אתגר אלן פה

"תשכחו מנשק, תשכחו מתחמושת/כי אני הורגת את כולם במשימה קטנה משלי" (לילי אלן,
"The Fear")

לילי אלן הורגת את כולם במשימה הקטנה שלה, שלמעשה היא משימת הפופ הגדולה מכולן. עבור אחרים מדובר במשימה מאתגרת ומפרכת, אבל עבור לילי, זו משימה במשקל נוצה. יצירת אלבום פופ מבעבע, קצת מתוק וקצת חמוץ, עכשווי, איכותי ואינטיליגנטי הוא לא עניין שלילי אלן מכנה משימה. בשבילה זה יותר כמו ארוחת בוקר.

לילי אלן היא לא הבזק חולף של כוכבות. בשביל זה המציאו עבורנו את ליידי גאגא וקייטי פרי. אלן עשויה מחומרים אחרים; היא אצנית פופ למרחקים ארוכים, ואם מקשיבים היטב לאלבומה החדש והכן מאד, מבינים שהיא גם מוכנה לקבל על עצמה את כל המשתמע מכך. אלן הולכת על החבילה המלאה, זו שאולי לא תמיד תצא הכי משתלמת; החבילה שכוללות עליות ומורדות, אין ספור אינסידנטים מביכים וכמות זהה, ובהחלט מרשימה, של אוהבים ושונאים.

אף אחד לא יגיד לכם ש"It's Not Me, It's You " הוא האלבום הכי טוב שתשמעו ב-2009, אבל הוא בהחלט יצירת הפופ הראויה הראשונה של השנה; הוא מופק לעילא (תודות לגרג קורסטין מ-The Bee And The Bird), הוא כתוב נהדר (תודות לקורסטין, אלן, ובשיר אחד – לטייק דאת'!) והוא פשוט מלא בשירים מעולים. כל שיר באלבום הזה מצדיק התייחסות - החל ב-"Everyone's At It" הפותח, שכבר דלף מזמן לרשת ובו מספרת אלן שכולם - בכל גיל ומעמד - אוהבים סמים קשים, דרך "It's Not Fair", שיר באווירת רודיאו על בחורות שדופקים אותן במיטה ולא באופן שעושה אותן שמחות ("זה לא פייר/ אתה מרושע/ אמור להיות לך איכפת/ שאתה אף פעם לא גורם לי לצרוח") ובהמשך עם "22", שעוסק בקללת ההצלחה בגיל צעיר מדי ו-"Fuck You" המדובר, שנשמע באופן לא מפתיע כמו קומבינה בין נעימת פתיחה מסיטקום אמריקאי ומארש צבאי ומוקדש לג'ורג' בוש ("לך תזדיין/ אנחנו שונאים את מה שאתה עושה/ אנחנו שונאים את כל האנשים שאיתך/ אל תשאר בקשר"). לפניהם ואחריהם תמצאו שלל שירים נוספים, נפלאים לא פחות.

מעל כל אלו ניצב בגאון "The Fear", הסינגל המוביל מתוך האלבום, ששוהה כבר שלושה שבועות בראש המצעד הבריטי ואוחז גם במקום ראשון במצעד ההשמעות הישראלי; להיט ענק ושיר מצוין. לא סתם נבחר "The Fear" כסמן לאלבום כולו: למרות שגם המיומנות שבאוזניים יודו שלא מדובר בלהיט מיידי, "The Fear" ממצה את כל ההיסטוריה האלנית בשלוש דקות - ההצלחה הגדולה, הטירוף שבעקבותיה, ההתאהבות באד סימונס מהכמיקל בראדרז, ההיריון ממנו בו היא כל כך שמחה ,ההפלה הלא צפויה של אותו הריון, הדיכאון, הפרידה העגומה מסימונס וכמובן, משבר האלבום השני. "The Fear" עוסק בחיים במאה העשרים ואחת - בבלבול, חרדה וגנדרנות, באיך זה מרגיש כשיש המון וכלום בבת אחת, ובסופו של דבר, הוא עוסק בחשוב מכל; באיך להיות כוסית.

"Alright, Still", הראשון של אלן, היה אלבום מצוין, אבל אין בכלל מקום להשוואות. היום, גם בלי עזרה של חברים כמו מארק רונסון, אלן נשמעת בוגרת יותר. את הטקסטים הצובטים ביותר היא מגישה כאילו היו שירי ערש. המתיקות שלה מזמינה הצצה פנימה; העולם של אלן פתוח בפני כעל מי שרק מתעניין בו מספיק כדי להקשיב לה. ואחרי הכל, לילי אלן היא גם סטארית מלידה, וכיאה לאחת כזו, היא נרקיסיסטית בטירוף. שככל שמציצים לה יותר, היא נהנית יותר.

אז חסל סדר בלופים, עכשיו זה סופי: לילי אלן היא הסחורה הכי שווה בשוק. אם השערוריות שהיא מייצרת הותירו מישהו ספק בליבו של מישהו לגבי כישרונה או יושרה האמנותי, אז "It's Not Me, It's You" סותם עכשיו לכולם את הפה. האלבום החדש מוכיח שההבדל בין אלן לשמות האחרים שמעטרים את המצעדים הוא כמו ההבדל בין קאווה לשמפניה; כולם עושים את העבודה, אבל יש דרג ויש זרג, וללילי אלן, במפגן פופי מהקוצע, שייכת, חד משמעית, לליגה של הגדולים.

בסמיכות לאלבומה של אלן, שהשפעתו של קורסטין ניכרת בו מאד, יצא גם אלבומם המלא השלישי של צמד הבית של קורסטין, The Bird And The Bee. "Ray Guns Are Not Just The Future", שיצא בינואר, הוא אלבום אינדי מתוק, שאפשר לראות בו, חוץ מאלבום סבבה בפני עצמו, גם את האלטרנטיבה הבוגרת לאלבומה של אלן, האח הגדול והאחראי של "It's Not Me, It's You". האלבומים דומים בסגנון אבל שונים בטקסטים ובכמות הלהיטים, ולמעשה הם כמעט משלימים אחד את השני. לשמוע אותם יחד (בעיני רצוי לשמוע קודם את דה בירד, ורק אחר כך את לילי, אבל זה כבר עניין של טעם) זה ממש לא חובה ואולי דורש טיפה השקעה, אבל זה הכי כיף שיש.