השבוע יצא לי לקרוא כתבה בעיתון "העיר" עם רנן שור, מנהל בית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים. שור זה אחראי לסדרת הדרמות החברתיות החדשה "שיעור מולדת", שפרק ראשון מתוכה, "אמא ו'", עלה על מסכינו בשבוע האחרון. כדי להתקדם עם מה שנראה כמו הפתיחה המשמימה ביותר בעולם, אסכם ואומר שלא עלה בידי לצלוח את הדרמה החברתית והרגישה "אמא ו'", זאת למרות שתמיד חלמתי לפתח לי אג'נדה חברתית מפותחת משל עצמי, להפוך לסוג של עינת פישביין (רק בלי להסתחבק עם כל הפועלים הזרים השיכורים האלו, פיכסה), ולקבל תוכנית ב"קשת".
מדוע לא עלה בידי לצלוח את הדרמה החברתית הרגישה "אמא ו'"? או, שזהו - הגיבורה של "אמא ו'", לפחות על סמך השוט וחצי הראשונים, היא אשה מבוגרת ועניה, ואני, מה לעשות, אינני מחבבת נשים מבוגרות ועניות, המדברות באיטיות ומתקוטטות עם הביטוח הלאומי. תקראו לי צרת אופקים, אבל בשנייה שאני רואה על המסך שלי שוט של קשישה דלפונית במטפחת ראש, מיד אני חשה בדחף בלתי נשלט לסור לחדר השינה ולעבוד על המניקור האסקיפיסטי שלי. "הרעיון היה ללכת לפריפריה", נאם שור על הרעיון העומד מאחורי "שיעור מולדת", "אלה יהיו סרטים שיצולמו מחוץ לתל אביב, שהגיבורים שלהם לא תל אביבים, כי לפי תפיסתי חלק מהפרובלמטיקה של התרבות הישראלית היא היתר תל אביביות שלה".
שיואו, איזה באסה. התל אביביות יצאה מהאופנה. הרבה יותר באופנה היום זה לחיות בחדרה. ועוד יותר באופנה זה לחיות בדירת סטודיו בתל אביב, אבל לצלם סרט קטן, חמים ואינטימי בחדרה, רצוי על חבורת נערי רחוב אתיופים, ומאבקם החמים, והאינטימי, לאמץ צב קטן העונה לשם מקס. המהפכה הזאת, הכוללת סדרות דוקמנטריות כמו "הפועלות" עם חנה אזולאי הספרי, סרטים גרוזיניים כמו "חתונה מאוחרת", ואת כל ערוץ "בריזה" בכללותו, משלימה מעגל שהתחיל עוד בשנות התשעים עם סרטים כמו "עפולה אקספרס" וסדרות כמו "בת ים - ניו יורק" המופתית.
אין מה לעשות, אנשים היום רוצים להתמקד באחר, בשונה, בזר. למי יש כוח לראות סדרת בנות מקסימה על סקס ושופינג, כשאפשר לראות במקום זה משהו נוקב על שלוש מובטלות מדימונה, ומאבקן להכין לעצמן סיר גדול של מרק תפוחי אדמה? במו עיני ראיתי את חברתי התסריטאית ע', בתו של קבלן מולטי מיליונר מסביון, יושבת ושוקדת על הדרמה החדשה שלה. "משהו על קריית שמונה במלחמת שלום הגליל", נבחה לכיווני, "הגיבורה הראשית היא אם חד הורית וקוראים לה אנט". מה לע', שבחצר ביתה בריכה אולימפית, ולאם חד הורית מובטלת מקרית שמונה? שום דבר. אבל הרצון להיחשב ליוצרת אקזוטית, בעלת מודעות, ובעיקר "לא מנותקת", העביר את ע' על דעתה. לכי תסבירי לה שבמדינה של 200,000 מובטלים, הרבה יותר אקזוטי לשכשך בג'קוזי, וליידות משם נעליים על ישבנה השטוח של העוזרת האקוודורית שלך, שממילא תככב עוד כמה חודשים בדרמה החברתית החדשה של דורון צברי. "ג'ורג'ינה סיפורה של לא אשה".
לא שכל כך היה לי אכפת. בתור בחורה די עניה, ועוד בחורה די עניה העונה לשם בניזרי, מסמנת המהפכה העממית את תחילת תור הזהב שלי, ואת פריצתי הממשמשת לערוץ "בריזה" בתור סייד קיק של שאול ביבי. הבעיה התחילה עת טיפסו למסך כמה פרסומות המבשרות את הגעתו של הגל הסוציו-מצוקתי גם לעולם השיווק. יוסי בניון והגבינה, שמעון פרנס והחומוס, כולם מייצגים מין סוג של ישראל אחרת, צ'כונתית וצנועה,שבמלוא הכנות, מתחילה לעלות קצת על העצבים האליטיסטיים שלי.
קחו, למשל, את הפרסומת עם הרוסיה וענבל, הבת של השכנים, מסדרת "בשבילי הכוכב הוא אתה" של "סלקום". הגיבורה (מרינה, ככה אני מכנה אותה ביני לבין עצמי בחיבה) היא עולה חדשה ערירית ובעלת מבטא כבד, המוצאת את עצמה במצב קשה מנשוא. היא לבד, בעיר זרה, עבודה אין, וכל מה שעומד לרשותה הוא הבת השמוצניקית של השכנים - ענבל. ובאמת, ענבל הגזעית חורשת את מודעות הדרושים, ולא שוקטת עד שהיא מוצאת למרינה עבודה אצל פו הדב (כן, בחיי, מגיש הטלוויזיה השמנמן, הבוס של מרינה, דומה שתי טיפות כרס לדב הספרותי הכובש).
לכאורה, זוהי פרסומת המצייתת באדיקות לכלליה הנוקשים של אסכולת הסביח. אחד רוסיה, אחד אבטלה, אחד הבת של השכנים החדרתיים ממול. סוציו אקנומיקה בהתגלמותה. סוציו אקונומיקה? אל תצחיקו אותי. סוציו קליה, במקרה הטוב. שכן בעוד אסכולת הסביח הטלויזיונית דוגלת באותנטיקה, היינו זקנות כעורות עם מטפחות ראש וגו', עולם הפרסומות עדיין אינו מוכן לקורבן האסתטי הנדרש. אי לכך לוהקה לתפקיד מרינה האשה היפה בתבל, וצוידה במבחר חולצות מעומלנות ויקרות, שישלימו את מראה הסטודנטית המוסקבאית העשירה.
כאילו לא די בכך, הפכה הקליטה שלה בארץ, הליך טראומטי גם לאופטימי שבעולים, לסרט הוליוודי מתקתק. רק חסר שהיא וענבל יתפשטו עד לתחתונים ויתחילו להשליך זאת על זאת כריות תוך צחקוקים פרועים, ויש לנו את להיט הקולג'ים הבא. איך כל זה קשור לסלקום? אה, זה בגלל הרוח הישראלית. כולם יודעים שסלקום היא חברה מה זה עממית בסבבה, יש לה אפילו את "הבה נגילה" בתפריט של הצלצולים!
הפרסומת הסוציו מצוקתית השנייה היא הפרסומת לגבינה צהובה, בכיכובו של יוסי בניון. כולנו מכירים את מיתוס הכדורגלן העני, זה ששיחק עם כדור סמרטוטים בשכונת פחונים בארגנטינה והפך להיות כוכב גדול. פלה, מרדונה, כולם התחילו ככה, וסיימו, למרבית ההפי אנד, עם מספיק כסף לכל הקוקאין בעולם. פרסומאינו המצוינים התקנאו במיתוס הזה ורקחו לנו גירסה ישראלית משלהם.
יוסי, ילד שכונה צנום, נשלח על ידי אמו, פולניה חסונה ונאה העונה לשם אברם גרנט, להביא קצת גבינה צהובה מהמכולת. אח אויה, בדרך נתקל יוסי בחבורת ילדים עם כדורגל, ומיד נשכחה מראשו השליחות החשובה. כדי להמחיש את את האגדה העממית, הסרטון כולו מצולם במין שכונת חיים נוסטלגית, מלאת צריפונים ציוריים וחמציצים כריזמטיים. העובדה שבישראל של היום לא קיימת אף שכונה כזאת, ושכולם גרים בפרוייקטי דירות מכוערים העונים לשם "שעלולי ראשון", לא מעניינת איש. ועל זה באמת היינו
אסכולת הסביח
19.11.2001 / 10:05