מילון אבן שושנה

      אלבום הבכורה הענק של הסטון רוזס חוגג 20 שנה ליציאתו. דנה קסלר לא יכולה היתה לחכות וכבר עכשיו שולפת את הבאגי

      דנה קסלר

      בקרוב יתחילו החגיגות הרשמיות לכבוד יום ההולדת העשרים של אלבום הבכורה הסלף-טייטלד של הסטון רוזס. ביוני הקרוב צפוי לצאת בוקס-סט, כולל מאסטרינג מחודש בידי המפיק המוזיקלי של האלבום, ג'ון לקי, והאלבום מן הסתם ייצא מחדש בעוד כל מיני פורמטים. אבל לנו אין כוח לחכות עד הקיץ. אצלנו החגיגות מתחילות כבר עכשיו. ויש מה לחגוג.

      לפני עשרים שנה בדיוק הזריקו הסטון רוזס לאינדי הבריטי דאנסביליות חסרת תקדים. הם השתמשו במה שלמדו ממוזיקה אפרו-אמריקאית, כמו היפ-הופ והאוס, מבלי לערער את הזהות הבריטית והמנצ'סטרית שלהם. הם החיו את רוק הגיטרות באמצעות מבט שמופנה בעת ובעונה אחת אל העבר ואל העתיד, תוך חזרה לפופ הפסיכדלי של הסיקסטיז והחדרת גרוב ומקצבי דאנס לפורמט של להקת רוק.

      באלבום הראשון שלהם היו הסטון רוזס ה-Byrds של דור האקסטזי. חוץ מזה הם סיפרו שבזמן ההלקטות הם עישנו המון חשיש ומן הסתם לא פסחו גם על טריפים. הסמים – לא פחות מהמוזיקה – הם אלה שהפכו את מנצ'סטר האפרורית לעיר המסיבות השמחה ביותר בעולם, למשך תקופה קצרה בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים.

      שתי להקות עמדו בראש התנועה שכונתה על ידי עיתונות הפופ הבריטית "מאדצ'סטר". ההאפי מאנדייז (שהשם מאדצ'סטר לקוח משיר שלהם) היו הלהקה הקיצונית, הרייברית והחוליגנית מבין השתיים. הסטון רוזס היו הלהקה הקלאסית והמיינסטרימית יותר. בגלל זה ההאפי מאנדייז הם הערה (חשובה, אך בכל זאת הערה) בהיסטוריית האינדי, בעוד שהסטון רוזס נכנסו לקאנון הפופ הבריטי, ונחשבים לחוליה המקשרת בין הביטלס והסטונז לבין אואזיס.

      (תוכן מקודם)

      לא רק בזמן הקורונה: השירות הרפואי שעוזר לחולי לב

      בשיתוף שחל
      לכתבה המלאה

      הלהקה האולטימטיבית

      אלבום הבכורה של הרוזס מככב כבר שנים בכל מיני מצעדים המדרגים את האלבומים הטובים של כל הזמנים או האלבומים הבריטים הגדולים וכו', אבל יש גם לא מעט אנשים שמאמינים שהוא אלבום נחמד, אך אובר-רייטד. בין היתר טוענים נגד הסטון רוזס שהם היו פחות רדיקליים ומהפכניים מההאפי מאנדייז, ושיחסית לכמה שמדברים בהקשר שלהם על אקסטזי ועל אסיד-האוס, מדובר באלבום רוק פסיכדלי די מסורתי.

      כל זה נכון במידה מסוימת, ונכון שהסטון רוזס לא עשו דאנס, אבל הם היו להקת רוק עם גרוב חדש. והם נתנו לגיטימציה לגדודי נערי האינדי שהעריצו אותם, ללכת להופעות רוק ואחר כך למועדונים – מבלי להחליף בגדים באמצע – כשכל העת שקית האקסטות מוסתרת היטב בתוך כיס מכנסי הבאגי.

      הסטון רוזס היו ארבעה: הסולן הקופיפי והקולי, איאן בראון (בלעדיו לעולם לא היינו מקבלים את ליאם גאלאגר); הגיטריסט ג'ון סקווייר (שהמשיך את המורשת של ג'וני מאר, שגילה לעולם שאפשר להיות גיבור גיטרה גם מבלי לאונן עליה); הבאסיסט גארי "מני" מונפילד; והמתופף, אלן "רני" רן, בעקבותיו הפך "כובע הפטריה" באופן רשמי ל"כובע רני". אף אחד מהארבעה לא היה בר החלפה בהרכב (כפי שניתן היה להיווכח מאוחר יותר, כשחלקם אכן הוחלפו). הגיטרות של סקווייר, שנשמעו כמו שמש מנצנצת על אגם, ביחד עם השירה הנונשלנטית של בראון ויחידת הקצב האפקטיבית יצרו שילוב חד פעמי, שהונצח בשיאו באלבום הזה.

      הסטון רוזס היו הלהקה המנצ'סטרית האולטימטיבית. האטיטיוד המרדני של איאן בראון, והדרך בה הוא הביע את היותו עצבני מבלי להפסיק לרקוד, הוא אינהרנטי לאופייה של העיר. כך גם החיבור שבין מוזיקה לבנה לשחורה. אפשר לראות את זה בהיסטוריה של העיר עוד מתקופת המהפכה התעשייתית, אז הפכה מנצ'סטר לאימפריית טקסטיל וכותנה, מה שגרם לפערים מעמדיים הולכים וגדלים.

      יריקה על הממסד

      במאה ה-19 התפתחו בעיר חיי לילה תוססים ששילבו מוזיקה ואלכוהול, אותם פקדו בלילות בני מעמד הפועלים המדוכאים, אם הם לא היו עייפים מאירגון הפגנות ומהומות – אירועים שגרמו לפרידריך אנגלס לזהות במנצ'סטר מודעות מעמדית של ממש. גם לסטון רוזס הייתה תודעה פוליטית חזקה וחיבה ליריקה בפני הממסד. קחו לדוגמה את השיר"Bye Bye Badman" , ואת עטיפת האלבום - שניהם מושפעים ממרד הסטודנטים בפריז - או את השיר "Elizabeth My Dear" , שהוא הצהרה אנטי-מלוכנית המולבשת על המנגינה של בלדת הפולק האנגלית "Scarborough Fair".

      בזכות האוכלוסייה המקומית, המורכבת ממהגרים אירים, סקוטים, איטלקים, יהודים וג'מייקנים, ובשל הקירבה הגיאוגרפית לבסיס חיל אוויר אמריקאי, הפכה מנצ'סטר במחצית הראשונה של המאה העשרים למרכז של ג'אז. בפיפטיז היא נהייתה בירת סקיפל (מעין שילוב של פולק, ג'ז, בלוז וקאנטרי). בסיקסטיז שגשגו בה להקות ביט. אחר כך מהגרים מג'מייקה ייבאו את הסאונדסיסטמים שלהם, ובתור עיר צפונית גם הנורת'רן סול שגשג בה. למעשה, עד המחצית השנייה של הסבנטיז מנצ'סטר הייתה עיר שאהבה מוזיקה שחורה ורקדה לצליליה.

      אחר כך הגרוב קצת נעלם לטובת מוזיקה לבנה יותר, כמו פאנק, פוסט-פאנק ואינדי, ולהקות לבנות כמו הבאזקוקס, מגזין, הפול, ג'וי דיוויז'ן והסמיתס. אבל בתור חלק אינטגרלי מהנשמה המנצ'סטרית, הקצב השחור היה חייב לחזור מתישהו. והוא חזר, בתחילת האייטיז, כשההיפ-הופ הגיע לעיר וחבורות של ברייקדאנסרים החלו לקום בה. צלילי האלקטרו השחורים הגיעו מניו יורק היישר לאוזניהם של ניו אורדר והפכו את להקת ההמשך של ג'וי דיוויז'ן מלהקת רוק לבנה ומורבידית ללהקת אלקטרו-פופ שיכולה בקלות להרקיד קהל שחור במועדון ניו יורקי.

      המגמה רק התחזקה בהמשך שנות השמונים, כשב-86' הוחלט להפוך את ההסיאנדה בסופי השבוע ממועדון הופעות למועדון ריקודים בו השמיעו שיקגו-האוס ודטרויט-טכנו. ההסיאנדה לא היה מועדון הופעות משגשג, אבל ברגע שהוא הפך למועדון ריקודים הוא נהיה להיט. כעבור שנתיים השתלט האסיד-האוס על העיר. המפעלים והמחסנים הנטושים שנשארו מיותמים מאז הייתה העיר אימפריית טקסטיל שימשו לוקיישנים מצוינים לרייבים. מנ'צסטר התמלאה בכדורי אקסטזי והפכה לזירת ההתרחשות המרכזית של מה שכונה בעיתונות "קיץ האהבה של 88'".

      פתיחה מהממת, סיום מונומנטאלי

      לתוך האווירה הזו נולדו הסטון רוזס. ההקלטות לאלבומם הראשון התחילו במהלך אותו קיץ, והוא משמש פסקול מושלם לתקופה. גדולתו של האלבום קשורה בטיימינג ובדרך שבה הוא תפס רגע מסוים בזמן, בצורה הכי מדויקת שיכולה להיות. הפיכתו לקלאסיקה כבר קשורה ביופיו ובעוצמתו הרגשית של האלבום.

      בסטון רוזס תמיד היה משהו גדול מהחיים. זה בא לידי ביטוי בשם שלהם (בוב סטנלי מסיינט אטיין סיפר שכשהוא שמע את שמם לראשונה הוא הניח שמדובר בלהקה גותית), בהמנוניות של שיריהם וגם בארט היומרני. על עטיפות כל הסינגלים מהאלבום, כמו גם על עטיפת האלבום עצמו ועל חלק מהגיטרות, התנוססו ציורי הטפטוף ושפיכת הצבע הדרמטיים של ג'ון סקווייר, וצריך מידה לא מבוטלת של בטחון עצמי כדי לחקות את ג'קסון פולוק בצורה כל כך בוטה (לזכותם של הרוזס ייאמר שהם נתנו לפולוק קרדיט באחד השירים).

      הסטון רוזס האמינו שהם ענקיים ולא התביישו להגיד את זה, מה שלא היה כל כך מקובל באינדי של האייטיז, אז היה קול להיות אנדרדוג. לפתוח אלבום בכורה בהצהרה כמו "I Wanna Be Adored" זה לא הולך ברגל. והפתיח הארוך וההדרגתי של השיר, שכאילו אומר שההצהרה היא כל כך בומבסטית שעדיף להביא אותה בהדרגה פן המאזין יתעלף מרוב הלם, רק מחזק אותה. מיד אחרי הפתיחה המהממת הזאת מגיע שיר הפופ המושלם, המלהיב ושופע החיוניות "She Bangs the Drums", עם המשפט האלמותי: "שקו לי בתחת, העבר הוא שלכם, אך העתיד הוא שלי".

      מהאלבום שוחררו חמישה סינגלים: "Made of Stone", "She Bangs the Drums", "I Wanna Be Adored", "Waterfall" ו "I Am the Resurrection". וגם יתר שירי האלבום ממש לא היו פילרים. כתיבת המנונים הייתה טבע שני לסטון רוזס, ואפילו שירים שלא יצאו כסינגלים, כמו "This Is the One", היו כאלה.

      כיאה ללהקה שמושפעת מהפסיכדליה של הסיקסטיז, יש באלבום גם רגעים אקספרימנטליים כמו "Don't Stop" שהוא למעשה השיר הקודם, "Waterfall", מושמע הפוך, עם טראק שירה חדש. והשיר הכי דאנסי שלהם מהתקופה, "Fools Gold", בכלל לא נמצא באלבום (הוא יצא בהוצאה האמריקאית ובהוצאה שיצאה לאלבום ב-99' לכבוד חגיגות העשור, והוא מן הסתם יופיע גם בהוצאות המחודשות של חגיגות העשרים).

      האלבום מסתיים בצורה מונומנטלית בשמונה הדקות ורבע של "I Am the Resurrection" שחלקו הגדול הוא אינסטרומנטלי (ועדיין לא נשמע כמו אוננות גיטרה!). זה סוף בומבסטי וארוגנטי לאלבום מלא בטחון שיודע שהוא נפלא. אחר כך בא כל הבלגן של התקליט השני של הסטון רוזס. אבל את זה נשמור ל-2014.

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully