לחיי העם הזה

"סבבה", סרטם של אלכס (מפיק) ואליס (במאית) ניימן, שמשודר בערוץ 8 ביום שני (19 בנובמבר בשעה 22:00), מתחקה אחר קבוצה של צעירים שהתמקמו בכפר ליפתא הנטוש, אשר למרגלות ירושלים. זהו מקום פסטורלי להדהים, שמשמש כרקע מצוין לאווירת שאנטי של זקנים, גלביות, דיג'רידו והרואין. הצעירים שבסרט יפים, כריזמטים, בעלי כושר ביטוי, והם עולים חדשים מרוסיה. מאלה שרואים מדי פעם בככרות, או בצמתים, אוספים נדבות מחלונות מכוניות. מאותם עולים צעירים שנדמה שחיים בעולם משלהם, מנותקים לגמרי מההוויה הישראלית. לא נקלטו, מישהו יגיד.

האמת היא שהאלייניזציה הזו מובנת לגמרי, לאור פניה של החברה הישראלית. תגובה ברורה והגיונית של צעירים, לא חסרי השכלה, מרדנים, שעולים לארץ ופוגשים את הלך הרוח הישראלי הנכה, הלא מושך והטווסי, שבנוסף למגרעותיו גם רחוק מלהסביר פנים למהגרים (שלא לומר גזעני). היי, אני די בטוח שאם אני הייתי עולה היום לארץ, הייתי מתבצר בקבוצה הומוגנית כזאת. למי יש זין לנסות להיקלט.

חשוב מאוד הסרט הזה, שדובר ברובו רוסית, חשוב גם בזכות נקודת המבט השונה שהוא מאפשר, וגם כי הוא מגדיל לעשות ומציג נרקומנים בצורה אנושית. ובכל פעם שסרט דוקומנטרי עושה זאת, נשברת מעט חומת הטפשות והאדישות. בכל פעם שהמצלמה מיטיבה להתמקד בפניו של איש שנמצא בדרך לאמא של הלמטה, יותר אנשים יכולים להבין שמדובר בבני אדם, ולא בג'וקים. לא פושעים, אלא בני אדם חולים ומסכנים מאוד, שהחברה מעדיפה לשכוח ולתת להם להירקב, במקום לחלק להם מזרקים נקיים ומנות לא מורעלות.

ולנקודות אחרות. במאי, בבואו לקראת סרט דוקומנטרי, יתלבט באשר לצורת הנוכחות שלו עצמו בסרט. אליס ניימן החליטה לקריין את הסרט (לא הרבה, ובעברית) וגם להיות מדי פעם בצד המצטלם. לא אהיה מגעיל ואומר שניימן רצתה להשתזף מעט אל מול המצלמה - אני בטוח שהצבתה בתוך הפריים נבעה משיקול קולנועי שדי הוכיח את עצמו בחלק מהמקרים - אולם לעתים, ובמיוחד לאור העוצמה של החומר המצולם שתפסה ניימן, ההתאמצות הזאת בחדר העריכה היתה מיותרת. אגב, הסאונד בקלטת שהגיעה אלי היה א-חוש בדיסטורשן, כך שמזל שרוב הסרט ברוסית. אני מקווה שבטלוויזיה הסאונד יהיה פיצוץ.