אווירת סוף קורס: הסיום המאכזב של "ארץ נהדרת"

זהו לא סיום העונה אליו פיללו ב"ארץ נהדרת", בטח לא בהשוואה לתכנית הסיום המפוארת של העונה שעברה. זה לא שחזינו במשהו באמת סר טעם או נטול אינטליגנציה (והקעקועים של ליברמן היו סאטירה חריפה על החנפנות הדוחה שרודפת את האיש היחיד שמבין כאן ערבית), אבל אפשר היה להבחין באווירת סוף הקורס ששרתה על האולפן ובייחוד על טל פרידמן, שכמרינה סולודקין לא הפסיק לנסות ולהצחיק את כל מי שישב סביבו – אורנה בנאי כציפי לבני, עלמה זק כדליה איציק, יובל סמו שהיה היחיד ששמר את עצמו בתוך הדמות של אורי אורבך (גדל עלי, מודה), מריאנו-ביבי ובייחוד את איל קיציס. הוא גם הצליח. הופעתו של אלי פיניש כגואל רצון הרגישה יותר כסימון וי על האירוע הטלוויזיוני הבולט של השבוע שעבר מאשר איזה רעיון עם פואנטה ואמירה.

האם הצרידות של קיציס היא מחווה לבצקות הגרון של יעקב איילון? ומדוע הבדיחה הכי מצחיקה בכל התכנית (בר רפאלי, המטוס והמנוע) חייבה התנצלות של קיציס? בין לבין היו השתלחויות ראויות באפרים סנה, וג' יפית ועדיין – סליחה על הנומך – הבדיחה על בר היא זו שייזכרו כאן.

הרעיון של סיטקום מתנחלים קיצוניים טוב ומתבקש, אולם נדמה שהקשר העלילתי שלו לתוצאות הבחירות היה רופף למדי. בין אם מדובר בשאריות מהמזווה או מערכון שאכן נהגה במיוחד ובחיפזון לאחר הבחירות, הוא לא עמד בסטנדרטים של "ארץ נהדרת" (על אף החזרה המעולה על כינוי הגנאי האהוב על הכתומים "היטלר"), או אפילו של השם המבטיח שלו שאפילו לא קיבל אזכור במערכון כולו.

הציוות של שרי אריסון הרוחנית – מישהי שלמרות המשבר אמורה היתה לספוג כבר את הלעג שקיבלה בכל אחת מארבע העונות הקודמות – לצמד ההייטקיסטים החביבים והמפוטרים לא הבזיק ניצוצות, בוודאי לא עם כניסתו של טל פרידמן דמוי עירית אמבר המפטר. נקודת האור כאן היתה מאור כהן שתמיד פורח כשנותנים לו לחזור למגרש הביתי, לחקות רוקר ולאחוז בגיטרה; העדכון שלו ל"מחכים למשיח" על חשבון המיתון הנוכחי, עם משיח לא מסמס/ מגגל/ מפייסבק היה מוצלח.

הפרק החלש ביותר עד כה בעלילותיהם של החמודים. הופעת האורח של גורי אלפי והציוות המחודש שלו לאסי כהן (הנעדר הגדול של התכנית, מה שמחזק את תחושת התלות של "ארץ" בו), לא המריאה גבוה, והחיבור בין הקהל המפונפן של מסעדת שף למלצרים הערבים החביבים לא ייצר את החיכוך המצופה. ולמה תמיד, אבל תמיד, אם מישהו מזמין סטייק טרטר, או כל מנה שאינה שיפוד וול-דאן, מיד חייבים להדביק לו טון של קוקסינל (יובל סמו בדמות של און פרלין על פריילוף)?

העלילה העמוסה מדי טרפדה את הדינאמיקה המצוינת בין כל הדמויות. הכי חמודים היו ליאמי והחברה שלו.

לפחות כאן מורגשת איזושהי מגמת עלייה מתונה. לא שהייתי רוצה לראות את הפינה הזו בעונה הבאה, אבל אמש היא היתה סוג של קרקע מוצקה, שקיבלת ממנה בדיוק את מה שהיא התיימרה לתת. ואולי בכלל כל הטור הזה מקושקש לגמרי, החישוב שלי מוטעה ובשבוע הבא נראה תכנית סיום אמיתית? לעונה הזו, שהיו בה הרבה רגעים אמיצים, מגיע יותר.