פרק ראשון: בורא המלאכים

כמה תושבים בוו?לפה?יים עדיין טוענים שתחילה שמעו את בכי התינוקות שבקע בשלושה קולות מהמושב האחורי, ורק לאחר מכן את טרטור מנוע המונית עצמה, שנכנסה לכפר ונעצרה מול ביתו הישן של הרופא ברחוב נפוליאון 1. הנשים הפסיקו מיד לטאטא את המדרכות, הגברים, הכוסות עדיין בידיהם, יצאו במהירות מב??ר ט?רמינו?ס, הילדות עצרו את משחק הקלאס, ובכיכר הכפר ג?ינת?ר ו?ב??ר, החירש מלידה, חילץ בגנבה את הכדור מבין רגליו של מ?ייק?רס הגבוה, חלף על פני ס?פ??ה הבן של האופה, שעמד והסתכל לאחור, ובעט אותו היישר לתוך השער. זה היה ב-13 באוקטובר 1984.

צהרי יום השבת. הפעמון במגדל הכנסייה צלצל באותו הרגע שלושה צלצולים.

הנוסע יצא מהמונית ומיד לטשו כולם עיניים בשערותיו ובזקנו האדומים כאש.

ב??רנ?ד?ט ל?יב?קנ?כט האדוקה הצטלבה במהירות, ובמרחק כמה בתים משם הניחה ג'ו?ל?י?יט ב?ל?רוֹ הישישה את ידה על פיה ומלמלה: "אלוהים אדירים, בדיוק כמו האבא שלו."

לתושבי הכפר הבלגי הקטן ששכן לא הרחק מנקודת שלוש המדינות, ומאז היווסדו נמחץ בין ירכיהן המוצקות של פ?אלס ההולנדית וא?אכ?ן הגרמנית, נודע על שובו של ויקטור הו?פ??ה שלושה חודשים קודם לכן.

ר?נ?רד מהעיר אוֹיפ??ן, הפקיד הרזה של הנוטריון, שבא להסיר את השלט ZU VERMIETEN - להשכרה - שעמד והצהיב לפני הווילה המוזנחת, סיפר לא?ירמ?ה נו?סב??או?ם שגרה בבית ממול, שה?ר דוקטור מתכונן לחזור לוולפהיים. פרטים נוספים לא היו לו, הוא אפילו לא יכול היה לנקוב בתאריך.

בעיניהם של תושבי הכפר זאת הייתה תעלומה, מדוע לאחר היעדרות של כמעט עשרים שנה חזר ו?יקטו?ר הו?פ??ה לוולפהיים. הדבר האחרון ששמעו על אודותיו היה שעבד כרופא בב?וֹן, אבל גם הידיעה הזאת מקורה מלפני שנים רבות. והם החלו למצוא סיבות שונות ומשונות לחזרתו. היה מי שטען שהוא חזר מפני שאיבד את מקום עבודתו, אחר האמין שהסיבה הייתה חובות כבדים שצבר, פלוֹר?נט ק?נ?ינג מרחוב אלברט סבר שוויקטור הו?פ??ה חזר רק כדי לשפץ את הבית ולמכור אותו, ואירמה נוסבאום העלתה את האפשרות שהרופא הקים משפחה והוא מחפש מקום שקט להימלט אליו מהמולת העיר. התברר שההשערה שלה הייתה הקרובה ביותר לאמת, אם כי לאחר מכן הודתה בלהיטות שגם היא הייתה פשוט המומה כשהתברר לה שדוקטור הו?פ??ה הוא אב לשלישיית תינוקות מעוותים בני שבועות ספורים.

את התגלית האיומה הזאת גילה מ?ייק?רס הגבוה באותו היום בצהריים. הוא חיכה שהנהג יצא מן המונית ויעזור לוויקטור הו?פ??ה לפתוח את שער הכניסה החלוד, ומשום שנמשך אל קולות הבכי הבלתי פוסק התגנב אל המונית ושלח מבט חטוף פנימה מבעד לחלון הצדדי. הוא נבהל כל כך ממה שראה על המושב האחורי, עד שבו במקום נפל והתעלף. בן רגע נהפך לפציינט הראשון של דוקטור הו?פ??ה. הרופא השיב את הנער הרזה להכרתו בכמה סטירות לחי. מ?ייק?רס הגבוה פקח את עיניו, מצמץ, העביר את מבטו במהירות מהרופא אל המכונית, קם על רגליו בתנועות מהירות ומגושמות ובלי להעיף אפילו מבט אחד לאחור חזר בריצה מהירה אל חבריו למשחק. בעודו מתנודד על רגליו חיבק מייקרס הגבוה בזרועו האחת את כתפו הרחבה של רו?ב??רט ש?ב?לי?יה, חברו לכיתה ד', ואת ידו השנייה הניח על כתפו השמאלית של יו?ליו?ס רו?ז?נב?ו?ם הצעיר ממנו בשלוש שנים ונמוך ממנו בשני ראשים.

"גבוה, מה ראית?" שאל ס?פ??ה הבן של האופה, שעמד מולם והחזיק כדורגל עור מתחת לזרועו. הוא הפנה את פניו אל גינתר ובר החירש כדי שגם הוא יוכל לעקוב אחר השיחה.

"הם..." החל מייקרס הגבוה לומר, אך לא המשיך והחוויר שוב. "די עם ההצגות!" אמר רוברט שבלייה ודחף בכתפו את מייקרס. "למה אמרת 'הם'? יש יותר מתינוק אחד?"
"שלושה. הם שלושה," ענה מייקרס הגבוה והניף שלוש אצבעות רזות באוויר.
"ש?-ווֹש-ב??-ווֹת?" גיחך גינתר ועל פניו נפרש חיוך רחב למראה שלוש האצבעות שהונפו באוויר.
"את זה לא יכולתי לראות," אמר מייקרס הגבוה. "אבל מה שכן יכולתי לראות..." הוא רכן לעבר חבריו, העיף מבט לכיוון דוקטור הופה ונהג המונית, שפתחו באותו הרגע את שתי דלתות שער הכניסה, ורמז לארבעת חבריו להתקרב.
"הראש שלהם..." אמר באיטיות, "הראש שלהם שסוע." הוא הושיט את ידו הימנית ובתנועה מהירה מתח קו אנכי שהתחיל במצח, עבר מעל האף והגיע עד לחלק התחתון של הסנטר.
"צ'אק!" הוסיף לשם המחשה.
גינתר וספה המבוהלים פסעו צעד אחד לאחור, ורוברט ויוליוס המשיכו להתבונן בראשו הרזה של מייקרס הגבוה, כאילו גם הוא עלול בכל רגע להיחצות.
"אני נשבע לכם. אפשר היה לראות להם עמוק לתוך הגרון. וגם אפשר לראות להם את המוח, באמת."
"המה ש-הם?" שאל גינתר.
"את ה-מו-ח ש-ל-הם!" חזר מייקרס הגבוה ודפק באצבע המורה על מצחו של הנער החירש.
"א?יייכ?ס!" צעק גינתר.
"איך הוא נראה?" שאל רוברט.
"כמו אגוז. אבל הרבה יותר גדול. ומלא ריר."
"יוֹ," אמר יוליוס, וצמרמורת עברה בגבו.
"אם החלון היה פתוח," המשיך מייקרס בקשיחות והושיט את ידו קדימה, "הייתי יכול לתפוס אותם ביד."

בפיות פעורים עקבו הילדים אחר תנועת כף ידו, שאצבעותיה התעגלו לחצי אגרוף ונראו כטופרי חיה. אבל מיד אחר כך הצביע באותה היד קדימה והפנה את כל המבטים לעבר המונית שעמדה במרחק כשלושים מטרים משם, כי בדיוק אז פתח ויקטור הו?פ??ה את דלת המושב האחורי. הרופא רכן לתוך המונית. במשך כמה רגעים נראו רק רגליו, ואז הגיח שוב עם עריסה נישאת גדולה בצבע כחול כהה שממנה עדיין בקעו ללא הפסקה קולות בכי נוראים. הוא החזיק בשתי ידיות העריסה וצעד על שביל הכניסה, ובעקבותיו נגרר נהג המונית עם שתי מזוודות גדולות. לאחר כשלוש דקות של רחשושים ולחשושים בכיכר הכפר וסביבותיה יצא הנהג מהבית, סגר מאחוריו את דלת הכניסה ומיהר אל המונית. נראה בבירור שחש הקלה גדולה כשהסתלק משם.

בצהריים בבר טרמינוס ניתנה רשות הדיבור לז?'אק מ?ייק?רס. הוא תיאר בהרחבה את מה שראה בנו ולא נמנע מהגזמות. התושבים המבוגרים הקשיבו בתשומת לב רבה לדבריו וסיפרו שגם ויקטור הו?פ??ה עצמו סבל מעיוות בפנים.
"שפה שסועה," הסביר או?טו? ל?ל?יוֹ.
"כמו לאבא שלו," נזכר א?ר?נסט ליב?קנ?כט. "דרך אגב, הוא דומה לאבא שלו כמו שתי טיפות מים."
"שטפטפו מברז חלוד," התלוצץ ו?ילפר?ד נו?סב??או?ם. "ראית את השיער שלו? ואת הזקן? אדום כמו.. כמו..."
"כמו השיער של השטן!" צעק פתאום יו?ס?ף צ?ימ?רמ?ן שתום העין, ואז נפלה בבר דממה. כל המבטים הופנו אל הזקן שזקר אצבע מזהירה באוויר והוסיף בקול מבוסם: "והוא הביא אתו את מלאכי הנקמה שלו! פ??קחו עיניים, כי הם יכו בנו ברגע שתהיה להם הזדמנות."

הדברים האלו כנראה עוררו זיכרונות רדומים, כי מיד צפו ועלו אצל כולם סיפורים שבהם הוצג תמיד הרופא באור שלילי. כולם ידעו משהו רע עליו או על הוריו, וככל שהתאחרה השעה כן התרבו הסיפורים שמקורם בשמועות אבל איש לא הטיל ספק באמיתותן.
"הוא גדל בבית משוגעים."
"הוא ירש את זה מאמא שלו. היא מתה משיגעון."
"האב ק?ייס?רגרו?ב??ר הטביל אותו. הוא צרח כאילו הורגים אותו."
"כנראה שאבא שלו הת... אתה יודע... על העץ ליד הבית."
"הבן אפילו לא בא ללוויה שלו."
"אחרי כן אף אחד לא ראה אותו יותר."
"את הבית הזה השכירו רק פעם אחת, אחרי שלושה שבועות השוכרים עזבו אותו."
"היו שם ש?ד?י רעש. הם סיפרו שכל הזמן הם שומעים שם דפיקות."

בשבועות הבאים הופיע דוקטור הו?פ??ה בכפר בקביעות, בדיוק של שעון. מדי יום שני, רביעי ושישי בעשר וחצי בבוקר בדיוק הוא צעד באותו המסלול מהבנק ברחוב ג?למ?יי לדואר ברחוב א?אכ?ן, ומשם אל חנות המכולת של מ?רת?ה ב?וֹל?ן שמול כיכר הכפר. הוא צעד בנוקשות, ראשו כפוף, ממהר ממקום למקום, כאילו חש שמתבוננים בו ורצה לשוב מהר ככל האפשר אל ביתו. אבל כך רק משך עוד יותר תשומת לב, וכל מי שראה אותו מתקרב היה עובר בדרך כלל למדרכה הנגדית וצופה בו עד שהיה נעלם מטווח הראייה.

גם מרתה ב?וֹל?ן וגם לו?א?י ד?נ?יס מהבנק וא?רתו?ר ב?ו?ל?נז?'ר מהדואר סיפרו שדוקטור הופה ממעט לדבר. הוא כנראה ביישן, ואף על פי כן נהג תמיד באדיבות ותמיד אמר להם בגרמנית שלום, תודה רבה ולהתראות, ובכל פעם אפשר היה לשמוע את פגם הדיבור שלו.

"הוא בולע עיצורים מסוימים," אמר לואי דניס.
"הוא מאנפף," אמרה מרתה, "ותמיד מדבר באותו טון משעמם. והוא אף פעם לא מסתכל עלי כשהוא מדבר."
על השאלה הנפוצה, אילו דברים קנה הרופא, השיבה תמיד אותה התשובה: "את הדברים הרגילים. חיתולים, מזון לתינוקות, חלב, דייסה, אבקת כביסה, משחת שיניים ועוד דברים מהסוג הזה."
אבל לאחר מכן רכנה מעל לדלפק, הסתירה את מחצית פיה בידה והמשיכה בלחש: "הוא קונה כל פעם גם שתי קסטות למצלמת פולרואיד. מי מצלם כל כך הרבה תמונות של ילדים כאלה?"
על פי רוב הגיבו הלקוחות על הידיעה הזאת בתדהמה, והיא ניצלה את ההזדמנות כדי לסמן להם להתקרב אליה עוד יותר וסיימה את דבריה בטון המרמז שמדובר בפשע נוראי: "והוא תמיד משלם בשטרות של אלף פרנק."

לואי דניס סיפר שמקור השטרות האלה במרקים גרמניים שהרופא ממיר מדי פעם לכסף בלגי. אף על פי כן, הוא עדיין לא פתח חשבון בנק. זאת אומרת שהוא שומר כנראה את הכסף באיזה מקום בבית.

ומכיוון שדוקטור הו?פ??ה לא עשה כל מאמץ למשוך אליו חולים ולא תלה שום שלט על השער שמודיע על שעות הקבלה, החליטו התושבים שלעת עתה הוא יכול להתקיים מהכנסות שצבר בעבר, יהיה מקורן אשר יהיה.

ובכל זאת, נדמה היה שיש בכוונתו לעבוד כרופא הכפר ביום מן הימים, כי לפחות שלוש פעמים במהלך השבועות הראשונים לבואו נעצרה ליד ביתו משאית שבאה מגרמניה ופרקה ציוד רפואי. בבית ממול הסתתרה אירמה נוסבאום מאחורי וילונות חלון המטבח ורשמה כל פעם את מספר הרישוי של המשאית, את זמן הגעתה ופירוט המטען שהורד ממנה. היו דברים שזיהתה מיד, כמו למשל מיטת טיפולים, מאזניים גדולים ומעמד לאינפוזיה, אבל רוב ארגזי העץ הטבעי שמרו בסוד את תכולתם, לכן היא מילאה אותם בדמיונה במוניטורים, מיקרוסקופים, מראות, כוסות מדידה ומבחנות. בסיום כל משלוח מסרה אירמה נוסבאום דיווח מפורט לנשות הכפר, וכאשר ראתה בבוקר קר אחד, מתישהו בתחילת ינואר, את השכן שלה לבוש בחלוק רופאים לבן ומסכת לצווארו, מוציא את הדואר מתיבת המכתבים ואחר כך שולח מבטים זהירים אל הרחוב, הודיעה לכולם שהמרפאה של דוקטור הו?פ??ה נפתחה רשמית ושהוא מחכה בקוצר רוח לחולים הראשונים שלו.

היו כמה גיבורים שהכריזו בלהט הרגע שיש בכוונתם לבקר במרפאה, ולו רק כדי להעיף מבט בילדים. במשך כל אותם השבועות לא נראו הילדים בשום מקום ולכן נהפכו בהדרגה לתופעה על טבעית, להתגלות אלוהית שהייתה חשובה יותר מהשילוש הקדוש. אבל בדרשה שנשא במיסת יום ראשון שלאחר מכן, הצליח האב קייסרגרובר שליווה את הקהילה הקתולית כמעט ארבעים שנה להטיל אימה גם על אחרוני הספקנים.

"הישמרו לכם, מאמינים!" קרא באצבע מונפת מעל לבימה. "הישמרו לכם כי הדרקון נולד, הוא נולד - הנחש העתיק, השטן, אשמדאי, שמפתה את העולם כולו! אני אומר לכם שהוא נולד על פני האדמה, ויחד אתו נולדו המלאכים שלו!"

לאחר מכן עשה רועה הכפר אתנחתא, סקר במבטו את פני יותר ממאתיים חברי הקהילה והצביע לעבר השורה הראשונה, שבה ישבו נערי הכפר זה ליד זה בחליפותיהם הטובות ובשיער מסורק למשעי, וקרא בקול גדול: "הישמרו והיזהרו לכם! כי אויבכם השטן משוטט לו כארי שואג ומחפש במי יוכל לנעוץ את מלתעותיו!"
וכל הנוכחים ראו איך במילותיו האחרונות נעצרה אצבעו המורה הרועדת והופנתה אל מייקרס הגבוה, וזה החוויר ובימים הבאים לא הראה את פניו בכיכר הכפר.