פרק ראשון: בוער באור

היה משהו משפיל בהמתנה בתוך קרון כרכרה ברחוב לונדוני עמוס, כשכל מיטלטליך מונחים סביבך בערמה, מוצגים לראווה לעיני הציבור הסקרן. ג?'ם ק?ל?או?ויי ישב ליד מגדל של כיסאות וינדזור שאביו בנה בשביל המשפחה לפני שנים, והביט בבעתה בעוברים ושבים שבחנו בגלוי את תוכנו של הקרון. הוא לא היה רגיל לראות כל כך הרבה זרים בבת אחת - כשהופיע איש זר בכפר שלהם בדורסטשייר, היה זה אירוע שדיברו בו אחר כך במשך ימים - ולהיות כה חשוף לתשומת לבם ולמבטיהם הבוחנים. הוא השתופף בחזרה אל בין חפצי המשפחה, מנסה להסתתר ככל האפשר.

ג'ם, נער דק ושרירי, בעל פנים צרות, עיניים כחולות שקועות ושיער בגון החול שהסתלסל עד אל מתחת לאוזניו, לא היה אחד שמשך תשומת לב, והאנשים הציצו יותר בחפצי המשפחה שלו מאשר בו. זוג אחד אף עצר ונגע בכמה מהפריטים כאילו עמד ליד דוכן, צובט אגסים כדי לראות מי מהם הכי בשל - האישה מיששה א?מרה של כתונת לילה שביצבצה מתיק פתוח, האיש נטל את אחד המסורים של תומאס קלאוויי ובחן את חדות שיניו. אפילו כשג'ם צעק, "ה?י!", לא מיהר האיש להשיבו למקומו.

לבד מן הכיסאות היה הקרון מלא בעיקר בכלי העבודה של אביו של ג'ם: חישוקי עץ לכיפוף משענות ומסעדי כיסאות וינדזור שבבנייתם התמחה, מחרטה מפורקת לפיתול רגלי הכיסא ואוסף של מסורים, גרזינים, אזמלים ומקדחים. למעשה, הכלים של תומאס קלאוויי תפסו כל כך הרבה מקום עד כי בני משפחת קלאוויי נאלצו לצעוד לצד הקרון, כל אחד בתורו, במהלך השבוע שלקח להם להגיע מפ??יד?ל?ט?ר?נ?טהייד ללונדון.

הקרון שבו נסעו, שבו נהג מר סמארט, תושב עמק פידל שהיה בעל חוש הרפתקנות בלתי צפוי, נעצר בחזית האמפיתיאטרון של אסטלי. לתומאס קלאוויי לא היה מושג של ממש היכן יוכל למצוא את פיליפ אסטלי, והוא כלל לא ידע עד כמה לונדון גדולה. הוא חשב לעצמו שיוכל לעמוד במרכזה ולראות את האמפיתיאטרון שבו הופיע הקרקס של אסטלי, כפי שהיה יכול לעשות בדורצ'סטר. למרבה מזלם, הקרקס של אסטלי היה ידוע מאוד בלונדון, ובמהרה כיוונו אותם אל הבניין הגדול, בעל גג העץ העגול המחודד שבחזיתו נישאים ארבעה עמודים, שעמד בקצה גשר וסטמינסטר. על דגל לבן וגדול שהתנוסס בראש הגג היה כתוב באדום "האמפיתיאטרון" בצד אחד, ו"של אסטלי", בשחור, בצד האחר.

ג'ם ניסה כמיטב יכולתו להתעלם מהמבטים הסקרנים ברחוב ונעץ את עיניו בנהר ממול, שלאורכו החליט לשוטט מר סמארט, "כדי לראות קצת את לונדון," ובגשר וסטמינסטר הנמתח בקשת מעל למים ויורד בשיפוע אל גוש המגדלים הרבועים המרוחק ואל הצריחים החרוטיים של כנסיית וסטמינסטר. אף לא אחד מהנהרות שג'ם הכיר בדורסט - הפ?רו?ם היה ברוחב של שביל כפרי, הפ??יד?ל לא היה יותר מפלג שאפשר לעבור ללא קושי בקפיצה - לא דמה לתמזה, שהיה ערוץ רחב של מים רוגשים וגועשים בצבע ירוק-חום שהיטלטלו לפנים ולאחור על ידי הגאות של הים המרוחק.

גם הנהר וגם הגשר היו פקוקים בכלי רכב - סירות בתמזה, כרכרות, קרונות והולכי רגל על הגשר. ג'ם מעולם לא ראה כל כך הרבה אנשים בבת אחת, אפילו ביום השוק בדורצ'סטר, והוא היה כה נסער למראה התנועה הרבה, שהצליח לקלוט רק מעט פרטים. אף על פי שהתפתה לרדת מהקרון ולהצטרף אל מר סמארט על שפת המים, הוא לא העז לעזוב את מייסי ואת אמו. מייסי קלאוויי בהתה סביב, אובדת עצות, וטפחה בממחטה על פניה. "אלוהים, חם מדי בשביל חודש מרס," אמרה.

"אצלנו לא היה כל כך חם, נכון, ג'ם?" "מחר יהיה קריר יותר," הבטיח ג'ם. אף על פי שמייסי היתה גדולה ממנו בשנתיים, לעתים קרובות היה נדמה לג'ם שהיא אחותו הצעירה שזקוקה להגנה מהעולם הבלתי צפוי - אף על פי שהוא לא היה כה בלתי צפוי בעמק פ?ידל. המשימה שלו כאן תהיה קשה יותר. אן קלאוויי הביטה בנהר, כפי שג'ם עשה, עיניה נעוצות ב??ילד שחתר בכל כוחו בסירת משוטים. מולו ישב כלב, מלחית בחום. זה היה מטענו היחיד של הילד.

ג'ם ידע על מה אמו חשבה כשעקבה אחר חתירתו של הילד: על אחיו טומי, שאהב כלבים ותמיד נשרך אחריו לפחות אחד מכלבי הכפר. טומי קלאוויי היה ילד נאה ובעל נטייה לחלום בהקיץ שהביכה את הוריו. למן ההתחלה היה ברור שהוא לעולם לא יהיה בונה כיסאות; לא היתה לו כל משיכה לעץ ול?מה שניתן ליצור ממנו, והוא לא גילה כל עניין בכלים שאביו ניסה ללמדו להשתמש בהם. הוא היה מניח למקדח לעצור באמצע הסיבוב, או למחרטה להאט את סיבובה ולעצור, בעודו בוהה באש או בנקודה לא רחוקה - נטייה שירש מאביו, אך ללא היכולת שנלוותה אליה לשוב אל עבודתו. למרות העצלנות שהיתה טבועה בו - תכונה שאן קלאוויי בזה לה בדרך כלל - אמו אהבה אותו יותר מאשר את ילדיה האחרים, אף על פי שלא ידעה לומר למה.

אולי מפני שהרגישה שהוא חסר אונים יותר ועל כן נזקק לה יותר. ללא ספק היה נעים להיות בחברתו, הוא הצחיק אותה יותר מכל אחד אחר. אבל צחוקה דעך באותו בוקר לפני שישה שבועות, כשמצאה אותו למרגלות עץ האגס בירכתי הגן של משפחת קלאוויי. הוא טיפס עליו כנראה כדי לקטוף את האגס היחיד שנשאר על העץ והצליח להיתלות בענפו, הרחק מהישג יד כל החורף, מתעתע בהם, אף על פי שידעו שטעמו ייפגם מהקרה.

הענף התפקע וטומי נפל ושבר את מפרקתו. כאב חד פילח את חזה? של אן קלאוויי בכל פעם שחשבה עליו. היא הרגישה אותו כעת, כשהביטה בילד ובכלב שבסירה. טעמה הראשון של לונדון לא היה יכול למחוק אותו.

תומאס קלאוויי הרגיש קטן ומפוחד מאוד כשעבר בין העמודים הגבוהים שמחוץ לאמפיתיאטרון. הוא היה גבר רזה וקטן קומה, ששערו מסולסל מאוד, כמו פרווה של טרי?יר, קצוץ עד הקרקפת. נוכחותו לא השאירה רושם רב על כניסה מפוארת שכזאת.

כשפסע פנימה והשאיר את משפחתו ברחוב, נגלה לעיניו טרקלין חשוך וריק, אף כי היה יכול לשמוע טפיפות של פרסות וצליפות שוט דרך אחד הפתחים. הוא הלך בעקבות הקולות ונכנס אל התיאטרון, עומד בין שורות הספסלים בפה פעור נוכח זירת המופע, שם טפפו כמה סוסים, רוכביהם עומדים יותר מאשר יושבים על האוכפים. במרכז עמד בחור צעיר, מצליף בשוט בעודו מחלק הוראות בקול רם. אף על פי שצפה בהם כשעשו את אותו הדבר במופע בדורצ'סטר חודש קודם לכן, תומאס קלאוויי בכל זאת נעץ עיניים. למעשה, זה היה אפילו מדהים יותר שהרוכבים מסוגלים לבצע פעלול כזה פעם נוספת. פעם אחת יכולה להיות עניין של מזל; הפעם השנייה העידה על מיומנות אמיתית.

מסביב לבמה הוקם מבנה עץ של תאים ויציע, עם מושבים ומקומות עמידה. נברשת ענקית בצורת גלגל כרכרה בגובה שלוש קומות היתה תלויה מעל כל זה, וגם הגג העגול שתריסיו היו פתוחים הכניס פנימה אור. תומאס קלאוויי לא התבונן ברוכבים זמן רב, כי כשעמד בין הספסלים ניגש אליו מישהו ושאל למבוקשו. "אני מבקש לראות את מר אסטלי, אדוני, אם הוא יסכים לראות אותי," ענה תומאס קלאוויי.

האיש שהוא דיבר איתו היה עוזר המנהל של פיליפ אסטלי. לג'ון פוקס היו שפם ארוך ועיניים כבדות עפעפיים, עצומות למחצה בדרך כלל, ושפער במלואן רק בשעת אסון - וכמה כאלה כבר התרחשו ועוד יתרחשו במהלך הזמן הארוך שבו פיליפ אסטלי הוסיף לשמש אמרגן קרקסים.

הופעתו הפתאומית של תומאס קלאוויי באמפיתיאטרון לא היתה מה שג'ון פוקס מגדיר אסון, על כן התייחס אל האיש מדורס?ט בשוויון נפש, מבין עפעפיים שמוטים. הוא היה רגיל לאנשים שמבקשים לראות את הבוס שלו. וכן היה לו זיכרון מופלא, תכונה מועילה תמיד אצל עוזר, והוא זכר את תומאס קלאוויי מדורצ'סטר מהחודש שעבר. "תיכנס," אמר, "ואני מאמין שבסוף הוא יגיע לראותך." היות שתומאס קלאוויי היה נבוך בשל עיניו הרדומות למראה של ג'ון פוקס ובשל תשובתו האדישה, הוא נסוג לאחור, אל משפחתו שבקרון.

די היה בזה שהצליח להביא את משפחתו ללונדון; לא נשאר לו כסף לעשות יותר מכך. איש לא היה יכול לנחש - והוא פחות מכולם - שתומאס קלאוויי, בונה הכיסאות מדורסט, בן למשפחה שישבה בעמק פידל במשך מאות שנים, יגיע בסופו של דבר ללונדון. עד שפגש את פיליפ אסטלי חייו היו שגרתיים. הוא למד מאביו לבנות כיסאות, וכשאביו הלך לעולמו, הוא ירש ממנו את בית המלאכה. הוא נישא לבתו של חברו הקרוב ביותר של אביו, שהיה חוטב עצים, ולבד מהמישושים ההדדיים שלהם במיטה, היה זה כמו לחיות עם אחות. הם גרו בפידלטרנטהייד, העמק שבו גדלו שניהם, ונולדו להם שלושה בנים - סם, טומי וג'ם - ובת, מייסי. תומאס נהג ללכת לשתות ב"פ?י?יב ב??לס" בשניים מערבי השבוע, לפקוד את הכנסייה בכל יום ראשון ולנסוע לדורצ'סטר אחת לחודש. הוא אף פעם לא ביקר בחוף הים שהיה במרחק כעשרים קילומטרים, וגם לא הביע כל עניין - כפי שעשו אחרים לפעמים בפאב - לראות את הקתדרלות שנמצאו בטווח נסיעה של כמה ימים - ו?לס או סליסבורי או וינצ'סטר - או לנסוע לפו?ל, לבריסטול או ללונדון. כששהה בדורצ'סטר, הוא עסק בענייניו - לקח הזמנות לכיסאות, קנה עץ - ושב הביתה. הוא העדיף לחזור מאוחר ולא להישאר במשך הלילה באחד מהפונדקים של הסוחרים בדורצ'סטר ולשתות עד שכל הכסף שלו ייעלם.

דבר זה היה בעיניו מסוכן פי כמה מן הדרכים החשוכות. הוא היה איש מסביר פנים, שמעולם לא נמנה עם הקולניים ביותר בפאב, והיה הכי מאושר כשפיתל את רגלי הכיסא במחרטה שלו, מתרכז בחריץ אחד קטן או בעקומה, או אף שוכח שהוא בונה כיסא ופשוט מתפעל מהמרקם, מהצבע או מהמבנה של העץ. כך הוא חי, וכך ציפו ממנו שיחיה, עד שבחודש פברואר 1792 הגיע לדורצ'סטר "מופע הפרשים הנודד של פיליפ אסטלי" לביקור של כמה ימים, שבועיים בלבד לאחר שטומי קלאוויי נפל מעץ האגס. חלק מהקרקס של אסטלי היה במסע הופעות במחוז המערבי וסטה לשם בדרכו חזרה ללונדון לאחר שבילה את החורף בדבלין ובליוורפול. אף על פי שהמופע התפרסם בהרחבה על גבי כרזות ועלונים ובעמודי ההמלצות ב"ווסטרן פליינג פוסט", כשתומאס קלאוויי נסע העירה לאחת מגיחותיו, הוא לא ידע שהמופע בעיר.

הוא בא כדי למסור מערכת של שמונה כיסאות וינדזור בעלי משענת גב גבוהה, שהוביל בקרון שלו עם בנו ג'ם שלמד ממנו את המקצוע, כפי שתומאס קלאוויי למד בשעתו מאביו. ג'ם עזר בפריקת הכיסאות והביט באביו שטיפל בלקוח בשילוב ערמומי של יחס כבוד וביטחון עצמי הנחוצים למקצוע. "אבא," פתח, כשהעסקה הושלמה ותומאס קלאוויי שילשל לכיסו כתר נוסף מהלקוח המרוצה, "אנחנו יכולים ללכת להסתכל על הים?" על גבעה מדרום לדורצ'סטר היה אפשר לראות את הים ממרחק של שמונה קילומטרים. ג'ם השקיף על המראה הזה כמה פעמים וקיווה להגיע יום אחד אל הים עצמו. מן השדות שמעבר לעמק פידל הוא הביט צפונה לעתים קרובות, מקווה שנוף הגבעות המגובבות יועתק איכשהו ממקומו כדי שיתאפשר לו להעיף מבט אל הקו הכחול של המים שהוליך אל שאר העולם.

"לא, בן, מוטב שנחזור הביתה," מיהר תומאס קלאוויי להשיב, אחר התחרט כשראה את פניו של ג'ם נאטמות כמו וילונות המשוכים על חלון. הדבר הזכיר לו תקופה קצרה בחייו כשגם הוא רצה לראות ולעשות דברים חדשים, לברוח מהשגרה הממוסדת, עד שהגיל והאחריות הכריחו אותו לקבל את העובדה שהוא צריך לחיות חיים שקטים בפידל. גם ג'ם, ללא ספק, ייאלץ לקבל זאת.

זו טיבה של התבגרות. בכל זאת, לבו יצא אליו. הוא לא הוסיף דבר. אך כשהם חלפו על פני כרי המרעה ליד נהר פרום בשולי העיר, שם הוקם מבנה עץ עגול עם גג מקנבס, הוא וג'ם הביטו באנשים המלהטטים בלפידים בצד הדרך בניסיון לפתות לקוחות להיכנס פנימה; תומאס קלאוויי גישש אחר הכתר העודף שבכיסו והטה את הקרון מהדרך אל תוך השדה. היה זה הדבר הבלתי צפוי הראשון שעשה מעודו, ודומה היה, להרף עין, שמשהו השתחרר בתוכו, כמו קרח על אגם הנסדק בראשית האביב.

הוקל על תומאס כשהוא וג'ם חזרו הביתה מאוחר יותר באותו לילה עם סיפורים על המופעים שראו, כמו גם על המפגש שלהם עם פיליפ אסטלי בכבודו ובעצמו, להתמודד עם עיניה המרירות של אשתו ששפטו אותו על שהעז ליהנות כשהקבר של בנו עדיין טרי. "הוא הציע לי עבודה, אן," אמר לה. "בלונדון. חיים חדשים, הרחק מ -" הוא לא סיים. הוא לא היה צריך לסיים - שניהם חשבו על תלולית העפר בבית הקברות של פידלטרנטהייד. להפתעתו - כי הוא עצמו לא חשב להתייחס אל ההצעה ברצינות - אן קלאוויי הישירה אליו מבט ונדה בראשה. "בסדר גמור. ניסע ללונדון."

בני משפחת קלאוויי חיכו בקרון במשך חצי שעה עד שזכו לביקורו של לא אחר מפיליפ אסטלי - בעל קרקס, יוצר מופעים, מקור לרכילות משונה, אבן שואבת לבעלי כישרונות ומוזרויות, בעל נכסים, פטרונם של עסקים מקומיים ואישיות צבעונית וגדולת ממדים. הוא התהדר במעיל אדום שהתבלה כבר לפני שנים במהלך שירותו כקצין בחיל הפרשים; היו לו כפתורים ואמרות מוזהבים והוא היה מהודק רק בצווארון, חושף כרס גדולה שהוחנקה בתוך חזייה לבנה מכופתרת.

הוא לבש מכנסיים לבנים, מגפיו היו סדוקים עד לברכיים, וסימן הכניעה היחיד שגילה לחיים האזרחיים היה כובע הצילינדר השחור לראשו, שהרים ללא הפסקה אל גברות שהכיר או שהיה שמח להכיר. כשהוא מלווה בג'ון פוקס שלא מש מצדו, הוא טופף במורד המדרגות של האמפיתיאטרון, ניגש אל הקרון, החווה בכובעו אל אן קלאוויי, לחץ את ידו של תומאס קלאוויי ונד בראשו אל ג'ם ואל מייסי. "ברוכים הבאים, ברוכים הבאים!" קרא בקול, בטון קצר רוח ועליז. "טוב מאוד לראות אותך שוב, אדוני! אני מניח שאתם נהנים ממראותיה של לונדון לאחר המסע שלכם מד?בו?ן."

"מדורסטשייר, אדוני," תיקן תומאס קלאוויי. "גרנו ליד דורצ'סטר." "אה, כן, דורצ'סטר - עיר כלבבי. אתה מייצר שם חביות, נכון?" "כיסאות," תיקן אותו ג'ון פוקס בקול נמוך. זו היתה הסיבה שבעטייה התלווה למעביד שלו לכל מקום - כדי לתת את דחיקות המרפק ולבצע את התיאומים הנחוצים כשהיה צריך. "כיסאות, כן, כמובן. ומה אני יכול לעשות למענכם, אדוני, גברתי?" הוא הרים מעט את כובעו לעבר אן קלאוויי במבוכה מסוימת, כי היא ישבה ישיבה זקופה ונוקשה, עיניה ממוקדות במר סמארט שעמד כעת על גשר וסטמינסטר, פיה חשוק כמו תיק ששוליו מהודקים בחוט.

כל סנטימטר בגופה שידר את המסר שהיא לא רוצה להיות כאן ואיננה מעוניינת בכל קשר איתו; וזה היה מסר שפיליפ אסטלי לא היה רגיל אליו. פרסומו הביא לו ביקוש רב, והרבה אנשים רצו לזכות בתשומת לבו. העובדה שמישהו נהג בצורה הפוכה הדהימה אותו, ומיד גרמה לו לעשות ככל יכולתו כדי לשוב ולזכות בתשומת לבו. "אמרו לי מה אתם צריכים ואני אתן לכם את זה!" הוסיף והניף את זרועו, מחווה שלא עשתה כל רושם על אן קלאוויי שהמשיכה לנעוץ את מבטה במר סמארט.

אן קלאוויי החלה להתחרט על החלטתם לעזוב את דורסטשייר כמעט בו ברגע שהקרון השאיר מאחוריו את הקוטג' שלהם, וההרגשה רק הלכה והתגברה בשבוע שבילו בדרכים, מנתבים את דרכם בבוץ של תחילת האביב כדי להגיע ללונדון. כשכבר ישבה מול האמפיתיאטרון, מסיטה את מבטה מפיליפ אסטלי, היא ידעה שהשהות בלונדון לא תצליח להסיח את דעתה מבנה המת כפי שקיוותה שאולי יקרה; למען האמת, הדבר גרם לה לחשוב עליו אף יותר, כי השהות כאן הזכירה לה את מה שהיא בורחת ממנו. אבל היא תעדיף להאשים את בעלה, וגם את פיליפ אסטלי, במר גורלה מאשר את טומי עצמו על שהיה כה טיפש.

"ובכן, אדוני," פתח תומאס קלאוויי, "אתה אכן הזמנת אותי ללונדון, ואני מקבל את ההצעה שלך בשמחה רבה." "האומנם הזמנתי?" פיליפ אסטלי פנה אל ג'ון פוקס. "אני הזמנתי אותו, פוקס?" ג'ון פוקס נד בראשו. "אכן הזמנת, אדוני." "אתה לא זוכר, מר אסטלי?" קראה מייסי ונרכנה לעברו. "אבא סיפר לנו על כך הכול. הוא וג'ם היו במופע שבמהלכו מישהו עשה פעלול על כיסא שהיה על גב הסוס, והכיסא נשבר ואבא תיקן אותו בשבילך בו במקום. ואתה התחלת לדבר על עץ ועל רהיטים, כי למדת נגרות, נכון, אדוני?" "שקט, מייסי," התערבה אן קלאוויי והפנתה את ראשה לרגע מן הגשר. "אני בטוחה שהוא לא רוצה לשמוע את כל זה." פיליפ אסטלי בהה בנערה הכפרית הצנומה המדברת בחיוניות שכזאת ממושבה, וגיחך.

"ובכן, בסדר, מיס, אני מתחיל להיזכר בפגישה הזאת. אבל איך זה מביא אתכם לפה?" "אתה אמרת לאבא שאם הוא אי-פעם ירצה, עליו לבוא ללונדון ואתה תעזור לו להסתדר. אז זה מה שעשינו, והנה אנחנו." "אכן, הנה אתם כאן, מייסי, כולכם." הוא נפנה אל ג'ם, מעריך שגילו שתים-עשרה, גיל שבו יוכל להביא תועלת בקרקס כשליח ועוזר. "ואיך קוראים לך, ילד?" "ג'ם, אדוני." "אילו כיסאות הם אלה שעל ידם אתה יושב, ג'ם הצעיר?" "וינדזור, אדוני. אבא בנה אותם." "כיסא נאה, ג'ם, נאה מאוד. תוכל לבנות כמה כיסאות בשבילי?" "בוודאי, אדוני," אמר תומאס קלאוויי. עיניו של פיליפ אסטלי סטו לעבר אן קלאוויי. "אני מזמין תריסר מהם." גווה של אן קלאוויי התקשח, אבל היא עדיין לא הביטה באיש הקרקס, על אף ההזמנה הנדיבה שעשה. "ועכשיו, פוקס, אילו חדרים פנויים יש לנו כרגע?" דרש לדעת.

לפיליפ אסטלי היו כמה וכמה בתים בלמבת, האזור שמסביב לאמפיתיאטרון, ממש מעבר לגשר וסטמינסטר לכיוון לונדון. ג'ון פוקס הניע את שפתיו כך ששפמו התעוות. "רק כמה אצל מיס פלהאם בבנייני הרקולס - אבל היא בוחרת בעצמה את הדיירים שלה." "ובכן, היא תבחר במשפחת קלאוויי - הם יסתדרו יפה. קח אותם לשם עכשיו, פוקס, עם כמה נערים שיעזרו בפריקה." פיליפ אסטלי החווה בכובעו פעם נוספת אל אן קלאוויי, שב ולחץ את ידו של תומאס קלאוויי ואמר, "אם תזדקקו למשהו, פוקס יטפל בכם היטב. ברוכים הבאים ללמבת!"