קארי המזוהם

הגענו מוכנים לטקס משמים, אבל תחילתו תפסה אותנו עם המכנסיים למטה. יו ג'קמן ליהטט ושר, התפאורה מאחוריו נראתה כאילו יצאה מסרט של מישל גונדרי, אן האת'וויי - כפרה עליה - עלתה לבמה והרימה את האווירה בתור ניקסון, וג'קמן סגר את הנאמבר המצחיק בשאגת "אני וולברין". זה נראה משוחרר, מפוצץ ממודעות, צנוע ולא מכופתר, הבמה היתה קרובה לקהל והתחושה היתה שהנה הוליווד הולכת להראות לנו מה זה.

גם אם חואקין פניקס והופעת האימה שלו אצל דיויד לטרמן היה כבר בדיחת השבוע שעבר בהוליווד, אין להקל ראש בכך שבן סטילר הסתלבט עליו קבל עם ואקדמיה. זה לא היה רק מצחיק נורא, אלא גם אמיץ. בייחוד אם נטלי פורטמן עומדת לידך ואתה מתעקש להביט לצדדים כדי להפוך את הדמות לאמינה יותר.

הוכחה נוספת לחתרנותו של הטקס (עד שלב מסוים), הגיעה עם הופעתם של סת' רוגן וג'יימס פרנקו בתור הסטלנים מ"אננס אקספרס" - סרט אנרכיסטי ופסיכי לגמרי - שמקטרים על הסרטים המתחרים, מספרים בדיחות שואה, בדיחות הומואים, צוחקים מ"נער קריאה", לא מבינים לאן נעלמו "אחים חורגים" ו"האביר האפל" ובסוף נותנים פרס לסרט שאין להם מושג מהו בכלל. זה אמנם היה קטע שכתבו רוגן וג'אד אפטאו, אבל לרגע היה נדמה לנו שמישהו החדיר לנו מצלמה לסלון.

כמה צפוי, ככה מרגש. הוריו ואחותו של הית' לדג'ר עלו לבמה לקחת את האוסקר על הופעתו הפנומנלית של בנם ב"האביר האפל" ולא השאירו עין אחת יבשה באולם.

אחת ההברקות של הערב היתה להעלות חמישה זוכים בקטגוריית המשחק, על מנת שיפרגנו לחמישה מועמדים חדשים. הבעיה היחידה בכל הסיפור היתה שאחרי הכל, מדובר בשחקנים הבכירים ביותר של הוליווד; אנשים שיכולים להוציא מים מן הסלע, ולא תמיד להתכוון באמת למילים ולהבעות שיוצאות מהם. קראו לנו ציניקנים, אבל אנחנו לא האמנו לשבח אחד שאנתוני הופקינס שפך על בראד פיט.

מעבר לשיעמום האיום של הפרסים הטכניים - איך זה שתמיד הזוכים בהם הם אלו שאוכלים את הראש יותר מכולם? - את תחילת הסוף אפשר היה להרגיש עם המחווה לחזרתו של המחזמר (אלוהים, למה?). יו ג'קמן שוב הראה שהוא יודיע לשיר וביונסה תמיד עושה שמח כשהיא על הבמה, אבל המחרוזת המקושקשת והבלתי נגמרת שתפר כאן באז לורמן ("אוסטרליה") פגמה באווירה הקז'ואלית והעבירה אותנו לקטסטרופה האמיתית של הערב.

8 הפרסים שגרף "נער החידות ממומביי", כולל השניים החשובים ביותר (במאי וסרט), הם לא ההישג העיקרי שלו, כי אם ההשתלטות הטוטאלית על האווירה באוסקר. החל ממחציתו של הטקס אי אפשר היה לחמוק מהריקודים, השירים, התלבושות והכוכבים המרגיזים של "נער החידות". לא נתפלא אם בבופה הוגש רק קארי. כשאומרים "הכל פוליטי" מתכוונים בדיוק לזה - חנופה דוחה של אמריקה לתרבות של מעצמה כלכלית בהתהוות, שעד כה נהנו כולם להתנשא עליה.

הנה עוד דוגמה לפוליטיזציה: אם אחת הדמויות המועמדות תהיה של הומו, אין לאף אחד סיכוי נגדה. גם אם מדובר בהופעה פנומנלית כמו זו של מיקי רורק ב"המתאבק", שהיה בטוח שהוא הולך לזכות והגיע בלי תחתונים, עם כל החבילה בפרצוף. גם אם מי שזוכה יודע שהפרס שייך לרורק ומקדיש אותו למפסיד הכואב, שלנצח יהיה ילד רע יותר משפן אי פעם יוכל להיות. למה? כי יש סיכוי לקבל נאום על נישואים חד-מיניים (רק חבל שזו לא המטרה של הפרס הזה).

כשאתם רואים את הטקס בשידור חוזר, שימו לב מה קורה בזמן הענקת פרס השחקנית הטובה ביותר. שימו לב איך כל המועמדות, ובמיוחד אן האת'וויי - כפרה עליה - פשוט מאושרות בשביל קייט וינסלט, שסוף כל סוף זכתה בפרס לו כל כך היתה ראויה (רק לא על משחקה בסרט הזה).

לא ראינו את "פרידות" היפני, שחמס את האוסקר מ"ואלס עם באשיר". אנחנו מקווים בשבילו שהוא טוב כמו סרט דוקומנטרי באנימציה על צלקות וטראומות ממלחמה שרודפות אדם אחד ומדינה שלמה. מצד שני, בטקס שנותן את כל הפרסים שלו ל"נער החידות ממומביי", מעדיף את "בנג'מין באטן" על "האביר האפל" ויורק למיקי רורק בפרצוף לטובת הופעה פושרת של שון פן, אין לנו שום עניין שיצירת מופת כמו " ואלס" תהיה חלק מהזוכים. מניאק מי נשאר ער שנה הבאה.