריאה. "אל תלכי, גברת," אמר הבלש. "אנחנו רק רוצים להראות לך תמונה. טסנו כל הדרך לסן פרן ובאנו למזללה הזאת." "אני שונאת שאומרים סן פרן," אמרה אנדריאה. "כולם קוראים לה סן פרן," אמר הבלש. "כמו שאומר השיר, נראה שאם כבר יורד גשם אז יורד מבול." אנדריאה מזגה מהקנקן לכוס ואז, באופן פחות מוצלח, הפוך. "אולי תעזבו אותה?" "זאת גלדיס," אמר אנדי. הוא הטה את ראשו, כדי שלא יהיה עליו להמשיך להסתכל על התמונה כשהיא הפוכה. "גלדיס, הוא אומר." הבלש פנה אל הבלש השני כאילו היו צוות. "היא קוראת לעצמה גלדיס עכשיו." חברו לצוות הוציא עט והביט סביב.

שני הכובעים שלהם ישבו לפני מצעית נייר שהשתמשו בה במזללה. הוא החליק אותה אליו וכתב גלדיס, ג?ל?ד?י?ס, באותיות דפוס גדולות. "חתיכת חרא," אמרה אנדריאה לבעל המקום. "אתה חרא של בנאדם, אנדי." אנדי הרים ידיים במתינות ומייק הסמיק שם מאחור ליד מכונת התקליטים. "היא באה לפה הרבה," הוא אמר לבלשים ומזג להם עוד קפה. "חן חן," אמר הבלש על הקפה, ואז הסתובב ופנה אל חברו לצוות. "הבנאדם אומר שהיא באה לפה כל הזמן." הבלש השני הינהן וכתב "באה לפה הרבה" מתחת "גלדיס" על מצעית הנייר. "למה סיפרת להם את זה?" אמרה אנדריאה. "אלוהים, אני רוצה לשתות." היא לגמה מהיין. זה לא לקח לה הרבה זמן. "אני רוצה 'הונג קונג קובלר'. אני רוצה 'ורד צועני'. אני רוצה 'חורבן הא?ם' או 'סינגפור סלינג', לא אכפת לי איזה. שניהם על בסיס ג'ין, אבל שכחתי באיזה מהם שמים בירה בטעם זנגוויל." "אין לנו קוקטילים של מסיבות כאן," אמר אנדי בסבלנות. "זאת מסעדה פשוטה. חשבתי פעם לפתוח בר, אבל זה היה מזמן." "נראה לי שגם בבר לא היית מוצאת משקאות כאלה, מה שחבל מאוד," אמר הבלש. "היום זה לא מה שהיה פעם, וחבל." אנדריאה קמה מתנודדת מהכיסא והלכה לשבת קרוב יותר לבלשים. היא ניסתה להרים את התצלום, אבל הוא נדבק לדלפק. "בחיים לא ראיתי את האישה הזאת," היא אמרה. "ואני באה לפה הרבה." "בדרך כלל שיכורה ועצובה," אמר אנדי. "כשאנדי אמר שהיא באה לפה הרבה הוא התכוון אלי," היא אמרה ונקשה על מצעית הנייר בציפורן ששברה על דלת של גבר. "אני באה לפה הרבה ואף פעם בחיים שלי לא ראיתי את גלדיס." "אל תהיי כזאת," אמר הבלש. "אני והבחור השני פה, אנחנו בלשים. הלקוח שלנו רוצה למצוא את האישה שבתמונה. יש רק אחת. עלינו על טיסה לפה, שאלנו כל מיני אנשים, והיא קוראת לעצמה גלדיס עכשיו והיא באה לפה. נחכה, היא תיכנס, נתפוס אותה, וקפ?ו?ט קפ?ו?ט קפ?ו?ט. עוגה." "עוגה," אמר השותף. "תמיד היא קוראת לעצמה גלדיס," אמרה אנדריאה והזדחלה בחזרה למקום שלה. "עוגה?" אמר אנדי. היתה שם לידם, מתחת למכסה, עוגה גרועה מאוד, וגם כמה סופגניות. "זה ביטוי של בלשים," אמר הבלש, "כמו 'פשוט כמו עוגה'." "פשטידה," אמר מייק. לא מזמן היה לו מבחן על ביטויים כמו "פשוט כמו פשטידה", אבל הוא אמר את זה כל כך בשקט שרק מכונת התקליטים שמעה. "עוד ביטוי למשל זה 'להדרים'," אמר הבלש. "זה ביטוי של בלשים שאומרים כשמישהו, איך אומרים, נמלט. אם מישהו נמלט, אז בלש יקרא לזה 'להדרים', כי לאן הציפורים עפות הרי?" "להדרים," אנדי ניסה, ומייק מילמל את זה לעצמו. "הלוואי שכל הצרות שלי היו מדרימות." "להדרים," אמר הבלש. "לא הרבה אנשים יודעים, אבל כל הציפורים מגיעות בסוף לדרום אמריקה. כל הציפורים בעולם.

אומרים שבפרו, בחורף, בקושי אפשר ללכת בלי לדרוך על איזה ציפור. יש אמנם ציפורים שהן ירוקות?עד, אבל השאר נמצאות בדרום אמריקה." "מה אתה אומר?" אמר אנדי. הוא שמע הרבה שטויות בתור בעל מזללה ועובד בה, אבל זה היה השיא. "לא," לחש מייק, ואז הוא הסתובב ואמר את זה בקול: "לא. יש כל מיני דפוסים של נדידת ציפורים. למדנו על זה, וראינו עקעקים זנבתניים כשהיינו בטיול לפני יומיים וחצי. זאת אומרת, היינו אמורים, אבל זה לא יצא בגלל הגשם. העקעק הזנבתן צהוב?המקור הוא מין ייחודי לשפלת החוף שמדרום למפרץ סן פרנסיסקו, ויש שלוש מילים לתאר אותו. הראשונה היא 'יפה'." "אתה לא צריך להיות באיזה מקום?" אמר הבלש. "לא," אמר מייק, ואנדריאה גמרה את היין שלה והניפה אגרוף של תמיכה. "זאת מדינה חופשית." "אם תסלקו מפה לקוחות שלי," אמר אנדי, "איאלץ לבקש שתדרימו." אבל אז אנדי הרס את זה וקרץ לילד, מה שהראה למייק שבעצם אף אחד לא בצד שלו. "אנחנו בלשים," אמר השותף. "ומה בכלל רוצים הבלשים," אמרה אנדריאה והשתמשה במילה בלשים כמו שהשתמשה במילה אשתך הלנה לא מזמן, "מגלדיס? היא קשישה חביבה וסביר להניח שאין לה כסף. היא היתה שחקנית פעם." "נדמה לי שהיא עובדת באיזו חנות איפשהו," נידב אנדי. "שמעתי אותה אומרת פעם 'החנות', או 'בחזרה לחנות'. היא לא מפריעה לאף אחד, וגם לא לכם." "באיזה עניין אתם באים?" שאלה אנדריאה. הבלשים החליפו מבטים כאילו זה החלק הכי שנוא עליהם בעבודה. "הלקוח שלנו," אמר זה שכל הזמן דיבר, "אומר שהאישה הזאת, גלדיס, היא מלכת השלג." "מלכת השלג?" אמר אנדי. "מי זאת לעזאזל מלכת השלג? סלח לי על הביטוי, ילד." "זה בסדר," אמר מייק. "שמעתי אנשים אומרים לעזאזל מלא פעמים." "אל תגיד לעזאזל," אמרה אנדריאה. "ברגע שאתה אומר לעזאזל הכול נגמר, החיים שלך משתנים. אנדי, למה אתה לא מבקש סליחה גם ממני? אני אישה, אתה והשפה שלך." "אולי תיתן לי עוד גזוז?" אמר מייק האמיץ כל כך לאנדי, "בגלל ניבול הפה." "מלכת השלג, אם זה מעניין מישהו," אמר הבלש, "היא סוכנת של העולם התחתון של ק?ט?ה. סוכנת בלבוש אדם. היא לובשת צורת אישה. וכפי שאפשר להבין משמה, היא שולטת בכל סוגי מזג האוויר, ובייחוד בשלג." "גלדיס מביאה את הגשם," אמר אנדי, וחשב, אני שומע כאלה קשקושים ואפילו לא פתחתי בר. "זה מה שאמר האיש," אמר הבלש. "איזה איש בדיוק?" אמר אנדי. "הלקוח שלי," אמר הבלש. "הלקוח שלנו, שלי ושל השותף שלי." "ומה הלקוח שלך," אמר אנדי, "רוצה ממלכת השלג?" ופינה את הוופלים. "הוא מאוהב בה," אמר הבלש. "משלמים לנו לפי שעה." גם האהבה היא לפי שעה. יש סיפורים על אנשים שאהבו מישהו לנצח אחרי שראו אותו כמה דקות ולא ראו אותו עוד לעולם, אבל הסיפורים האלה לא קרו לאף אחד שאנחנו מכירים. לא, כשאת אוהבת מישהו את מבלה איתו שעות על גבי שעות, ואפילו הכוחות האדירים ביותר בעולם התחתון לא יכולים לדעת אם השעות שביליתם יחד מגבירות את האהבה או שאת פשוט מבלה עם מישהו יותר ויותר שעות ככל שהאהבה מתגברת. וכשהאהבה נגמרת, כשמסעדת האהבה נראית סגורה בעיני מי שעומדים בחוץ, את רוצה לקבל בחזרה את כל השעות האלה, ואת כל מה שנשאר בבית של מי שאהבת ואולי גם כמה דברים שלא שייכים לך טכנית בתואנה שביזבזת חלק מהחיים שלך וכל השעות האלה הדרימו. אף אחד לא יכול לתקן את זה, כך נראה, שום דבר בתפריט. זה כמו מה שהדיילת מציעה לך, אפילו במחלקה הראשונה. הם באים עם מגבות, משקאות, סוכריות מנטה, אבל אף פעם הם לא יגידו "הנה החמש שעות שלקחנו לך כשחצית את אמריקה בטיסה לניו יורק כדי לגור עם החבר שלך ויום אחד הוא נכנס למונית ולא חזר, וגם טסת חזרה, עוד חמש שעות, לסן פרנסיסקו, בדיוק בזמן לאסון." וכך את יושבת כמו משקה שנשפך, והשעות החסרות האלה בתוכך כמו כאב, ואת שומעת סיפורים בדיוניים שלא יחזירו אף אחד. כל מיני דברים קורים ולעולם לא תתגברי עליהם, והנה נכנסת גלדיס, האישה שבתמונה, וזה דבר שאף אחד מהחמישה לא יתגבר עליו לעולם. היא היתה יותר מבוגרת ממה שהיה אפשר לחשוב, אבל נראתה טוב, והיא לא הסתכלה סביבה, אלא הלכה ישר לדלפק והתיישבה והניחה זרוע על כתפי אנדריאה. "טוב לראות אותך, אנדריאה," היא אמרה. "חשבתי שאולי לא אראה אותך. המקום הזה אפילו לא נראה פתוח. השלט לא דולק." "שלום, ננסי," אמרה אנדריאה, ואנדי מזג חצי כוס קפה. "את שותה יותר מהרגיל אם אני ננסי," אמרה גלדיס. "לא חשוב, מתוקה. אני יודעת שאת עצובה. מה שאת צריכה זה 'ג'ין א?ה?רן גלום צ'ייסר'. זה שני סוגי רום עם קוניאק, קואנרטו, מיץ לימון וקצת סוכר. הכול מעורבב יחד ומוגש בכוס גבוהה עם קולה." "נשמע איום ונורא," אמרה אנדריאה, "אבל אולי זה יכול להיות טוב." "זה מעולה," אמרה גלדיס. "במקומך הייתי מזמינה לי אחד." "אין לנו קוקטילים כאלה של מסיבות כאן," אמר אנדי, ושבר למישהו את הלב בכל יום. "זה מסעדה פשוטה כאן." "אני יודעת מה זה כאן," אמרה גלדיס ורוקנה את החצי קפה שלה בלגימה אחת. "כידוע, אנדריאה, את ה'ג'ין אהרן גלום צ'ייסר' המציא ג'ין אהרן, שהיה כותב את הקומיקס הזה בעיתון..." "לא ידעתי," אמרה אנדריאה במשיכת כתפיים וקנקן ריק. "למה את אומרת 'כידוע'?" "כידוע," אמרה גלדיס. "זאת הצטעצעות שכזאת." "איזה קומיקס?" שאל מייק. אפילו מייק זיהה את גלדיס, אבל יכול להיות שהוא לא האמין שמשהו כל כך מעניין יקרה אחרי כל המכונת תקליטים הזאת, ואחרי שחיכה שיבוא ההוא שאף פעם לא בא ואחרי הבלשים. הוא כבר התייאש מהיום הגרוע הזה, ועכשיו, האישה שהם מחפשים?

עכשיו? "לקומיקס," אמרה גלדיס והזיזה את כוס הקפה שלה לכיוון אנדי כאילו היתה כלי שחמט, "קראו 'פנסיון מלא', וכידוע, הוא בכלל לא היה מצחיק. אני זוכרת שבאחד מהם היה איש מחופש לליצן עם אף אדום וזקן ארוך וכובע גבוה עם גדיל כזה של ליצנים. הוא עמד מול המראה ובענן של המחשבות שלו היה כתוב 'אני לא יכול ללכת ככה לנשף המסכות! אני צריך להתגלח' — משהו כזה. לא מצחיק, כידוע, אבל דיברו פעם על סרט, ואני הייתי אמורה להיות ה?ingénue." "מה זה ingénue, ננסי?" שאל מייק. הוא הבין את הצופן, את אסטרטגיית הננסי, למרות שזה לא יצליח. "ingénue," אמרה גלדיס, "היא אישה תמימה. אני לא מתפלאת שילד בגילך לא ראה אחת כזאת, וקוראים לי גלדיס, יקירי. רק בקומיקס רואים אותן. קומיקס ובתים פרטיים." "אני מסכים עם איש אחד שאני מכיר," אמר הבלש פתאום. "סליחה?" אמרה גלדיס. "האיש אומר שהתמימות היא המצרך הנדיר ביותר בעולם המו?כר," אמר הבלש. פניה של גלדיס השתנו, והיה חבל לראות את זה. "האם תוכל לחזור בטו?בך על דבריך," אמרה גלדיס. "אדוני?" הבלש לקח את הזמן העצלני שלו. "השותף שלי ואני," הוא אמר וכף היד הגורפת שלו אמרה והכובעים שלנו, "אנחנו מכירים איש אחד שאומר שהתמימות היא המצרך הנדיר ביותר בעולם המוכר. הוא אומר שכשאתה מוצא אותה, תפוס אותה, לא חשוב את מי תצטרך לשכור." "ומאיפה אתה מכיר את האיש הזה?" אמרה גלדיס בעצב. "הוא יושב לידך אולי?" "אני מכיר אותו כמו שאני יודע שאת שותה קפה בחצאי כוסות," אמר הבלש, והשותף שלו הרים את מצעית הנייר. גלדיס הסתכלה למטה בפעם הראשונה וראתה את התמונה שלה ואת כתובת הדיו: "גלדיס באה לכאן הרבה." זה היה נכון. "אל תשימי לב אליהם, גלדיס," אמר אנדי. "שני הקשוחים האלה מטומטמים. הם חושבים שדרום אמריקה שורצת ציפורים ואני הולך להתקשר למשטרה." השותף הניח את מצעית הנייר והניח עליה את ידיו כאילו היה מרפא חולה — דבר שהוא בהחלט לא עשה. הוא התחיל לדבר: "אם מישהו מוזג לך כוס מלאה, גלדיס, עד שאת מגיעה לסוף הוא כבר קפוא, בגלל הבל הקרח הקטלני שיוצא מפיך. לא ככה, הוד מעלתך?" "ק?טו?," אמרה גלדיס ביללה מסתורית, וכאן היינו יכולים לקפוץ קדימה, אם אתם יודעים למה אני מתכוון. תמיד קל יותר לדלג על מילים שאנחנו לא מבינים, על חלקים שמבלבלים אותנו במערכות יחסים, ולהגיע למשפט נחמד וברור — "היה ברור שהם כבר לא מאוהבים," או "העקעק הזנבתן צהוב?המקור הוא מין ייחודי לשפלת החוף שמדרום למפרץ סן פרנסיסקו, ויש שלוש מילים נפוצות לתאר אותו," או "היא לבשה מין גלימה," כל אלה נרשמו בדוח שהגיש הבלש ששרד, שהיה הדברן שבשניים. אבל אם נדלג לשם זה לא יהיה סיפור אהבה. אנחנו לא יכולים לדלג כמו שאנחנו מסתכלים בתמונות, או בהעמדות הפנים שלנו עצמנו, או בקפה שאנחנו אוהבים, או בקפה שהאנשים שאנחנו אוהבים אוהבים, אפילו שהם אוהבים איזה קפה רע, רע נורא. אנחנו מוכרחים לסבול את כל זה, בלי לדלג על שום פרט קטן, וחוץ מזה היא לבשה רדיד. היא הניפה אותו גבוה, כך שהוא נפל על אמות ידיה, והמשיכה להגיד דברים שאנחנו לא יכולים להבין. "ק?טו? מ?ק?ה א?ב??רי א?ב??רי פינג?רס?או?ס!" היא קמה ממקומה, הרדיד היה כמו כנפי עטלף, והביטה מטה אל השותף של הבלש ופניה אומרות שאט נפש אלגנטית מהסוג שלכולנו יצא, לרוע המזל, לראות. "אני כבר לא אוהבת אותך," ייללה, "ק?טו? ק?טו? מ?ק?ה!" ואז הסתחררה ויצאה מהמזללה של אנדי. כשהדלת נפתחה נשמע הרעש הבהול של הגשם, כאילו הדלתות האלה היו אטומות לרעש כל הזמן הזה. משב של אוויר קר העניק את תשומת לבו הנוקבת לכולם. הוא היה קר יותר מהקור בחוץ, אבל אף אחד מהנוכחים במזללה לא היה בחוץ כבר כמה זמן וכבר נהיה חושך. זה היה יכול להיות כל דבר, כל כך קר. זה היה יכול להיות הגשם אולי. או — "הוד מעלתך!" צעק השותף. הוא חבש את כובעו ויצא אחריה בחיפזון. "אלוהים אדירים," אמר אנדי. "לא יכול להיות, אבל אולי." "מלכת השלג?" אמרה אנדריאה כל כך חזק שהקנקן התנדנד. "מלכת השלג מלכת השלג?" אבל הדלת כבר נסגרה, והם הסתכלו בעד הגשם והציורים שעל החלון. אנדריאה הסתכלה ואנדי הסתכל, כולם הסתכלו חוץ מבני הזוג המתנצחים, שהיו עסוקים כל כך בלדדות בין המילים שהם רצו לדלג עליהן, שהצטיירה אצלם רק תמונה מעומעמת של זקנה אחת שצעקה והלכה, והטבח, באדישות הנפלאה שלו, צייר מפה של העולם על הפלטה שעבד לידה, בטוח בידיעה השגויה מאוד שכבר ראה הכול. את זה אף אחד לא ראה, כשגלדיס עמדה מול האיש עם הכובע וייללה משהו שאי אפשר לשמוע והוא קפא על עומדו, ולבסוף הביט בה. "את חושבת?" אמר אנדי והניח לקפה. "שכל דבר בעולם כולו," אמרה אנדריאה, "שכל מה שנאמר לנו לא נכון?" ואולי בגלל זה מייק הסתכל הכי חזק. זה סימן לא טוב שהעולם מבשר לך את הבשורה הלא טובה שאתה טועה, אלא אם אתה בן עשר, שאז זה קורה בכל חמש דקות והקושי היחיד הוא שהמבוגרים מעמידים פנים רוב הזמן ששום דבר חשוב לא השתבש. מייק הסתכל הכי חזק, וגלדיס העלתה שוב את הרדיד שלה והתחילה לעשות את מה שאף אחד לא ראה אף פעם.

זה לא היה בגלל הגשם. זה לא היה בגלל היין. זה לא היה בגלל החלון המצויר שלא הסתיר. גלדיס ייללה ומבין קפלי הרדיד יצא משהו ספירלי. זה היה עשוי ממשבי שלג, ככה זה נראה, לבן ואפור באור המתמעט והולך. הספירלה הסתובבה ונפתחה, ונפתחה, עד שפגעה בשותף של הבלש וכיסתה אותו בשלג כנראה. זה כאב. זה כאב לו. הוא היה מכוסה, ולא היה יכול לזוז, ואז מלכת השלג התרחקה ולא נראתה עוד במסגרת של החלון. "מה זה היה, לעזאזל?" אמר אנדי. "מה זה היה עכשיו מחוץ למסעדה שלי?" התברר שהבלש עמד צמוד לקיר הרחוק. "זה היה חרוט הכפור," הוא אמר. "לא חשבתי שאני אראה את זה אף פעם בכל החיים הארורים שלי." אף אחד לא השגיח שמייק יצא מהמזללה, אם כי אנדריאה בהתה בו כשיצא וקיוותה שהיין לבדו הוא שגרם לה לראות כל מה שראתה. היא לא יכלה לזוז מהמקום שלה, האישה הזאת השתויה — ורק בשביל קצת רקע, כולם בסיפור הזה עצובים. בואו נבהיר את העניין: כל אחד פה איבד ילד, עול שהונח על כתפי כל כך הרבה דמויות המשוטטות על פני פיסת נייר קטנה ונושאות את נטל היגון הספרותי המכובד. זה מין אגרוף שניתן ללא סיבה בבטן. ככה מרגישים את זה. כשנודע לאנדי על המכונית שלא רק הסתחררה אלא גם התהפכה על הקרח, כך שלחגורות הבטיחות והצמיגים עם אחיזת הכביש המיוחדת לא היה סיכוי להציל אותו, הוא נפל לקרשים כמו מתאגרף מקצועי ויילל על הרצפה עד שהחברים שלו הרימו אותו. כאלה חברים טובים. אצל אנדריאה הילד מת בעריסה. נבלע פתאום כמו משקה זול. אחיו הצעיר של מייק מת מנפילה במדרגות והאמבולנס לא הגיע בזמן בלילה אחד קר מאוד, ואבא שלו כמעט לא דיבר או קרא מכתבים מאז. בני הזוג המתנצחים לא יכירו לעולם את התינוקות שלהם, והשותף הקפוא במדרכה עוד שמע, אפילו מבעד לקרח, את השיעולים הנואשים הרטובים האחרונים של בתו הקטנטונת שהתחבטה בזרועות החסונות של אמה המתייפחת שברחה מיד כשזה נגמר, ואפילו הטבח לא ידע שאפילו ברגע העצוב הזה החברה שלו לא יכולה להפסיק לצרוח בגלל מה ששמעה במרפאה הישנה ההיא, והבלש כיפתר את כפתורי המעיל שלו ועדיין ראה את עצמו כאביה של מחליקת קרח קטנה שלא היתה מוכשרת לזה. היא היתה מועדת על הקרח עד שבכתה בגלל הקרסוליים, וכל הזמן היתה מדמיינת את השמיניות המושלמות ואת הסחרורים ונתזי הקרח החינניים, וגם הבלש דמיין את זה בשעה שהשליך כסף תמורת הוופלים וכיפתר את מעילו כדי ללכת. כל האנשים האלה במזללה קפאו על עומדם בגלל האכזריות הגדולה שהיתה מנת חלקם. לא זו בלבד שכאבו להם הקרסוליים, אלא שהם סבלו גם מכאבים ברגליים, ובפה עם כל נגיסה של אוכל גרוע ובאוזניים. שירי הפופ שהם שמעו שיספו אותם בכל פעם מחדש. מספיק שאיזה רדיו היה משמיע, לזכר ימים עברו, את השיר הזה "כן כן כן, מותק, כן,"

וכולם שם היו בוכים. הם כבר לא יכולים לאהוב, כך הם חשבו, רק לשתות ולמזוג קפה ולרוץ אחרי אנשים בגשם. הם חיו בקרירות, כמו בתוך חרוט של כפור. נראה שהתינוקות שלהם היו מוכרחים לנטוש אותם כדי שיוכלו להבין למה אני מתכוון, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. אבל הם לא היו יכולים להשיב אליהם שום דבר, או לקבל משהו אחר? אהבה — היא דבר שאנחנו יכולים לחזור עליו, ואם כן, מתי זה יקרה? זה יכול לקרות אפילו ביום רע? מתי את יודעת שדבר מסוים נעשה לדבר שמשנה אותך? על זה אנדריאה חשבה, ועל 'ג'ין פיז ר?מו?ס', כשצפתה בדמותו מושלגת הראש של שותפו של הבלש שנפלה על המדרכה ובצלליתו הנמהרת של מייק חומקת לה במורד הרחוב. מתי את מבינה שהעולם, כמו כל מזללה ראויה לשמה, פתוח עשרים וארבע שעות ביממה? עכשיו. מייק רץ אחריה בין התלוליות הזעירות של השלג שעל הקרקע. בסן פרנסיסקו אף פעם לא יורד שלג. אף פעם אף פעם אף פעם. טוב, פעם אחת כשהייתי בגן, ואולי עוד כמה פעמים, אבל הוא לא נערם. זוהי אהבה, דבר בלתי אפשרי שמשנה את החיים הקרירים שלך, ומייק האמין שזה מה שקורה ורץ אחריה אל תוך הלילה. אבל עד שהבלש יצא מהמזללה לא היה שום דבר לראות שם, אז הוא נכנס חזרה פנימה. "לאן היא הלכה?" הוא אמר ונזכר בכובע שלו. "לאיזה כיוון הלכה מלכת השלג?" "לא יודע," אמר אנדי. "במקומך לא הייתי יוצא ולא הייתי רוצה לדעת. לא בשבילך." "אני לא מאמינה שראיתי את זה," אמרה אנדריאה. "הטיפול שאצטרך עכשיו או משהו. או שכדאי שאתפכח עכשיו ואתפרנס מלהיות נהגת מונית. במונית אתה פוגש אנשים. אולי יקרה נס ואראה את מלכת השלג עוד פעם." הבלש הציץ בעד החלון המצויר ודפק את הראש בזכוכית, חזק.

החלון רעד והרעיד אנשים. "אל תעשה את זה!" צעק הטבח. "תראה מה אתה עושה! שים לב מה קורה!" "היא הדרימה," נאנח הבלש. "אני לא יודע באיזה כיוון ללכת." וגם זאת אהבה. אם אתה מפספס את מלכת השלג שלך, אפשר שלא תופיע עוד בסיפור האהבה. "הגברים פחות להוטים ככל שאישה מוסיפה שנים," אומר השיר. "הגברים פחות להוטים ככל שאישה מוסיפה שנים, וח?ן כולנו סר בסוף." זה סיפור אהבה שחייבים לתפוס אותו בזמן. מייק ידע את זה ורץ על השלג בגשם. כל הזמן הזה הוא לבש סווטשירט שנעשה כבד ורטוב. הוא הצטנן כשרדף אחריה, וגם זה חלק מהאהבה. אתה מצטנן כשאתה מתקרב אליה, ואתה רץ עד שאתה מחליק ונופל לשלולית, "אאוץ'," ומלכת השלג מסתובבת. "אוי ואבוי," היא אמרה. "אתה הילד מהמסעדה והחלקת בשלולית. אתה תתקרר. מוטב שתיכנס." "טוב," אמר מייק, והיא עזרה לו לקום. "ראיתי מה עשית וזה היה מדהים." "נרטבת," היא אמרה. "החולצה שלך ספוגה וכבדה. אני דואגת לך נורא." היכן גרה מלכת השלג? מתברר שבדירה קטנה ודחוסה בקומה שלישית של בניין אחד לא הרחק מפינת ס?ב?נטין וצ?'רץ'. כשהאהבה מופיעה זה דבר על?טבעי, כמו שאומר השיר, אבל בסוף אתה מוכרח לקום מהמיטה, גם ביום הקר ביותר, ולשלם שכר דירה. היא פתחה לפניו את הדלת. "את חייבת להזמין אותי להיכנס?" שאל מייק. "זה כמו ערפדים?" "הייתי אמורה לדעת," אמרה מלכת השלג, "שילד בגילך יתעניין בערפדים. כפי שאתה יודע בוודאי, מזה התעשרתי, נערי." הם נכנסו וראו על מה היא מדברת. הדירה לא היתה הרבה יותר מכמה קירות ומטבחון, ובכל מקום היו ערמות גבוהות של מגזינים, ועל הקירות הודבקו תמונות בכל מיני זוויות. אמרתי לכם, דחוסה. מייק הלך בשקט והתרשם, ומלכת השלג הסירה את הרדיד והרתיחה מים לתה. "כדאי שתוריד את הסווטשירט, חמוד." "מייק," אמר מייק והוריד את הסווטשירט. "תראי, באמת היית שחקנית. אלה תמונות שלך בסרטי אימה ישנים." "זאת הייתי אני," אמרה מלכת השלג. "בתו של דרקולה. נערה שמגלה במקרה סוד נורא בטירה של הדוד שלה. תראה, בסרט הזה רוח רפאים מתאהב בי ואנחנו הולכים למסעדה. זאת קומדיה. כאן אני משתגעת כשהם קוראים את הבקשה האחרונה בצוואה של מהפנט אחד, ובפינה שם יצור מפלצתי חוטף אותי." גם החולצה של מייק היתה ספוגה, והוא הוריד גם אותה ונתן לה בלי לחשוב. "כאן את משהו אחר," אמר. היא מצאה מגבת ונגעה בצווארו החשוף כשהניחה אותה על כתפיו כמו רדיד, והוא רעד. "את עם איפור לבן וגלימה וכתר מקרטון." "מלכת השלג," אמרה מלכת השלג. "את באמת מלכת השלג?" שאל מייק. "כמו מה השורות שלי נשמעו?" החזירה שאלה. "היה רגע," אמר מייק, "שזה נשמע כמו פינגרסאוס." "לא בדיוק מילים מהעולם התחתון של קטה," אמרה מלכת השלג והתירה את שרוכי נעליו, נעל אחר נעל. "זה היה כיף?" שאל מייק. "כוכבת קולנוע, בטח היית הולכת למסיבות." "מוזר שאתה מזכיר מסיבות," אמרה מלכת השלג בעצב. "היה לי תפקיד אחד, ש?ם, מודבק בנייר דבק ליד המתג של האור, ששיחקתי מין רוח רפאים סבתא כזאת. היתה לי שורה: 'זאת מסיבה!' הייתי צריכה להגיד את זה חמש?עשרה פעם, 'זאת מסיבה! זאת מסיבה! זאת מסיבה! זאת מסיבה! זאת מסיבה! זאת מסיבה! זאת מסיבה! זאת מסיבה! זאת מסיבה! זאת מסיבה! זאת מסיבה! זאת מסיבה! זאת מסיבה! זאת מסיבה! זאת מסיבה!' ובכלל לא הכניסו את זה לסרט בסוף. אף אחד לא רצה לשמוע את זה. אתה יכול להגיד משהו עוד פעם ועוד פעם, אבל בכל זאת אף אחד לא רוצה לשמוע." "אני רוצה לשמוע את זה," אמר מייק. "הייתי מאוהבת," אמרה מלכת השלג. "זה היה הדבר האחרון שהייתי, והבמאי התאהב בי, או מכל מקום נולד לנו תינוק. אבל התינוק מת." "אחותי התינוקת מתה," אמר מייק. "זה דבר נורא," אמרה מלכת השלג. "בקושי יצאתי מהמיטה מאז, וגם הבמאי. הוא לא היה מסוגל לחשוב על שום דבר חוץ מסיפורי המפלצות האלה.

ברחתי ממנו וביזבזתי את כל הכסף שלי כדי לשכוח, ואם היתה ניתנת לי משאלה אחת עכשיו, הייתי מבקשת את התינוק שלי בחזרה, שיהיה לי משהו לאהוב בקור הזה לבד." "אם התינוק שלך היה חי," שאל מייק, "הוא היה בגילי?" "לא, לא, מה פתאום," אמרה מלכת השלג וטפחה בידיה החזקות על ברכיה. "אם היתה לך משאלה אחת, מה היית אתה מבקש?" מייק הסתכל מבעד לחלון על הרחוב למטה. רוב השלטים היו כבויים וחלק מהגשם היה כמעט ברד. "קלמרי אני חושב," הוא אמר והסמיק כי ידע שזה טיפשי. "אכלתי את זה פעם בסנטה קרוז וזה היה נורא טעים, אבל בטח אין עכשיו." מלכת השלג חייכה וניגשה אל הפריזר שלה. היה שם כל כך הרבה כפור שנותר שם מקום לדבר אחד בלבד. היא הוציאה אותו וזרקה אותו על השולחן מולו. זאת היתה שקית עם קלמרי, קפואים ומצוירים על האריזה. כל מה שהיא אמרה הפך למציאות. היא היתה נביאה, משהו ממקום אחר, וגם זה חלק מהאהבה. אתה חייב להאמין במה שקורה, בכל הכרזה שמכריזה האהבה, שאם לא כן אתה עשוי לחזור למסעדה ולחכות למישהו ששכח אותך. "יש לי מיקרוגל," הכריזה מלכת השלג בחגיגיות. "זה יהיה מוכן בתוך שלוש עד חמש דקות." בשלוש עד חמש דקות העולם כולו יכול להשתנות, וכאשר מדובר ביחסים בין ילד צעיר ואישה מבוגרת מארץ קטה אין צורך גם בשלוש דקות, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. אבל כל אהבה נגמרת, ואנחנו צריכים לגמור אותה. אפילו מייק, צעיר ככל שהיה, ידע שהאיש שהוא חיכה לו במזללה לא יבוא. נראה היה שהעולם כולו נמצא בדירה הזאת, כאילו הפריזר של מלכת השלג היה יכול להציע להם תפריט בלתי מוגבל, לו? רק ביקשו כל דבר שירצו. הם חייכו אל המיקרוגל, בייחוד מייק, כי הוא שאהב קלמרי, אבל גם מלכת השלג, כי היא היתה זאת שאהבה אותו. הוא היה תמים, מצרך נדיר, ויש כאלה שיגידו שהיה עליה להניח לו לנפשו. אבל היא עצמה הונחה לנפשה יותר מדי זמן, ומי הם בכלל האנשים האלה, שמתנצחים שם בפינה ואומרים דברים כאלה? אהבה כזאת, זה עדיף מלשבת סתם במזללה זולה באפס מעשה, כי תראו מה הגיע בשביל אנדריאה! גבר שיהיה רע אליה! טוני! "אתם פתוחים?" אמר טוני. "קשה לדעת." "אנחנו תמיד פתוחים," אמר אנדי. "אין מזללה ראויה לשמה שלא פתוחה עשרים וארבע שעות ביממה." "בא לי לשתות משהו," אמר טוני. אנדריאה עשתה סיבוב שלם בכיסא הבר שלה, הואיל והמזללה היתה מקום שאפשר לעשות בו את זה. היא לא עמדה לראות את מלכת השלג היום שוב, אבל הנה בינתיים משהו שיעזור לה להעביר שלוש עד חמש דקות. "אני ממליצה על 'מנוול סובל'," היא אמרה. "זה ארבע מידות ג'ין, שלוש מידות ברנדי, מידה אחת מיץ ליים, מי סוכר, מרורי אנגוסטורה, ג'ינג'ר אייל, ופרוסה של מלפפון לקישוט." "נשמע טוב," אמר טוני. "שמישהו יגיש לנו שניים כאלה." הוא יהיה רע אליה, אבל בינתיים אהבה כזאת עדיפה. עדיף משהו שמוזגים על קרח מסתם קרח שמוגש בנפרד. "אנחנו לא מגישים קוקטילים כאלה של מסיבות כאן," אמר אנדי. "זה מסעדה פשוטה פה, וגם אם היינו, לא הייתי מגיש לכם את זה. ראיתי היום נס, ואני רוצה לראות עוד נסים, אז אני הולך לגרד את הצבע מהחלונות האלה שלי כל הערב. הייתי אומר לטבח להכין לכם משקה, אם היו לנו דברים כאלה." "איידהו," אמר הטבח, אבל אף אחד לא שמע כי אנדי כבר התחיל לגרד. הגירוד היה רועש כל כך, שהאישה בפינה הרימה את עיניה וקלטה בפעם הראשונה שהיא גם בסיפור הזה, ולא רק בזה שהיא מתקוטטת בו עם חבר הרפאים שלה. "לא צריך," אמר טוני. "בואי נצא מהמקום הזה ונלך לבר.

היית פעם ב'פיל השחור', אנדריאה?" "להתראות, אנדי," אמרה אנדריאה. "את חייבת לי איזה עשרים ושישה דולר על כל החצאי קנקנים האלה," הוא אמר על רקע הגירוד. "היא תשלם לך בפעם אחרת," אמר טוני, והם יצאו יחד כאילו היו בדרך לנשף מסכות. בחוץ, מול המזללה של אנדי, היתה דמות קפואה של איש עם כובע שפניו קפאו באמצע נאום נורא. מכיוון שהופל, הוא נראה כמו אחד הנספים בפומפיי, העיר שהשמיד הר געש שמייק למד עליה בכיתה לפני כמה זמן, אם כי עכשיו, בדירה של מלכת השלג, מייק מנה את שלוש המילים הנפוצות שמשתמשים בהן הרבה לתיאור העקעק הזנבתן. העקעקים הזנבתניים הם ציפורים פיקחות ותוקפניות, שבדרך כלל נמשכות לדברים נוצצים, ואולי זאת הסיבה שטוני הסיר את מבטו מהאפור?לבן המשמים של האיש שעל המדרכה ופנה להביט בעיניה היפות והנוצצות של אנדריאה. "מי זה?" אמר טוני ורמז על האיש. "נראה כמו חבר לשעבר," אמרה אנדריאה. "מישהי היתה קרה אליו," אמר טוני. אף על פי שירד המון גשם, לא היה עוד אור שמש ברחוב, מה שאומר שהיום הגרוע הזה נגמר פחות או יותר, אם אתם יודעים למה אני מתכוון. אם אתם יודעים למה אני מתכוון זה מה שקרה להם. "זה קורה כל הזמן," אמרה אנדריאה. "זה לא סוף העולם."

"בקיצור, ביחד", דניאל הנדלר // כנרת, זמורה-ביתן

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully