אוסקר 2009

    מי מתעסק? זה מיקי

    "המתאבק", סרטו המצוין של דארן ארונופסקי, הוא הקאמבק הגדול של מיקי רורק. ישי קיצ'לס ואן אריק

    ישי קיצ'לס

    בצעירותי הערצתי את מיקי רורק. את "ראסטי ג'יימס" ראיתי שוב ושוב, כי כל כך התרשמתי ונדהמתי מההופעה הכה אדישה והכה חסרת מאמץ שלו כ-"The Motorcycle Boy" - אחיו המגניב ועיוור הצבעים של מאט דילון. מבין כל הכשרונות הצעירים שנטלו חלק ב"דיינר" (סטיב גוטנברג, דניאל סטרן, פול רייזר וקווין בייקון, בין השאר), לא היה לי ספק שרורק, שגילם את בוגי - מעצב השיער השובב וטוב הלב שבשלב מסוים מניח קופסת פופקורן על הבולבול שלו - יגיע הכי רחוק מכולם. וגם את "The Pope of Greenwich Village", "הדרקון האחרון" ו"ליבו של אנג'ל" אהבתי בעיקר בגלל שהיפיוף שלי - שנטה, באותן שנים, להגיש את השורות שלו במין מלמול אגבי וחרישי (מה שרק העצים את האפיל שלו בעיני) - כיכב בהם בתפקיד הראשי.

    את "תשעה וחצי שבועות של שיכרון חושים" – הסרט הפופולארי שבו הוא וקים בסינג'ר מאכילים זה את זה תותים לאור מנורת הפריז'ידר - אמנם אהבתי קצת פחות, אבל רורק השכיל להתאושש שנה אחר כך עת צלל ראש קודם עמוק אל תוך הזוהמה על מנת לגלם את הנרי צ'ינסקי, האלטר-אגן של משורר הביבים צ'רלס בוקובסקי, ב"עכבר הבארים" (ללא ספק אחד מהתפקידים הטובים בקריירה שלו).

    כמה שנים מאוחר יותר רורק – שסומן, בעקבות תפקידיו בשנות השמונים כיורש אפשרי לברנדו - התחיל לזייף ולחפף. במקביל, הוא גם התחיל להתאגרף. עד מהרה הוא מצא את עצמו שקוע עד צוואר בבעיות מהסוג הרומנטי (הודות לסיפור אהבה הרסני עם קארי אוטיס) ותקוע עד להודעה חדשה בסרטים סוג ג', דוגמת "Bullet" (שם כיכב לצד טופאק), "הארלי דווידסון ואיש המרלבורו" (שם כיכב לצד דון ג'ונסון) ו-"דאבל טים" (שם כיכב לצד ואן דאם ודניס רודמן). למרות שסרטים אלה נטו להיות משעשעים ולא מזיקים, לא היה ספק שרורק מתבזבז. ומה שהפך את כל הסיפור לעצוב באופן מיוחד הייתה העובדה שהיה די ברור שזה לא ממש מזיז לו.

    למרות הכל, המשכתי לעקוב אחר פועלו גם בסוף שנות התעשים/תחילת שנות האלפיים (בין השאר הוא צץ כסוכן הימורים, ב"באפלו 66", כאסיר בדראג ב"Animal Factory", כטבח שמבשל ספיד בסרט הסמים האיום והנורא "Spun", וכסייד-קיק הפתטי של וילם דפו ב"היו זמנים במקסיקו"), ובמשך כל הזמן הזה, קשה היה שלא להבחין כיצד פניו היפות מתנפחות, מתעוותות, והופכות בהדרגה לפנים של איש מוכה ומובס (תוצאה של יותר מדי חבטות, אלכוהול, סמים, ניתוחים פלסטיים לא מאוד מוצלחים, בוטוקס, והשד יודע מה עוד). ועוד יותר היה קשה שלא לשמוע כיצד קולו המתוק והמלטף הופך אט אט לשילוב מכמיר לב של חצץ וחומצה.

    ב-2005 הגיע "עיר החטאים", של רוברט רודריגז, והעניק לרורק על מגש את ההזדמנות הגדולה לה חיכה במשך חמש עשרה שנה. הוא אמנם לא פישל, והתפקיד שלו בתור מארב – הבריון המגודל בעל פרצוף הבלטה, שמתאהב בג'יימי קינג הזונה, ומופלל ברצח שלה – היה לטעמי הדבר הטוב ביותר בסרט הזה (שהיה לא רע בפני עצמו). אך למרבה הצער, הקאמבק המיוחל חמק מבין אצבעותיו. עד עכשיו.

    עוד בוואלה! NEWS

    הזמן המושלם להתכונן לקיץ הבא: הג'ל שמעלים את סימני המתיחה

    לכתבה המלאה

    סרט אירופאי

    ב"המתאבק", סרטו הרביעי של דארן ארונופסקי (אחרי "פיי", "רקוויאם לחלום" ו"המעיין"), רורק מגלם את רנדי "The Ram" רובינסון – מתאבק מקצועי (WWF סטייל) שהיה על גג העולם אי אז באייטיז העליזים. כיום, עשרים שנה אחר כך, הוא איש בודד, מרושש ומתפרק שגר בטריילר, ומשלים הכנסה כעובד מחסן מושפל בסופר-מרקט. ובכל זאת, רנדי ממשיך להיכנס לזירה על מנת לספק לקהל תמורה מלאה לכספו. הוא עדיין מחטיף, והוא עדיין חוטף. אבל הוא עייף. כל כך עייף.

    לאחר שרנדי מתמוטט בחדר ההלבשה בסופו של קרב קשה וכואב במיוחד, והרופאים מבשרים לו שאם ברצונו להמשיך לחיות יהיה עליו להפסיק להתאבק, גיבורינו נאלץ לעשות מעט סדר בחייו המבולגנים. הוא מבקש ליצור קשר עם בתו (אוון רייצ'ל ווד), ששונאת אותו (כי הוא חתיכת פאק-אפ). במקביל, הוא גם מחזר אחר קאסידי, חשפנית מזדקנת ומקועקעת (מריסה טומיי המצוינת והשמורה היטב), ושופך בפניה את הלב. בנוסף, הוא מנסה להשלים עם כך שעליו לתלות את הטייטס ולפרוש. האם יצליח?

    "המתאבק" (שזכה בפרס הגדול בפסטיבל ונציה האחרון) שונה מאוד מסרטיו הקודמים של ארונופסקי בכך שהוא משיל מעליו את כל הטריקים הסגנוניים הססגוניים ואת פעלולי העריכה היצירתיים, ומאמץ גישה ישירה, מינימליסטית וכמעט דוקומנטרית.
    בעזרת מצלמת כתף, ארונופסקי נצמד לרנדי, ומלווה אותו במהלך שגרת יומו: כיצד הוא מתכונן לקרבות, כיצד הוא מתאושש מהם, וכיצד הוא מבלה את הזמן המת בין לבין. התוצאה היא סרט אירופאי ורציני מאוד (א-לה האחים דארדן), שבמקרה מתרחש בניו ג'רזי. בתוך כך, כובד הראש האקזיסטנציאליסטי זוכה להיות מאוזן בזכות שימוש נבון בתרבות הפופ האמריקאית, שמשחקת תפקיד חשוב בעיצוב הדמויות, האווירה והפס-קול (המורכב רובו ככולו מלהיטי מטאל זבליים משנות השמונים).

    כך למשל הופכות שיחות סתמיות - על "הפסיון של ישו", ועל האופנים שבהם קורט קוביין הוציא את כל הכיף מהרוק'נ'רול - לנקודות החיבור האמינות לחלוטין בין רנדי לקאסידי. וכך הופך קאזינו עלוב ומתפורר, שעל הטיילת, לתפאורה המושלמת לשיחה אינטימית ונוגעת ללב בין אב לבת.

    קשה שלא להזיל דמעה

    ניכר שהתסריט של רוברט די. סיגל שאב השראה רבה מהסרט התיעודי המרתק והמדכא "Beyond the Mat", של בארי וו. בלאוסטין, מ-1999. גם בסרטו של בלאוסטין - שביקש לבדוק מי הם האנשים המטורפים האלה, שנכנסים ערב ערב לזירה, על מנת לקחת חלק בתיאטרון הכאב המופרע שהוא עולם ההתאבקות המקצועית - נצפה לוחם מזדקן (ג'ייק "The Snake" רוברטס) שמנסה לחדש את הקשר שלו עם בתו, לאחר שנים ארוכות של ניתוק. וגם שם מושם דגש על כך שלמרות שהקרבות מבויימים, המכות שסופגים המתאבקים, והכאב שהם חשים, אמיתיים לגמרי. כך או כך, סיגל – שמאפשר לסיפור להתפתח באופן הדרגתי וטבעי, ונמנע מלהידרדר לקלישאות הוליוודיות מיותרות - בהחלט מצליח לעבד את החומרים האלה בחסכנות יעילה ואפקטיבית. עד כדי כך שבשיאו של הסיפור, היה לי קשה שלא להזיל דמעה של התרגשות.

    ארונופסקי לוקח את הצופה כל כך עמוק אל תוך הדמויות, ואל תוך העולם שלהן, עד שקל לשכוח שהן, והכאב שאיתו הן מתמודדות, אינם אמיתיים. ומיקי רורק (שבמובנים רבים מגלם את עצמו) כל כך משכנע, ונוגע, וקורע בתור רנדי, שקל לשכוח שזהו מיקי רורק - אותו בחור יפה ורך דיבור אותו הערצתי בילדותי. אבל זה לגמרי הוא. והוא פשוט גדול. ברוך שובך, גבר.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully