פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קוקסינל

      מלחמת המינים לא סגורה על הזהות שלה – האם היא דוקו איכותי, או ריאליטי מציצני? הילית וולברג מתלבטת

      קצת כמו הטשטוש הזה שבין הגבר לאשה ב"מלחמת המינים", כך גם התחושה האמביוולנטית שעולה מהצפייה בסדרה החדשה בערוץ 10. מצד אחד זה רעיון לא רע לקונספט – מחקר וגילוי של היסוד של אותה מלחמה שקטה, שכמו השד העדתי מתעוררת מדי פעם ומציפה נושאים שקיימים בחברה שלנו, בין אם נרצה להודות בזה ובין אם לא. מעין הזרה של העצמי בעיני עצמו – אלמנט שמבטיח גילויים עמוקים, תובנות כואבות וחשוב מכל, יסוד מציצני פרוורטי ששווה אחוזי צפייה. או במילים אחרות, הטריק הישן ביותר בספר הטלוויזיוני לסחיטת הרגש וההזדהות – יום בנעליו של אחר.

      מהצד השני מדובר בכל זאת בזבלון טלוויזיוני ולא במחקר חברתי בתנאי מעבדה, דבר שמראש מכניס כל מסקנה שיגיעו אליה המתמודדים – לא משנה כמה חכמה היא תהיה – למסגרת בידורית. כי בשביל להגיע למסקנות האלה, לא בטוח שצריכים לעבור את הטקס הזה של טרנספורמציה מגבר לאשה, על הסרת השיער או קיצוצו, ועל חפינת האיברים הפרטיים בתחבושת הדוקה. מספיק פסיכולוג, או סתם מודעות עצמית.

      המייקאובר, הסיטואציות הלא טבעיות (עקרת בית במוסך, מאצ'ו בנעלי עקב) והצורך להרים מכל זה תכנית טלוויזיה, היו יכולים לפגוש אותנו באמצע ממש כמו ששני המינים צריכים ממילא, ולהגיע אלינו באריזה מאופקת של דוקו מבית ה-BBC (דוגמת "מסוררת לגברת" ו"המתחזים" ששודרו בערוץ 8). "מלחמת המינים" כמעט שם, רק הבעיה שלה היא אותה דו מיניות פורמטית שנעה בין ריאליטי טראש לדוקו איכות, כשלמרות הליווי האנתרופולוגי–מחקרי, היא חוטאת בקיבוץ המשתתפים בבית אחד ובחדירה בוטה לפרטיות (גם אם בהסכמה). ואולי כמו אותה מיניות מטושטשת ש"מלחמת המינים" מציגה ומגדריות תלויית חברה, גם לז'אנרים בטלוויזיה מותר לא להיות סגורים על עצמם, כל עוד זה עושה להם טוב.