ישונה הפוסט לאלטר

הפוסט- מודרניזם מת, ברוכים הבאים אל העתיד. כך לפחות טוען ניקולאס בוריאוד, אוצר הטריאנלה הרביעית, שנפתחה החודש במוזיאון הטייט בריטיין בלונדון. בוריאוד, שגם אחראי על הספר והמושג "אסתטיקה יחסית" - ששולל יופי אוניברסאלי, ותומך בכך שכל אובייקט תמיד נשפט לפי הקונטקסט התרבותי שלו - הכריז על פתיחת השיח הבינלאומי אודות העידן התרבותי הבא. כך גם נקראת תערוכת הטריאנאלה – "אלטר-מודרניזם".

אלטר-מודרניזם הוא שילוב של שתי המילים "אלטרנטיבה" ו"מודרניזם", שאפשר לנסות להבין סביב מושג האמת. המודרניזם נותן מקום לריבוי תפיסות של המציאות, ומנסה לשנות מהיסוד את צורות ההסתכלות והחיים המסורתיות. בספרות ובאמנות המודרניסטית הפסיקו לנסות לייצג את האמת, ושמו את הדגש על ייצוגים וחוויות אישיות. עם זאת האמונה שהאמת קיימת נותרה בעינה, יחד עם ההכרה שאי אפשר לגלות אותה. הפוסט-מודרניזם או בשמו האחר "הדבר שאין לנקוב בשמו", הוא שיח חברתי ותרבותי שנוי במחלוקת שבא אחרי תקופת המודרניזם. ניתן לרדד את התקופה למשפטו המפורסם של ניטשה "אלוהים מת". אין אמת יש רק טקסט. התקופה הזו, שהתפתחה בצמוד לגלובליזציה מסחרית וקדמה טכנולוגית, יצרה עולם משועתק, שחותר לאמריקה עולמית גדולה, בה כל אחד יכול להיכנס תחת סכינו המבטיח של המנתח הפלסטי ולצאת עם התחת של בר רפאלי. אלא שהתוצאות לא תמיד היו כאלו יפות.

בוריאוד הכריז החודש שכל זה נגמר. די לסטנדרטיזציה ולתרבות הצריכה השטחית. אפשר להתחיל לקבור את שרידי הגופה הפוסט-מודרנית הפסימית והבלתי ברורה הזו, ולהתחיל לדבר במושגים אלטרנטיביים. והטריאנלה היא המקום להתחיל. "זהו מושג שמסתכל אל עתידה של האמנות ומנסה להבין לאן היא הולכת, ועל כן התערוכה היא הקונקרטיזציה של הרעיון." אומר בוריאוד. "האמנים עצמם ממציאים את המודרניות החדשה הזו. אני הבאתי את הרעיון הבלתי מעובד לשולחן הדיונים, והאמנים עצמם עושים את המחקר בעבודות שלהם."

בשיח האלטר-מודרני אין יותר גבולות, אלא כנושא למחקר. ארבעת הנושאים המרכזיים שניצבו במרכז העשייה של התערוכה היו: האלטרנטיבה, גלות, נסיעה, וגבולות. 28 האמנים יצרו אמנות מתוך ההבנה שהעולם הוא נייד, ונמצא כבר אחרי תהליך הגלובליזציה. הם יכולים לנווט את רצונותיהם ושאלותיהם בין זמנים, היסטוריות, יבשות ותרביות. כולנו חסרי שורשים ומדברים בשפה שהיא מתורגמת מיסודה. בין המיצגים ישנו "האקורדיון הגדול ביותר בעולם" של רות אוונז ששני מתנדבים מנגנים עליו מנגינות פוליטיות שונות, כמו גם את הפוסטר של בוב ורוברטה סמית' שמציגים כל שבוע סלוגן חדש בסגנון "הלוואי ויכולתי להצביע ברק אובמה."

אז אם השחקנים הראשיים באמנות המודרניסטית היו בני האריסטוקרטיה המערבית, ובפוסטמודרניזם נפתחה סצינת האמנות וסיפחה לתוכה גם אמנים אוריינטאליסטיים, מזרח תיכוניים ואפריקאים, באלטר-מודרניות כל אמנות היא פשוט אמנות ללא שיוכי עדה, דת וגזע. המשמעות חוזרת לתוך האמנות עצמה; כל אחד יכול לדבר על כל דבר.

מעניין מתי הפוליטיקה העולמית תתעדכן ותתחיל להתנהג באופן שמבין ששוני הוא לא כלום מלבד שוני. או כפי שרבים מחוזרי תאילנד אומרים "Same same but different". וברוח הבחירות המוזרות שהיו לנו בשבוע שעבר, שהדגישו את הרצון הארכאי שלנו לתרבות חדגונית ולאומנית על פני קבלת האחר, נראה כי אנחנו עוד רחוקים מהמטרה.

האלטר-מודרניזם, שכבר נתפס בעולם האמנות כמושג הסקסי הבא, נראה כטרנד אופטימי ומבטיח, שרוצה להימנע מחיכוכים תרבותיים ולהפסיק לשפוט ולקטלג את הבופה הגלובלי המגוון שקיים תחת הגדרות קולוניאליסטיות. כבר לא נשים את הסושי באזור של האוכל יפני. סושי הוא פשוט סושי. ופלאפל הוא פלאפל. ואין שום סיבה לא לשים אותם באותה צלחת. כבר לא נלך לתערוכות של אמנות ים-תיכונית בת זמננו. והכי טוב, התחת של בר יהיה רק עוד תחת.

** הטריאנלה הרביעית נשארת פתוחה עד ל-26/4 במוזיאון טייט מודרן, לונדון, אנגליה