שפת אם

תוך פחות מעשר שנים הפך M Ward מיוצר פולק איזוטרי ותמהוני לגיבור גיטרה אמיתי. אלון עוזיאל מאמין בו

אלון עוזיאל

1. זה מדהים איך שמאלבום לאלבום הסגנון של M. Ward נשמע דומה יותר ויותר לזה של קונור אוברסט. גם אם אוברסט צעד כמה צעדים לכיוונו של וורד, ברור למדי מי הדומיננטי במערכת היחסים הזו. כיום, ההבדל העיקרי בין השניים - למעט הקול השונה - הוא בעיקר מילולי (איפה שלאוברסט יש יתרון בולט) ובליטושי סאונד אחרונים (איפה שוורד מצליח לדייק בהרבה). העובדה שב-"Hold Time", האלבום החדש והשישי שלו, וורד לקח את מייק מוגיס - ילד הכפתורים והמפיק הכמעט אקסקלוסיבי של סאדל קריק וברייט אייז - בכדי שיעזור בהפקה ובמיקסיניג, רק משלימה את המיזוג הנעלה הזה. עכשיו חסר רק שוורד יזרוק את זואי דשנל לצלמי האופנה ויקים הרכב עם אוברסט.

2. וורד התחיל את דרכו כסינגר/סונגרייטר מהסוג הכי סהרורי שיכול להיות - סוג של חובב פולק שמתכתב עם ג'ון פאהי, מנגן סולואים ארוכים ללא שירה ופונה לכמה אלפי אנשים בלבד. תוך פחות מעשור הוא הגיע למעמד של גיבור גיטרה שלא יפתיע למצוא באחת מהגרסאות הבאות של גיטאר-הירו, בתור נציג האינדי התורן שניצב כנחמה בין שלל מחרישי האוזניים והלהיטים המאוסים. אם זה אכן יקרה, השיר שיהיה במשחק לבטח יילקח מתוך "Hold Time".

3. העוצמה שקיימת בשיר "Stars of Leo", עם מחיאות הכפיים, ההתפתחות האיטית וההפקה (היחסית) גרנדיוזית, היא בדיוק מסוג השירים שהיו חסרים לוורד עד היום, והאופן הנון-שלנטי בו השיר הזה נגמר מוכיח שוורד יודע להיות ענק ובכל זאת להישאר נאמן לערכי הלואו-פיי הלא מתחנפים שתמיד דגל בהם.

עוד בוואלה!

לא התאהבתן בתינוק מיד לאחר הלידה? הכל ממש בסדר איתכן

דניאל סרנצקי
לכתבה המלאה

ותודה לפרינס

4. זה קצת מצחיק שהאלבום החדש נפתח עם השורה "כשאתם מתחילים מוחלטים/ הנוף הוא פנורמי", כי במקרה של וורד ההיפך הוא הנכון. אני יודע שמעריציו הוותיקים ירצו לערוף לי את הראש על האמירה הבאה, אבל אני לא מפחד להסתכל לאמת בעיניים: למרות שהאלבומים הראשונים של וורד הם מעולים ואהובים וכו' וכו', הראייה המוזיקלית בהן צרה למדי ונשענת על קונספטים מעניינים יותר מאשר על גיוון (המחווה לג'ון פאהי, ההתמקדות ברדיו ה-AM). האלבום החדש, ממשיך את המגמה שהתחילה ב-"Post-War" של 2006 ומעניק ראייה פנורמית אמיתית על שלל סגנונות מוזיקה: בלוז, פולק-רוק, אמריקנה, סול, ועוד כל מני גרורות מפתיעות.

5. אולי אני הוזה, אבל בשיר הנושא, "Hold Time", וורד נשמע קצת כמו פרינס. טוב, בעצם, הוא ממש לא נשמע כמו פרינס, אבל בלי פרינס השיר הזה לא היה יכול להתקיים, כי וורד לא היה חושב על האופציה החמוצה-מתוקה הזו בכלל. זה יפהפה ומוכיח סופית את הוורסטליות שהוא אימץ.

6. אני לא חושב שזה מקרי שוורד פונה רבות לשיתופי פעולה עם המגה בייבס של האינדי (זואי דשנל וג'ני לואיס הן הדוגמאות הבולטות); זה גם לא מפתיע שכאשר הוא מול אחת מהן, הוא קצת מרשל מבחינה אומנותית (את הדיעה שלי על She & Him כבר כתבתי לא פעם). אם מקשיבים למילים של וורד מתחילת דרכו, אפשר לחוש באאוטסיידריות חזקה למדי, מהסוג שרק בחורה באמת מדהימה - כזו שיש עליה קונצנוס רחב - יכולה להעלים. ב-"Hold Time" כבר לא כל כך חשים באאוטסיידריות הזו; זהו, החברה קיבלה אותו וכנראה בגלל זה הוא לא הרחיק לכת עד לכדי דואט עם דשנל, אלא סתם, שם אותה במקומה, ברקע, בשניים מהשירים הכי טובים באלבום: "Never Had Nobody Like You" הפיל ספקטורי, ו-"Rave On", הקאבר המעולה לבאדי הולי.

האמת לא מתחת לפני השטח

7. סיבה נוספת להרגשת השייכות הפתאומית של וורד נעוצה באיש ששמו הוא התשובה להכל: אובמה, אובמה, אובמה. וורד היה תומך נלהב שלו, ואפילו קיים הופעות תמיכה בו. עכשיו כשהוא נבחר, וורד הגיע למקום הזה שמירב דחויי אמריקה הגיעו אליו: הוא מבין שהוא חלק מהרוב, שאמריקה הולכת לכיוון שהוא מאמין בו. זה מספיק בכדי להסביר את התחושה המפויסת שאופפת את "Hold-Time", בניגוד לאווירה המלחמתית של "Post-War". היי, שימו לב לשמות האלבומים ותבינו שזה אפילו לא מתחת לפניי השטח.

8. אם, "Hold Time" ישווק כראוי, הוא עוד עשוי למצוא את מקומו בארונות של כל חובבי האינדי המתחילים, לצד ניק דרייק, ג'ף באקלי, וכמובן, ברייט אייז. אין שום סיבה שהוא לא יישב שם - הוא נעים בדיוק כמו כל הנ"ל, הוא מיוחד מספיק, ויש בו משהו - בגלל הוורסטליות, היעדר הישענות על טרנדים וחוסר המאמץ - על זמני. לא פחות.

אם. וורד, "Hold Time"
(Merge)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully