קראמפס ברולה

"באביב של 1976 ה-Cramps החלו להרקיב בדירה בניו יורק סיטי. ללא אוויר צח או אור יום, פיתחה הלהקה את צאצא הרוקנרול המוטנטי והייחודי שלה, כשהיא נעזרת רק באור הכחול החולני של תכניות הלילה בטלוויזיה. בעוד מקצבי הפטיש-אוויר של הפאנק התפשטו במהירות בניו יורק, הקראמפס צללו אל תוך הבורות העמוקים של נפש הרוקנרול על מנת להוציא משם את הדחף הקצבי הראשוני ביותר – הרוקאבילי – צליליה של תרבות הדרום המתפרקת בלהבה של רעידות ושיהוקים. בעוד המד"ב הלילי צבע את החדר, הקראמפס גם חיטטו בהריסות הפסיכוטיות של תקופות רוק קודמות ובחרו מתוכן: רוק אינסטרומנטלי, סרף, פסיכדליה ופאנק סיקסטיזי. ואז הם הוסיפו את האלמנט הג'אנקי ביותר: את עצמם".

(מתוך העטיפה הפנימית של “Gravest Hits”, אי.פי הבכורה של הקראמפס, 1978)

בשבוע שעבר נפטר Lux Interior ממחלת לב בבית חולים בקליפורניה בגיל 62, אחרי שעמד בראש הקראמפס במשך 36 השנים האחרונות. הוא השאיר אחריו את אישתו המדהימה Poison Ivy Rorschach, שהנהיגה ביחד איתו את הקראמפס.

לאקס אינטיריור ופויזן אייבי הכירו בקליפורניה בתחילת שנות השבעים. נראה לי שבזמנו עדיין קראו לו אריק פרקהייזר ולה עדיין קראו כריסטי וואלאס. סיפור האהבה שלהם, ואהבתם המשותפת לתקליטים, הוא הבסיס ללהקה שהם הקימו. האפיל היה טמון במתח המתמיד בין השניים: הסולן הכריזמטי שהשתולל על הבמה כמו גירסה אנדרוגינית של איגי פופ, והגיטריסטית הפתיינית שנראתה כמו נערת פין-אפ וניגנה כמו לינק ריי.

לאקס אינטיריור היה מעין שילוב של אלביס גותי, פרנקשטיין בדראג וסטיב מרטין בתפקיד רופא השיניים הסאדיסט ב"חנות קטנה ומטריפה". ובזמן שלאקס התפתל, השתולל והתגלגל על הריצפה כמו נחש בקריז, אונן על מגברים והוריד את מכנסי הויניל הצמודים שלו רק כדי להישאר בתחתוני ביקיני מנומרים ונעלי עקב, תמכה בו אישתו הגיטריסטית באדישות קולית עילאית. פויזן אייבי הייתה נסיכת קרח ופאם פאטאל מושלמת. היא פשוט עמדה שם עם גיטרה ועם תלתליה המשגעים, בגדיה הפרובוקטיביים ומבט משועמם בעיניים. השילוב בין השניים – שחוזקו בעוד כמה נגנים שניגנו ונראו לא פחות מרשים – יצר הופעות חיות תיאטרליות שהכניסו לפאנק אלמנט חזק של פרפורמנס.

באמצע הסבנטיז הגיעו הקראמפס לניו יורק ונכנסו לסצינת הפאנק המתהווה במועדונים כמו ה-CBGB's ו-Max's Kansas City. הקראמפס לא נשמעו כמו הלהקות האחרות, אבל מצד שני גם הלהקות האחרות - בלונדי, הראמונז, טלוויז'ן, פאטי סמית וכו' – לא ממש היו דומות זו לזו.

בתקופה הראשונה היו הקראמפס הרכב נטול באס עם שתי גיטרות וסט תופים מינימליסטי, כשמאוחר יותר הם הוסיפו גם באס. הבסיס המוזיקלי שלהם היה רוקאבילי – אחד מסוגי הרוקנרול המוקדמים ביותר, שצמח מהקאנטרי, ועד היום מונה המוני חסידים המתאגדים בתת-תרבות שהלוק שלה מבוסס על מה ש"הילדים הרעים" ו"הילדות הרעות" כביכול לבשו בפיפטיז.

את הרוקאבילי שלהם שילבו הקראמפס עם גראז' - הצורה המוקדמת ביותר של פאנק, אותה הולידו חבורות של נערים עם שיער על העיניים וגיטרות בידיים שניגנו בגראז'ים שבבית הוריהם בפרברי אמריקה באמצע שנות השישים – ועם סרף, רית'ם אנד בלוז ופאנק ניו יורקי מוקדם, סטייל הניו יורק דולס. ואת הכל הם עשו באווירה קאמפית של סרטי אימה, בי-מוביז וסקס קינקי, המותאם לגריזרס בבגדי עור שחורים ושרמוטות פיפטיז בחצאיות מנומרות, עם קעקוע של ורד על הקרסול.

השילוב אותו ניגנו הקראמפס הוליד ז'אנר חדש, ה-Psychobilly. השם סייקובילי אמנם לקוח משיר של ג'וני קאש, אבל זה למעשה היה הבן הממזר של תחיית הרוקאבילי של תחילת האייטיז. וגם אם הקראמפס לא הגדירו את המוזיקה שלהם כסייקובילי, כל הלהקות שכן הגדירו את עצמן ככאלה הושפעו מהקראמפס.

ב-78', עוד לפני שיצא אי.פי הבכורה, “Gravest Hits”, הופיעו הקראמפס בבית חולים לחולי נפש בקליפורניה, כשקסטת הוידיאו של אותה הופעה תמיד היה אחד הפריטים האהובים על כל מעריץ. ב-1980 יצא אלבום הבכורה, “Songs the Lord Taught Us”, בהפקת אלכס צ'ילטון מביג סטאר. האלבום כלל שירים מקוריים לצד סטנדרטים של גראז' כמו "Strychnine" – שיר האהבה הגדול ביותר שנכתב אי פעם לרעל עכברים. בכלל, הקראמפס עשו הרבה מאוד קאברים, שאיפשרו למעריציהם להכיר את המוזיקה שלאקס אינטיריור ופויזן אייבי הכי אהבו.

בתחילת האייטיז עברו הקראמפס מניו יורק ללוס אנג'לס וצירפו אליהם את הגיטריסט של הגאן קלאב, קיד קונגו פאווארס, במקום הגיטריסט הקודם שלהם, בריאן גרגורי. הרבה נגנים ונגניות באו והלכו, כשהחברים הקבועים היחידים היו אינטיריור ואישתו. השניים המשיכו להוציא אלבומים, עם נגנים מתחלפים, עד השנים האחרונות.

הקיום של הקראמפס בניינטיז ובעשור הנוכחי היה באיזשהו מקום נפרד מזירת האינדי המרכזית. לכן זה היה מוזר מאוד לראות אותם מופיעים בפרק של "בוורלי הילס 90210". זה קרה ב-95', ואהבתי בזמנו גם את הקראמפס וגם את "בוורלי", אבל מסיבות שונות, מבחינתי, זה לא הלך ביחד. מפרספקטיבה של זמן אני יכולה להבין שאם הקראמפס כל כך העריצו טראש פיפטיזי, אז למה לא טראש ניינטיזי? רציונליזציה משכנעת, אבל זה עדיין מוזר. ובזמנו גם די התבאסתי מזה, אבל הקראמפס היא להקה שסולחים לה על הכל.

עבור מעריציהם הקראמפס הם הרבה יותר מלהקה. הראשון להודות בזה יהיה מוריסי, שהוקסם מהחתרנות המצחיקה ומהאמביוולנטיות של הסולן השטני, והקים בנעוריו את מועדון המעריצים הבריטי של הקראמפס, Legion of the Cramped (אך עזב כדי לקדם את הקריירה המוזיקלית שלו). גם בובי גילספי מפריימל סקרים היה מעריץ מושבע והוא אפילו קרא לבנו לאקס.

הקראמפס הם מסוג הלהקות שמלמדות אותך, שמדריכות אותך איך להתלבש וממלאות אותך שמחה והשראה עוד לפני ששמעת שיר אחד שלהן. הם החדירו במעריציהם את תאוות האספנות והחיטוט בחנויות יד שנייה ושווקי פשפשים, אם זה בחיפוש אחר תקליטים או בגדי וחפצי וינטג'. הם הכירו להם יקום שלם של מוזיקה, והעניקו לחסידיהם כרטיס כניסה לעולם ביזארי של בי-מוביז, מפלצות ואנשי זאב. הקראמפס הכירו למעריציהם את סרטי הסקספלויטיישן עתירי הציצים של ראס מאייר, את סרטי האימה הגוריים של הרשל גורדון לואיס, את צילומי הבונדג' של כוכבת הפין-אפ האפלה של הפיפטיז, בטי פייג', ושפע של סרטי אופנוענים, סרטי אקספלויטיישן ופורנו וינטג'י.

הקראמפס אימצו את האסתטיקה שלהם מהפלג הנמוך והטראשי ביותר של תרבות הפופ של הפיפטיז והסיקסטיז. שנים לפני שטרנטינו הכניס את זה למיינסטרים, סגדו הקראמפס לטראש רטרואי מלא במין ואלימות. השילוב המושלם של השניים בא לידי ביטוי בלהיטם הגדול ביותר,"Bikini Girls with Machine Guns", שיצא בסוף שנות השמונים.

באותה תקופה, פחות או יותר, נפוצה שמועה שלאקס אינטיריור מת ממנת יתר. הוא מאוד התרגש מכמות המכתבים והטלפונים שהגיעו לביתו ממעריצים מתאבלים שרצו לנחם את אישתו. אבל זאת הייתה רק חזרה גנרלית לדבר האמיתי. המוזר הוא שבשנות השמונים זה לא הפתיע אף אחד שלאקס מת, כי הוא היה כוכב רוקנרול פרוע בשיאו. בינתיים התרגלנו ששנים באות ושנים הולכות אבל הקראמפס תמיד קיימים, מה שהופך את המוות של אינטיריור למפתיע פי כמה.

לאקס אינטיריור היה איש חסר גיל, שהנהיג להקה חסרת גיל, ואף אחד לא ציפה שהוא ימות כך פתאום ויביא את סיפורם של הקראמפס לסיומו. וזה מאוד עצוב.