תפתח חלון

      הספר "חלון פנורמי" מתאר את חיי השקר האמריקאיים והעיבוד הקולנועי מעביר את התחושה הספרותית. רומי מיקולינסקי פרברית

      רומי מיקולינסקי

      תשכחו מאהבה רומנטית, מ"הם חיו באושר ועושר", מקיומן של נפשות תאומות, מהגשמת חלומות, הגשמה עצמית או מהחלום האמריקאי. "חלון פנורמי" מנתץ באלימות מכוונת את הפנטזיה האמריקאית של שנות ה- 50 ובדרך בועט וממוטט את המבנה שאפשר ויצר את הפנטזיה הבורגנית של חיי הפרברים. פרנק ואייפריל ווילר שוקעים חסרי אונים "כמו אדם שעומד על חול טובעני" (70) אל תוך נסיבות חייהם, והקהל – בין אם הוא קורא את ספרו המדהים של ריצ'רד ייטס או צופה בסרטו המטלטל של סם מנדז – עומד גם הוא חסר אונים לנוכח הטרגדיה הבלתי נמנעת שאותותיה ניכרים כבר בתמונה הראשונה.

      לא מדובר בסיפור חדש, להיפך. העלילה היא מוכרת, לעוסה לעייפה כמעט. פרנק ואייפריל ווילר, שניהם יפים ומבטיחים, נפגשים במסיבה בניו יורק, מתאהבים, נכנסים להריון ועוזבים את העיר. פרנק מתמודד מידי יום עם הגשמת הסיוט שלו להפוך לאביו - לאדם כבוי, עייף, חסר יצירתיות – אך עובד באותה חברת ענק בה עבד אביו כל חייו. את שאיפות הגדלות והיצירתיות של פרנק החליפו מרמור, שעמום וחוסר בטחון. גרוע מכך, הווילרים נתפסים כלפי חוץ כזוג זוהר ומתוחכם.

      כדי לגאול את עצמם מהסיוט המתמשך של הפרברים מציעה אייפריל דרך מוצא לעבור עם נילדים לפריז, שם היא תעבוד כמזכירה והוא ימצא את עצמו ויחזיר לעצמו את הניצוץ האבוד. כמו ביצירת המופת של ז'ורז' פרק "הדברים", הכשלון הוא בלתי נמנע. אך בשונה מ"הדברים" - בו זוג הסוציאליסטים מפנטזים על מרוקו וזוכים לתמיכת חבריהם האינטלקטואלים - כל מכריהם של הווילרים, כולל הקולגות של פרנק ואותם שכנים בורגנים שסימנו את השניים כמצליחנים, מתנגדים לנסיון של השניים לעקור ולחלץ עצמם מהחיבוק הפרברי החונק. הבעלות שהסביבה חשה כלפי הווילרים מתוארת יפה בתיאור מתווכת הדירות שחשה כאילו "החזירה אבן חן נדירה ומשובחת אל נרתיק הקטיפה שלה" (264) כשהתבשרה על התמסמסות תכנית הבריחה של הווילרים. הסביבה לא תשחרר את השניים מהר כל כך, היחיד שמסוגל להבין אותם הוא בנם המשוגע של אותה מתווכת, מתמטיקאי שמאושפז בבי"ח לחולי נפש.

      עוד בוואלה! NEWS

      ארוחה במעטפה ב-10 דקות הכנה

      אודי ברקן ואושר אילדמן
      לכתבה המלאה

      ולמי שמתעצל לקרוא את הספר

      יותר מעשר שנים לאחר ששתפו פעולה ב"טיטאניק" – הסרט הרומנטי שובר הקופות של שנות ה-90 - קייט ווינסלט וליאונרדו דיקפריו נפגשים שוב. הפעם השנה היא 1955 ושני הכוכבים שגילמו את האהבה ההוליוודית בה' הידיעה הם עכשיו מבוגרים יותר, מפוכחים יותר, כועסים יותר. בעוד הרומן של ייטס מתמקד בבעל פרנק, הסרט פורש בפנינו את עולמה הפנימי של אייפריל (ווינסלט) בכך שהוא מחדד את תחושת הכליאות והמחנק שמייצרים הפרברים בהם היא לכודה. לא רק חיי הנישואים מוצגים בכל כיעורם המשתק. האידיליה הפרברית ומשאת הנפש האמריקאית, מצביעה גם היא על "ריקנותם חסרת התקווה" של החיים (כפי שאומר פרנק באחד הרגעים החזקים בסרט), חושפת את תפלותם. "את יודעת מה זה אייפריל? הדיבורים האלה? הרעיון לעזוב לאירופה?... זה כמו לצאת מתוך שקית צלופן. זה כאילו היינו עטופים במין צלופן במשך שנים מבלי לדעת את זה, ופתאום אנחנו פורצים אותו" (148). הדחף לפרוץ, לצאת החוצה ולשבור את תחושת המחנק נתפס על ידי הווילרים כמרדף אחר האמת, אבל אין אמת אחרת, רק שקרנים טובים יותר.

      חוסר האותנטיות של הזוג באה לידי ביטוי בספר כמו גם בסרט. בשניהם הם מחליפים תפקידים, יוצאים ונכנסים מדמויות. אייפריל, למשל, "לא דמתה כמעט כלל לשחקנית הנוקשה והמושפלת שקדה על הבמה – ועוד פחות מזה לרעיה המיוזעת והזועמת שגררה את מכסחת הדשא, או למטרונית התשושה... או לאישה המבוישת, הנלהבת להביך, שקיבלה את פניו..." (145). אך בעוד אייפריל/ווינסלט היא תמיד אישה, בסרט (יותר מאשר בספר) פרנק/ דיקפריו הוא נער שחולם להיות גבר שזקוק באופן בלתי פוסק לחיזוקים מן החוץ ובעיקר מאשתו. הגבריות שלו היא חלקית, חסרה. לצדה של קייט ווינסלט, שמעולם לא היתה יפה יותר, הוא נראה נערי, חלש, מנסה לשווא להפוך לגבר שהיא רוצה וצריכה שיהיה. הבמאי סם מנדז, בעלה בחיים של ווינסלט, עושה שימוש מחושב בפרסונה הקולנועית של כוכביו. שניהם מוצגים כשחקנים, כמסיכות, כקליפות. ווינסלט שמואשמת שהיא אינה אישה טבעית או אימהית במהלך המריבות המכוערות של הזוג נראית בסצינות מסויימות כמו אמא של דיקפריו. פרנק שמגולם על ידי דיקפריו הצנום משתוקק להיות גבר "גברי", נערץ ויוצא דופן, מתגלה כקלישאה. הוא שבלוני בדיוק כמו אותם גברים משועממים שמקיפים אותו, שעובדים איתו, כמו באותה סצינה מבריקה בתחילת הסרט בה הוא נבלע בקהל גברים אפרוריים עוטי מעילים וכובעים בדרכם לעוד יום עבודה אפור במשרד. כמוהם, גם הוא חסר נשמה, חסר התלהבות. את אותה ריקנות שחייו הפכו להיות הוא ממלא בשקרים ובקלישאות, כמו חוברת הפרסום השטחית שהוא כותב (וזוכה בקידום בעקבותיה) או הרומן המשרדי העלוב שהוא מנהל עם אחת המזכירות.

      תרמית, אשליה, "השקר הסנטימנטלי הגדול של הפרברים" כפי שייטס קורא לתא המשפחתי האמריקני (128). "כתב אישום קטלני במיוחד נגד 'הפתרון' הפרוורי שלאחר המלחמה (367) מכנה זאת הסופר ריצ'רד פורד באחרית הדבר בספר. סם מנדז לוקח את חוסר האותנטיות ביחד עם המלאכותיות והזיוף ומדגיש דרכם את חוסר הכנות של הגיבורים. התרמית היא לא רק במשחק, היא גם אימננטית במאזן הכוחות בזוגיות של הווילרים, אולי של כל זוג. "חלון פנורמי" הוא הצצה לסיוט שלא ניתן להתעורר ממנו, הוא טעימה מחלום הבלהות שנקרא להתבגר, לוותר, להתפכח. הפתרון היחידי שהוא מציע אינו מרדף אחר אמת כלשהי, אלא ויתור טוטלי, אכזרי, אלים, לא משנה מה המחיר.

      חלון פנורמי, ריצ'רד ייטס, מאנגלית: קטיה בנוביץ' // הוצאת אחוזת בית,

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully