פרק ראשון

ריק ושקט וחם.

ככה מצא בן את הבית בשעה שהתעורר אל בוקר מאוחר של כמעט סוף הקיץ. החום היה מובן מאליו בעונה זו של השנה. השקט היה מתקבל על הדעת. הריקנות היתה מפתיעה.

בן התנודד כשקם ממיטתו. זמן-מה תעה בין החדרים עד שנעצר במקום הטוב ביותר בבית לטעמו — אדן חלון רחב ושטוף שמש שפרץ החוצה מתוך קיר המטבח. הוא התרווח על המשטח החלק והתענג על היותו לבדו. מעליו נפרש חלון גדול, ומלפניו נמתח מעקה מסורג מוכתם בעציצים, שמנע מהיושב על אדן החלון להתרסק מטה אל החצר. הוא תחב את ראשו בין הצמחים בנקודה שממנה אפשר לצפות בנעשה מתחת מבלי להיראות.

למטה השתרע שטח אדמה רחב מטולא בעשבים שוטים, אבנים ושיחים, ועץ אחד שהזדקר במרכז החצר. במרחק-מה השתרך הרחוב. ממקום מושבו של בן היה ניתן להבחין בקושי בבתים הספורים שניצבו בו, סמוכים זה לזה, ושיוו לבית מראה מבודד כמו של ילד מנודה בהפסקה. מכוניות כמעט לא עברו ברחוב הקטן הודות לתמרור שהוצב בכניסה לכביש והכריז "אין מוצא", ורוב שעות היום שרר שם שקט נעים. זה עתה הסתיים החופש הגדול והילדים שהרעישו עד כה בין הבתים, עברו להרעיש בין כותלי בית הספר. רק זקנות מרכלות הזדחלו בחוץ, מצטברות לאטן על ספסלי עץ בין מדרכות נקיות וקרני שמש.

בן בהה נכחו מרוצה. העמדה שבין העציצים השרתה עליו תמיד רוגע בלתי מוסבר. מצב רוח להרהורים, הזדמנות לאסוף מחשבות. זו היתה כנראה הסיבה לכך שהיתה בלתי מושגת בדרך כלל. תפוסה על ידי דני שאהבה גם היא להסתובב לידה, מלווה באיזו מטלית לחה או כלי לבישול, ואם לא היא, ישבה שם טליה, שירבבה רגליים דקות דרך המעקה המסורג והביטה בעוברים ושבים מבלי שירגישו.

אבל כעת, כאמור, היה הבית ריק. טליה היתה בבית הספר ודני לא נמצאה. בן צירף אליו ספל קפה וחזר עמו אל הבהייה דרך החלון. הוא הביט למטה, אל החצר, וניסה להיזכר מתי ראה אותה יוצאת מהבית בפעם האחרונה. הוא לא הצליח אבל לא היה מודאג. הוא היה משוכנע שהוא יודע איפה היא ומתי תחזור. אחרי הכול היה רק מקום אחד שאליו היא יכלה ללכת ורק שני אנשים שאותם היא יכלה לבקר. שני האנשים היו ההורים שלהם, שלו ושלה ושל טליה. המקום שהם היו בו היה בית הקברות.
וכרגיל, בן לא טעה.

בתוך כמה לגימות היא הופיעה, בדיוק כפי שחשב. בחולצה ארוכה ורפויה מדי שמסתירה את החזה השמימי המפואר שלה במקום להבליט אותו. בג'ינס דהויים (כבר לא מוכתמים בצבעי שמן כמו פעם) ובהמוני נחשולים של שיער (כבר לא צבועים באדום כמו פעם). הנחשולים כיסו לה בכוונה חצי פרצוף, הפרצוף שהיה לה תמיד כשחזרה משם. בן ציין לעצמו שעם הפרצוף הזה קשה להאמין שהיא רק בת עשרים ושתיים. היא נראתה מבוגרת יותר. הוא תהה אם במקרים מסוימים גם הוא נראה מבוגר יותר מעשרים. הוא קיווה שלא.

דני לא שמה לב שהוא משקיף עליה מלמעלה, רואה ואינו נראה, מציצן בין עציצים. היא פסעה לאורך הרחוב שקועה במחשבות תחת הנחשולים שלה עד שהגיעה אל שביל הגישה לבית, חמקה משדה ראייתו ונכנסה פנימה.

מפתח לחש למנעול. דלת הכניסה נפתחה. צעדיה של דני דישדשו בחדרים ומצאו אותו ואת הספל השתוי למחצה, שרועים על אדן החלון ומשקיפים החוצה. דמומים כמו תמונה עם מסגרת.
"נו," אמר בן בנימה מעשית. "משהו התחדש שם?" הוא לא הסתובב מתוך העמדה שלו. "נו," המשיך. "כולם נחים על משכבם בשלום? יש פרחים טריים עכשיו? נרות גבוהים? הוסיפו עוד חלקות לחברים החדשים?"
מאחור לא הורגשה כל תגובה.
"ומה שלומם?" נידנד בן.
"כרגיל."
"עדיין מתים?"
"מתים," אישרה דני. "אפילו יותר מתמיד."
"נו, טוב," הימהם בן כאילו לעצמו. "אפילו מתים, העיקר שיש לך עם מי לבלות. חיי חברה זה חשוב מאוד." הוא עצר כדי ללגום לגימה אחרונה. "ושלא תחשבי שאת כזאת מיוחדת," זרק מעבר לכתפו. "זה דבר מקובל אצל רוב הצעירים היום לבלות שעות בבתי קברות. חלק מבלים שם כל כך הרבה זמן עד שמגיעה אליהם דרישה להשתתף במסי עירייה."
"אולי תשתוק כבר," הציעה דני בזעף.
בן שקל את ההצעה והחליט לסרב.
"אז על מה דיברתם?" המשיך לטרטר מבין העציצים.
"אה," אמרה בזלזול. "ביקשתי שיחזרו."
"נו ו…" הוא היה יכול לנחש שהיא מושכת בכתפיה.
"הם לא יכולים," פסקה דני קצרות.
כיסא חרק. הוא שמע אותה מתיישבת בכבדות וידע שהיא נשענת לפנים ומניחה את הפרצוף שלה על כף יד פרושה כמו חתיכת עוגה מתולתלת על גביע הגשה מנייר. הוא היה יכול להרגיש את המבט שלה ננעץ לו בגב.
"חבל," הימהם בן מעל שארית הקפה. "אם הם רק היו קצת פחות מתים בטח הכול היה נראה אחרת."
דני שתקה קצת, כנראה כדי לנשוך את השפה התחתונה. בן הסתובב אליה סוף-סוף עם הספל שלו. בפעם הראשונה היום הם החליפו מבטים.
"אם הם רק היו קצת פחות מתים," אמר בן, "הם בטח היו נדהמים לגמרי מאיך שהכול כאן בסדר גמור."
"כן," היא הסכימה מיד. "מצוין."
"הם בטח היו משתגעים מגאווה," המשיך בן. "הם לא היו מאמינים איך שכל הדברים הסתדרו בסוף."
"לא כולם," העירה דני.
"אבל כמעט."
"בסדר," היא החמיצה אליו את פרצופה. "בסדר, בן, והכול בזכותך. איזה מזל שאתה כזה חכם."
בן נשען לאחור וצימצם את עיניו כאילו ניסה להיזכר במשהו. "את חושבת שאנחנו היינו חיים קצת יותר," שאל, "אם הם רק היו מתים קצת פחו —"
"אם הם רק היו אבל הם לא," קטעה אותו דני בנוקשות. "הם מתים מאוד. מתים להפליא. ואנחנו שנינו יודעים את האמת," היא הוסיפה בשקט, "שאין להם מה להיות גאים בכלל."
היא הסיטה ממנו את מבטה ואחר כך קמה, פיהקה וניגשה אל הכיור. גבעה של כלים מלוכלכים עמדה בתוכו מתחננת להישטף. דני נטלה מברשת כלים מקורזלת, הטביעה אותה בקערית של סבון נוזלי ומיד חילצה אותה ופתחה את ברז המים הקרים. היא שלחה מבט סולד אל ראש הגבעה ופחסה אותו בכמה תנועות יד אמיצות. כלי האוכל קירקשו בשעה שנמשכו מן הפסגה והתנגשו זה בזה תחת מי הברז. דני, בפנים נחושות, נטלה את המברשת והחלה לשפשף אותם ביסודיות. בתוך המיית הקרצוף והרחיצה בקושי שמעה את בן מחליק מעל אדן החלון וחומק מהמטבח.

בצעד קל עלה בן לחדרו. את רוב שעות היום בילה שם בגב כפוף ובעיניים טרוטות, גופו כלוא בין שולחן לכיסא, מוחו משייט בחלל הבלתי מוגבל שהציע המחשב האישי.

עולמות על גבי עולמות רחשו שם, בתוך המסך השטוח. אינספור חלונות של פיתוי נשלפו בזריזות כמו מטפחות משרוול. מוצרים חדישים מעוררי כמיהה, כותרות זרחניות, כוכבי קולנוע שהופיעו ונעלמו חליפות, חמושים בחיוכי פלסטיק. דיווחי חדשות, שירים, סרטוני פורנוגרפיה ותחרויות ספורט החליקו על פני המסך כמו חרוזים נוצצים. את כולם הגיש בעורמה מהפנטת, בצבעים נועזים ובצלילים עליזים, החבר, המחשב רב-הפעלים, מפרנס, שדכן, סרסור, שועל מכירות, רכז חברתי ופסיכולוג. כמו עכביש ממולח הוא טווה את קוריו סביב חייו של בן. קורי רשת שהלכו ונעשו עבותים ולופתים יותר, סבוכים ומסועפים יותר משנה לשנה.
מאז זכר את עצמו, בן הסתובב שם, בעולמות הנפלאים רבי-ההיצע של הרשת. זה היה ממכר להיבלע בתוכה, להיות מובל מקישור לקישור, מאתר לאתר בלי לדעת מה ימצא בדרך. כמו הרפתקה מסקרנת עם סוף לא ידוע שבה היה יכול לאבד את עצמו.
אבל כבר ארבע שנים שהוא לא מאבד את עצמו. לא את עצמו ולא שום דבר אחר. במקום לאבד הוא רק מוצא. ארבע שנים עושות מציאותיו של בן את דרכן אל הבית. חודשים ספורים בלבד אחרי שעשו, הוא ודני וטליה, את דרכם חזרה משומקום, הן החלו להתדפק על הדלת, תחילה בכמויות קטנות ומבוישות ואחר כך במשלוחים גדולים לתפארת. מציאות מופלאות בקופסאות קרטון.

מכשירי חשמל, מצלמות דיגיטליות, נגני מוזיקה וטלפונים סלולריים, מבריקים לראווה בצבעים מטאליים ועטופים באריזות חלקות נהדרות שעליהן מצולמים רוכשים נלהבים שאוחזים במוצרים בחוזקה ומחייכים באושר.

בן גילה את כל אלה במחירי מציאה אחרי שדחף את האף לכל פינה וסדק בעולם המוצרים הווירטואלי. הוא היה מקבל ושולח, קונה ומוכר, סוגר עסקאות, משקיע וגורף רווחים. בסבלנות ובחריצות הקים את האימפריה הכלכלית הקטנה שלו שנוהלה כולה מתוך המרווח שבין השולחן לכיסא, והדגים את תהליך התגשמותו של עולם המסך השטוח במציאות הממשית.
דני התבוננה ביזמות העסקית הזאת מבלי להביע דעה. מבט של אדישות בלתי מכוונת או משיכת כתפיים, לא יותר, היו כל שהקדישה לשיירת המוצרים הנכנסים ויוצאים, ששוכנו לחניית ביניים במוסך הביתי ליד המכונית הכסופה. בן, שנעלב מכך שסירבה להתרשם מהכמויות הגדלות והולכות של משלוחי קופסאות הקרטון, הגדיר לעצמו את שוויון הנפש שלה כצרות מוח טכנולוגית שיש לקבל בסבלנות. יש אנשים, חשב בפליאה, שפשוט לא מסוגלים להתפעם מאיך שהרשת משנה עולמות.
לעתים, כשלא העביר את זמנו מול המחשב, היה יוצא מן הבית בלי לומר לאן או מתי יחזור. כששב, לא שאל אותו איש מה עשה.

טליה — כי ידעה שתקבל תשובה מפוקפקת ("כיבדתי ילדים רעים בעוגיות מורעלות," היה אומר. או: "הלכתי לאסוף זנבות מיובשים של לטאות נגד מזל רע."), ודני — מפני שכבר ידעה. היא ראתה את השקיות שאיתן היה יוצא מהבית, מציצות מתוך תיק או מכיסי המכנסיים. שקיות תמימות, שונות אך במעט מאותה שקית שעליה התנוססה כתובת באותיות אדומות ("ממלכת גלגלי הקרם של אידה, תודה ולהתראות, חזרו שוב"), וידעה בדיוק מה יש בתוכן וכיצד בילה בן את שעות היעדרותו.

היא לא היתה אומרת על כך דבר, אולי מכורח ההרגל, אבל בכל פעם שחזר עייף ומרושל מאחת ההיעלמויות שלו והסתגר מאחורי דלת חדרו, מצאה את עצמה מתהלכת בין החדרים, דרוכה לשמוע סימן חיים כלשהו — קול מקלדת או צליל מהרמקולים המחשביים. אחרי שעות מתוחות של שקט היתה מתגנבת בלאט ומציצה פנימה. בן היה מצונף באחת מפינות המיטה, עטוף בשמיכה גדולה ושקוע בשינה עמוקה. דני היתה מחכה עד שנשמעה נשימה אחת לפחות. אז נשמה גם היא לרווחה, וכך, בשתי נשימות, היתה מסתיימת לה מחווה אנושית קטנה. אכפתיות קצרה שבן לא ידע מעולם על קיומה. הוא היה ממשיך להתחפר במיטתו, והיא חזרה לאחת ממשימות הבית שלה שמילאה תמיד בקפדנות יתרה — טיפול בטליה, בישול, כיבוס או ביצוע מדויק של פרויקט ניקיון.

גם עכשיו, בשעה שבחשה בכלים המלוכלכים, הירהרה דני בכל מטלות הניקיון שהציבה לעצמה. היא ערכה אותן בתוך ראשה לרשימה.

תוכניות ניקיון והוצאתן לפועל — זה היה אחד העיסוקים המרכזיים בחייה של דני מאז חזרו, היא וטליה ובן, משומקום. זה היה מבהיל אבל נכון. שנים שלמות בילתה בקרצוף חדרי האמבטיה והשירותים, איבקה את הסלון רחב הידיים בעל המרצפות המקושקשות, הבריקה את פס השיש הרחב במטבח, שממנו ניתן להשקיף על הסביבה, טיאטאה את המדרגות, טיפלה בחדרים. את הצעצועים שבחדרה של טליה מיינה לפי צבעים והניחה בקופסאות של פלסטיק, שאותן ערכה בטורים ובשורות כאילו היו טירונים במסדר. בחדרו של בן אספה את עשרות תקליטורי המחשב אל תוך אריזותיהם המרובעות והניחה אותן על המדפים שמורקו ביסודיות. כשסיימה, אהבה לסגת לאחור ולהביט ממרחק על כל הריבועים השטוחים, מתוחים מפינה לפינה בשורות מדוקדקות ובקומות סדורות כמו בדגם של אדריכל פדנט. בחדרה שלה עדיין נשמרו יריעות הבד שזכו להישאר שלמות. המכחולים הישנים היו נעוצים בתוך מלבן ספוגי מחורר וניצבו בגובה אחיד כמו שערות ניילון במברשת שיניים חדשה. פחיות הצבע הישנות הושלכו לפח לאחר שהצבעים שבהן יבשו כליל.

רק הספר הכתום עדיין היה בשימוש, שריד חי ופועם מאותה תקופה נשכחת של כתמי צבע ובעיות רגילות. היא שמרה אותו באותו המקום, מתחת למיטה, שוכב במעוקם כך שיהיה אפשר לראות רק את הדפים ולא את הכריכה.

החדר היחיד שניקתה במהירות ובאי-רצון היה חדר השינה הרביעי, זה שפעם היה שייך להורים שלהם. רק לעתים רחוקות נכנסה לשם, על קצות האצבעות כמעט, משתדלת לבוא במגע עם כמה שפחות אוויר. בשפתיים קפוצות העבירה סחבה רטובה על הרצפות, נופפה במטלית לחה על הרהיטים ומיהרה להסתלק ולטרוק אחריה את הדלת.

פרט לכך היא לא ביקרה שם אם לא היתה מוכרחה.
אבל היום ידעה דני שהיא מוכרחה. טליה היא זו שאילצה אותה, כשמצאה בפעם השנייה את החבילה הירוקה הארוזה בניילון ואת התרמילים הישנים ושאלה "מה זה?" טליה הטרידה שוב את רוחות הרפאים הישנות, נשפה בעורפם של שדים, החזירה זיכרונות. היא עוררה רצונות אסורים, תשוקות מוצפנות, תוכניות שכבר לא יוכלו להתממש. בגללה הלכה היום דני לבית הקברות. בגללה תיכנס עוד מעט לחדר השינה הרביעי.

מפני שטליה לא יכלה להתאפק. היא נכנסה וחיטטה ומצאה את חפצי המסע החבוטים, החפצים שאיש לא העז להזיז ממקומם אף על פי שכבר חלפו ארבע שנים.