הרוקי מורקמי בא להעביר מסר לישראל

צילום: גדעון צנטנר

עריכה: איילת שולמן

הסופר היפני הרוקי מורקמי קיבל הערב את פרס ירושלים לשנת 2009, בטקס שפתח את יריד הספרים הבין לאומי ה– 24 בעיר. הפרס ניתן למורקמי במעמד נשיא המדינה שמעון פרס ומידי ניר ברקת, ראש עיריית ירושלים. חבר השופטים, שחבריו היו עורך עיתון "הארץ" דב אלפון, פרופ' דבורה גילולה והסופר אתגר קרת העניק את הפרס למורקמי על כתיבתו, שהיטיבה לבטא את חירותו של הפרט בחברה. לפני כן, פתחו פרס וברקת את אירועי יריד הספר בנאומים שהדגישו את חשיבותה של הספרות לעיר ירושלים ואת הכבוד הגדול שהעניק מורקמי, מחשובי הסופרים בעולם כיום, בכך שהגיע לישראל לקבל את הפרס, בו זכו בעבר ענקים כאוקטביו פס, ו.ס נאיפול ועוד.

בנאומו הגדיר את עצמו מורקמי כ"ספינר של שקרים". לאחר פתיחה שבה עסק בתפקידו של הסופר, שהוא לדבריו "להביא את האמת למקום חדש ולהאיר עליה באור חדש", פנה מורקמי להתייחס לביקורות הקשות שהוטחו בו בקהילה הספרותית ביפן ומחוצה לה על בואו לישראל לקבלת הפרס, בעקבות המלחמה בעזה. "הרשו לי לומר את האמת", אמר מורקמי, "כמה אנשים ביפן ייעצו לי שלא להגיע לכאן ולקבל את פרס ירושלים. כמה מהם איימו שיתחילו בחרם על ספריי אם אגיע לכאן. הסיבה לכך, כמובן, הוא הקרב האיום שהתחולל בעזה. האו"ם דיווח שיותר מאלף אנשים איבדו את חייהם בעזה הנצורה, הרבה מהם אזרחים לא חמושים, זקנים וילדים.

"כששאלתי את עצמי לאחר שקיבלתי את ההודעה על הזכייה בפרס, שאלתי את עצמי האם בואי לישראל בזמנים שכאלו ייצרו את הרושם כאילו אני תומך בצד מסוים בקונפליקט, כאילו אני תומך במדיניות של מדינה שבחרה לשחרר את כוחה הצבאי האדיר. זהו רושם, שכמובן אינני רוצה לתת. אני לא תומך בכל מלחמה, ואני לא תומך באף מדינה וכמובן שאינני רוצה שספריי יוחרמו.

"לאחר מחשבה רבה, הגעתי למסקנה שעליי להגיע. סיבה אחת להחלטתי היתה שיותר מדי אנשים ייעצו לי שלא לעשות זאת. אולי, כמו הרבה סופרים אחרים, אני נוטה לעשות את ההיפך המוחלט ממה שנאמר לי. אם אנשים אומרים לי – ובמיוחד אם הם מזהירים אותי – 'אל תלך לשם', אני נוטה 'ללכת לשם' ו'לעשות את זה'. זהו הטבע שלי, אפשר לומר. סופרים הם עם מיוחד, הם לא יכולים לסמוך על שום דבר שהם לא ראו במו עיניהם או נגעו בו במו ידיהם וזו הסיבה שאני כאן. בחרתי לבוא לכאן, במקום להישאר רחוק. בחרתי לראות בעצמי מאשר לא לראות".

לאחר מכן מורקמי ביקש להעביר מסר אישי לקוראיו. "בין חומה גבוהה ויציבה וביצה המתנפצת עליה, אני תמיד אעמוד לצד הביצה", אמר מורקמי. "לא משנה כמה צודק הקיר יכול להיות וכמה טועה הביצה, אני תמיד אעמוד לצד הביצה. מישהו אחר יצטרך להחליט מה צודק ומה לא, אולי ההיסטוריה תקבע. אם ישנו סופר שכתב יצירות העומדות לצד הקיר, מה ערכן של היצירות האלו?

"במקרים מסוימים, המטאפורה הזו פשוטה וברורה מדי. מפציצים, טנקים, טילים וזרחן לבן הם חלק מהחומה הגבוהה והבצורה. הביצים הם האזרחים הלא חמושים שנמחצים ונשרפים ונורים על ידם. זו משמעות אחת של המטאפורה. אבל זה לא הכל, המטאפורה נושאת משמעות עמוקה יותר. חישבו על זה כך: כל אחד מאיתנו, הוא ביצה, פחות או יותר. כל אחד מאיתנו הוא נשמה מיוחדת ובלתי ניתנת להחלפה, הסגורה בתוך קליפה שברירית. זו האמת שלי, וזו האמת לכל אחד מכם. כל אחד מאיתנו מתמודד עם חומה גבוהה ובצורה. לחומה הזו יש שם: ,'השיטה'. השיטה אמורה להגן עלינו, אך לעתים היא מקבלת חיים משל עצמה ואז היא מתחילה להרוג בנו ולגרום לנו להרוג אחרים – בקור, ביעילות ובשיטתיות. יש סיבה אחת בגינה אני כותב ספרים והיא להביא את כבודה של נשמת האינדיבידואל לפני השטח ולהטיל אור מעליה. מטרת הסיפור היא להשמיע אזעקה, להאיר בקביעות על השיטה בכדי למנוע מהם ללכוד את נשמתנו ברשת. אני מאמין שתפקידו של הסופר הוא להמשיך לנסות ולהבהיר את הייחודיות של כל נשמה על ידי סיפורים. סיפורים על חיים ומוות, סיפורי אהבה, סיפורים שיגרמו לאנשים לבכות וירעידו מפחד וינערו מצחוק. זו הסיבה בגינה המשכתי לבדות בדיונות ברצינות תהומית"

לסיום הנאום, שריגש את כל הנוכחים, סיפר מורקמי על תפילה שלמד מאביו, מורה וכומר בודהיסטי שהיה חייל בצבא יפן במלחמתה בסין והלך לעולמו לפני כשנה. "הייתי רואה אותו בארוחת הבוקר, נושא תפילה ופעם אחת שאלתיו מדוע הוא עושה זאת והוא אמר שהוא מתפלל עבור כל האנשים שמתו בשדה הקרב. הוא התפלל עבור כולם, בני ברית ואויבים כאחד. כשבהיתי בגבו הוא כרע לתפילה, נדמה לי שהרגשתי את צילו של המוות אופף את סביבתו. אבי מת, ויחד איתו הוא לקח את זיכרונותיו, זיכרונות שלעולם לא אדע. אבל נוכחותו של המוות שהיה קשור בו נשאר בזיכרוני שלי. זהו אחד הדברים שנשאתי ממנו עמי ואחד החשובים שבהם".

"כולנו בני אדם", חתם מורקמי. בני אדם הנעים מלאום לגזע ודת, ביצים שבירות המתמודדות עם חומה גבוהה ובצורה הנקראת 'השיטה'. אין לנו תקווה לנצח, החומה גבוהה מדי, חזקה מדי וקרה מדי. אם יש לנו תקווה כלשהי לניצחון, היא תנבע מאמונתנו בייחודיות הבלתי ניתנת להחלפה בנשמותינו ובנשמותיהם של הזולת והמחום שיצטבר מאיחודן של הנשמות. קחו רגע וחישבו על כך – לכולנו נשמה חיה, אסור לנו לתת לשיטה להתעלל בנו. אסור לנו להרשות לשיטה לקבל חיים משל עצמה. השיטה לא יצרה אותנו, אנחנו יצרנו את השיטה, זה כל מה שיש לי לומר לכם, אני אסיר תודה על קבלת הפרס, אני אסיר תודה שספריי נקראים על ידי אנשים בחלקים רבים בכל העולם, אני שמח שניתנה לי האפשרות לדבר בפניכם היום".