פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שטפי גרפי

      ארי פולמן ודוד פולונסקי חברו שוב, הפעם לגרסת הרומן הגרפי של "ואלס עם באשיר". רומי מיקולינסקי ספר/קלטת

      שמאלני, ימני, שטחי, מניפולטיבי – אין ספק ש"ואלס עם באשיר" מושך אליו אש במקביל לערימות הפרסים שמורעפות עליו. אי אפשר להישאר אדישים כלפי סרטו המצויר של ארי פולמן. התגובה הרגשית העזה שהוא מייצר בקרב רוב צופיו, חווית הצפייה המטלטלת, הדיון הציבורי שנפתח בעקבות עיסוקו (ואופן עיסוקו) של הסרט בזיכרון, אשמה והדחקה – אישיים וקולקטיביים כאחד – מכתירים את "ואלס עם באשיר" כתופעה יוצאת דופן. עם או בלי אוסקר. בינתיים אל חנויות הספרים הגיעה מהדורת האוף-ליין של "ואלס" – הרומן הגרפי, אותו כתבו פולמן ופולונסקי בעקבות פניה מהוצאת הספרים הניו-יורקית מטרופוליטן בוקס.

      מערכת היחסים בין אנימציה וקומיקס היא תמיד מסקרנת אך המקרה של "ואלס" הוא מעניין גם בגלל שברוב המקרים הסרטים הם המבוססים על הספרים וכאן הסרט הוא המקור עליו מתבססת היצירה הספרותית. ההשוואה בין שני הבאשירים - הספר והסרט – מאתגרת משום שמעקב אחר ה"קאט פייסט" הסלקטיבי שנעשה בין המקור הקולנועי לרומן הגרפי מצריך ערנות גדולה יותר.

      החוויה שונה כל כך גם אם הסיפור הוא אותו סיפור והתמונות אותן תמונות (לרוב). בעוד הרומן הגרפי שומר על נאמנות גבוה למקור – אנחנו קודם כל חווים את מה שחסר, את מה שאיננו – קול (מוסיקה, סאונד, קריינות) ותנועה (חיתוכים, פריימים, קצב). הקריינות של פולמן ושל שאר הדוברים בסרט הוחלפה במלבני טקסט קטנטנים שלעיתים קרובות נבלעים בתמונה, מתגמדים אל מול העושר הויזואלי. הקולות החסרים עדין מהדהדים בראש במהלך הקריאה ממש כמו כאבי פנטום. למעשה, קריאה במהדורה המודפסת של "ואלס" מלמדת אותנו על מבנה הזיכרון של עצמנו. החזרה אל הדימויים - שפרושים כעת באופן סטטי על הנייר ולא מתקיפים אותנו כשהם מגובים בקול, תנועה ובסחף רגשי שקשה לעמוד בפרצו – חושפת מה שכחנו ומה זכרנו מהסרט, מה הדחקנו ומה קיבל יחס מועדף וזכה למקום מרכזי בזיכרון שלנו מהצפייה.

      באופן בלתי נמנע – אלמנטים מסוימים וסצינות שלמות מאבדות מעוצמתן. הרבה מההומור שמאפיין את הסרט הלך לאיבוד גם הוא. משך החוויה מתקצר (נדיר שעיון ב- 125 עמודי הספר יימשך 90 דקות), ואיתו גם האימפקט הרגשי: סצינות דחוסות וזכורות במיוחד מקבלות לעיתים מספר מוגבל של פריימים ויכולת המניפולציה והשליטה על החוויה פוחתת כשהעיניים נשלחות לאן שהן רוצות קופצות בין הדימויים ובין הדפים. גם אפקט ההפתעה של סוף הסרט (זהירות ספוילר) של המעבר בין מדיומים – מאנימציה לוידאו – ממחוזות ה"דמיוני" לאמיתי – כבר לא תקף.

      ובכל זאת, ההנאה מהספר מתמקדת ברגעים בהם הוא דומה לאלבום תמונות, בעדינות בה מוצגים פלאשבקים, בקפיצות בין ההווה לעבר, ובאופן החוויה של העדויות (עדותו של דרור חרזי למשל – נראית ממש כמו סוגריים – הוא מופיע בתחילתה ובסופה בפריים אחד בכל פעם). אין ספק שנעשתה כאן עבודה יפה ויצירתית, אבל הספר בעיקר שכנע אותי בדבר אחד – "ואלס" עם באשיר היה חייב להיות סרט כדי להגיע לכל כך הרבה אנשים, לבלבל, לעצבן, להכעיס, להעלות שוב לסדר היום את מה שהודחק. הגרסה המודפסת על כל יופיה ותחכומה – ולא יעזרו המחאות – חזקה פחות.